יש סרטים שמיד עם צאתם מתפתחת סביבם דרמה. "הדרמה", כיאה לשמו, הוא אחד כזה. הסרט עלה לאקרנים בארצות הברית לפני כשבועיים, והפך מיד לשובר קופות. זאת בגלל שמככבים בו שניים מן השמות הלוהטים של הרגע, זנדאיה ורוברט פטינסון; בגלל שמפיץ אותו A24, האולפן הכי חם בשנים האחרונות; ובגלל שיש בו טוויסט נפיץ, שמעורר רעש והמולה.
יש להוריד את הכובע בפני התסריטאי-במאי כריסטופר בורגלי על התעוזה שלו. לא פלא שהוא נורבגי והתחיל את הקריירה שלו במולדתו: כנראה שאף אמריקאי בימינו לא היה מעז להתחצף כך לתקינות הפוליטית.
לתהודה יש גם צד שלילי: בגלל שהתפנית העלילית של "הדרמה" פרובוקטיבית ודי חסרת רגישות, יש גם צופים שיוצאים ממנו מזועזעים. חלקם כמובן לא היססו לשפוך את חמתם ברשת. די מדהים שהסרט הזה נעשה, ולא אתפלא אם בשלב מסוים יבטלו אותו. בינתיים הסערה הזו תורמת להצלחה, ומוכיחה שאולי באמת אין יחסי ציבור רעים, אבל לכו תדעו מה יקרה מחר.
לכו תדעו גם אם בתי הקולנוע בישראל יישארו פתוחים, אבל בהנחה שכן - "הדרמה" יעלה בהם השבוע. אצלנו, סביר להניח שהוא לא יטלטל את הקהל באותה עוצמה. גם כי זנדאיה לא כוכבת גדולה כאן באותה מידה שהיא אייקון באמריקה, וגם כי אותו טוויסט ידוע לשמצה נוגע לציבור האמריקאי יותר מאשר לנו, עם הצרות שלנו.
ואחרי כל המהומה, העלילה פשוטה למדי. חלקה מוצג באופן לא ליניארי, אז נספר זאת כרונולוגית, וכמובן נקמץ בפרטים: הסיפור עוקב אחר צ'רלי, אוצר בריטי במוזיאון אמריקאי, בגילומו של רוברט פטינסון, ויקירת לבו - אמה, מוכרת בחנות ספרים בגילומה של זנדאיה. הם נפגשים ב-Meet Cute קלאסי כמיטב המסורת של הז'אנר: הוא רואה אותה יושבת וקוראת ספר באחד מבתי הקפה הנפלאים של בוסטון - אגב, הסצינה הזו מצולמת ב-Tatte, רשת יהודית-ישראלית שבעצמה משכה אש בעבר.
לעניינו, גיבורנו מנסה לעשות רושם על הבחורה, וטוען שהוא אהב את הספר שהיא קוראת - שקר מוחלט, הוא מעולם לא קרא אותו. אך למרות ההתחלה הצולעת, וכפי שקורה תמיד בסרטים רומנטיים, השניים מתאהבים, עוברים לגור יחד, ואז גם מחליטים להתחתן.
במסגרת ההכנות, הם טועמים מנות יחד עם זוג חברים טובים, בגילומם של אלנה חיים ומאמדו אצ'יי. קודם לכן, הם ראו במקרה ברחוב את התקליטנית המיועדת עושה הרואין, וזה מעלה את הדילמה האם יש לפטרה. כך מתפתחת שיחה בה ארבעת הנוכחים מספרים מה הדבר הכי גרוע שעשו, ואחת הדמויות מטילה פצצה. בוא נגיד שיש דברים גרועים יותר בחיים מאשר לשקר שקראת ספר.
הגענו לשלב בעלילה שמחייב לסגור את הפה עם מנעול ובריח. נאמר רק שהווידוי מעלה בפני הדמויות שלל שאלות מוסריות, ובראשן - האם כוונה גרועה מאשר מעשה? ההתמודדות שלהן עם מה שגילו זו על זו מעלה גם שאלות מתחום הפסיכולוגיה ההתנהגותית. האם ייתכן כי מי מאיתנו שממהרים לשפוט אחרים עושים זאת כדי להסתיר את העובדה שאנחנו איומים כמוהם, ואולי אפילו הרבה יותר?
למרות שיש לו יומרות אחרות והאריזה שלו היפסטרית בהרבה, קשה לצפות ב"הדרמה" ולא לחשוב על הלהיט "זרים מושלמים". העיסוק בזוגות בורגנים שמגלים סודות ומתחבטים בדילמות עלול להזכיר גם הצגות מזן ה"אשתי….", עם או בלי ישראל קטורזה. אלא שכאן התסריט שנון בהרבה, אם כי בלי להסתמך על פאנצ'ים. הוא גם מרושע יותר. ברגולי יודע היטב מה היה מזעזע את הדמויות שלו ומה יזעזע את הקהל שלו - ולוחץ על הכפתורים הללו בחדווה ממזרית.
ברגולי קיבל גם כמה החלטות תסריטאיות וליהוקיות מעניינות. צ'רלי בריטי ומשפחתו רחוקה, אמה בת יחידה, והם עובדים בעבודות "צעירות" יחסית. אין להם מנטורים, והוריהם לא נוכחים בחייהם. הם גם לא מתייעצים עם אנשי דת או מורים רוחניים כלשהם. לכן, אין בסרט "מבוגר אחראי" וכמעט כל הדמויות בנות אותו גיל - בין אמצע שנות העשרים לתחילת שנות הארבעים. זה מהלך יוצא דופן, שמאלץ את גיבורינו להתמודד ולקחת אחריות לבדם, והופך את המשא לדרמטי עוד יותר.
במישור אחר, ואין דרך מעודנת לומר זאת, כולם בסרט לוהטים - מהגיבורים בגילומם של סמלי מין כמו פטינסון וזנדאיה, ועד האחרונה בדמויות המשנה. כולם פה אטרקטיבים, פוטוגניים ומתלבשים בסטייל. זה חלק מהתעוזה של הבמאי, שמרהיב עוז ליצור להיט סקסי על נושאים כל כך לא סקסיים, וגם מן האמירה שלו. הוא חושף כאן את העולם הפנימי המכוער של האנשים היפים.
עוד רבות מן הבחירות שלו מרתקות, למשל ההחלטה שהסרט יתרחש דווקא בעיר כמו בוסטון, ולא בניו יורק. גם הליהוק יוצא דופן - לבחור בכוכבים כמו זנדאיה ופטינסון זה אולי מובן מאליו, אבל לבחור לתפקיד מרכזי באלנה חיים זה לא. הרי התפקיד הראשי היחיד שלה עד כה היה ב"ליקריץ פיצה", אבל שם ישבה על משבצת היהודייה הסטריאוטיפית. פה זה תפקיד בלי קלישאות וסטריאוטיפים עדתיים. בזכות התסריט והודות לעבודת המשחק, הדמות שלה הופכת לכוכבת המפתיעה של הסיפור, וגם הופכת אותו למורכב וסבוך הרבה יותר. בקיצור, הסרט הוא הכל חוץ מפרובוקציה שטחית. מי שאומר כך שטחי בעצמו.
מעל הכל, מה שהופך את "הדרמה" להרבה יותר מאשר פרק בסיטקום או מחזה מוסר היא עבודת הבימוי של כריסטוף בורגלי. הבמאי כבר הוכיח את כישוריו בסרטו הנורבגי "חולה מעצמי" וב"האיש מהחלומות" בכיכובו של ניקולס קייג', שבו הקולנוען עשה את צעדיו הראשונים באמריקה. כאן, עם משאבים גדולים בהרבה, הוא מגיע לשיאו ומיטיב להשתמש בכל אמצעי המבע חיתוכים קצרים לסצינות ארוכות, תנועות מצלמה חדות שמובילות לתקריבים נוקבים, רעשי רקע לא נעימים ובמוזיקה מקפיצה שעומדת בניגוד לתוכן - הכל מחדיר אותנו לתודעה המעורערת של הגיבורים ויוצר אווירה טורדת מנוחה.
לאורך כשעה וארבעים, הסרט נע בין הסיוט לחלום בהקיץ, וכל שנייה בו מעניינת. הדבר המעצבן היחיד הוא הניים-דרופינג, למשל פוסטר של אינגמר ברגמן שתלוי בדירתם של הגיבורים, או דיאלוג שבו אחד מהם מזכיר את "לקומב, לוסיאן" של לואי מאל, בלי לנקוב בשמו המפורש - בדיחה מעצבנת ליודעי ח"ן בלבד.
מיותר להיתלות באילנות כה גבוהים - הרי "הדרמה" אינו יצירת מופת קאנונית. מה שכן, היא בהחלט מיטיבה להציג את מה שרע בחברה האמריקאית של 2026, ואת מה שחסר בתרבות הפופולרית שלה. כיף לחזור לקולנוע עם מעדן אביבי מרענן שכזה.