דקה וחצי של "זהו זה" גרמו לי להרגיש משהו שלא הרגשתי מזמן

"זהו זה" היא בעיני רקוויאם. קינה לישראל שספק אם התקיימה פה פעם ושלא תהיה עוד.

צפייה ב"זהו זה" בעיניי (כמי שקשיש מספיק כדי לזכור את פרק הבכורה של התכנית הוותיקה הזו) היא קצת כמו לעלעל בספר מחזור, לגעת בקצה האצבע בתמונה של הנערה היפה שהיית מאוהב בה אי אז לפני יותר מארבעים שנה, מתוך ידיעה שהיום לא היית מזהה אותה גם אם הייתה חולפת על פניך ברחוב.

ואולי טוב שכך: היא לעולם לא תהיה יפה כפי שנשתמרה בזיכרונך הסלקטיבי. למה סלקטיבי? כי אבק הזמן כמוהו כאיפור לזיכרון: ארץ ישראל הישנה והטובה שאליה מתגעגעים רבים מאלה החשים שגנבו להם את המדינה, זו שהייתה טובה בעיקר לבני המעמד הבינוני, רצוי ממוצא אשכנזי.

הם לא עשו רע לאיש, להפך: הם הלכו לפעולות בתנועות הנוער אחרי בית הספר, התנדבו לשרת ביחידות הקרביות, הלכו לאוניברסיטה, למדו, הצטיינו ופילסו את דרכם לעצמאות כלכלית מבלי שביקשו טובה מאיש, מקסימום קיבלו מההורים "פוש" קטן עת רכשו את הדירה הראשונה שלהם (בימים שדי היה בעזרה צנועה מההורים ומשכנתה כדי לרכוש דירה טובה).

ישראל של אותם שנים הייתה עבורם ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. מקום שאפשר לפרוח ולשגשג בו, שטוב לגדל בו ילדים.

את ישראל האחרת, שיש המכנים "השנייה", הם פגשו אולי להרף עין: בפעם הראשונה בבקו"ם, אחר כך בעיקר בקורס נהיגה מונעת - ובכל פעם הופתעו מחדש.

עבור הקהל הזה (ולדור השני ואפילו כבר השלישי שלו) משודרת "זהו זה", גחלת לוחשת מתקופה כה רחוקה, עד שספק אם התקיימה כלל.

"זהו זה" לא מוגדרת אך ורק על ידי קהלה, אלא גם על ידי אמצעיה. לאורך שנותיה היא ניסתה להתעדכן, להתאים את עצמה לרוח התקופה, לעבור לערוץ הנצפה (הרבה) יותר, התרסקה והמציאה את עצמה מחדש בגרסה צנועה הרבה יותר, כיאה לאכסנייה החדשה-ישנה.

אין להם צוות כותבים כמו של "ארץ נהדרת" (למשל), אין להם איפור מדהים כמו שיכול הערוץ המסחרי לממן לתכנית הדגל שלו.

אין להם יכולת ללהק כל טאלנט אפשרי, אבל יש להם כריזמה שקטה, כזאת שכמעט חוגגת את תבוסתה: הן רק מי שהפנים את גילו ומעמדו (כלומר ניגף בהכנעה בפני השנים) יכול לנצח באמת במשחק החיים (או לפחות להיראות טוב יותר מגבר בן 60 שנוהג בפורש ומתחזק זוגיות עם מי שהייתה יכולה להיות בתו).

כך מדי שבוע הם מתאספים, אין להם דבר מלבד כישרונם המולד וניסיונם רב השנים. הם מספרים כמה בדיחות, לפעמים אפילו מוצלחות.

הם מעלים כמה מערכונים שנעים על הציר בין מקורי ומפתיע למביך ברמת הצגה במגמת תיאטרון בבית הספר התיכון - ולפני שהם מתפזרים הם שרים בחן היוצא מן הלב ונוגע בו, שירים שכל צופיהם מכירים, אבל כאלה שכבר לא נכללים בשום פלייליסט, למעט אולי זו של יום הזיכרון.

רק שאמש, באופן כמעט בלתי מודע, הצליחה דקה וחצי לגעת בנפשה של אומה שלמה. זה היה כל כך לא מכוון, כל כך לא מתוחכם - מהרגעים הקטנים שחולפים כהרף עין ושאי אפשר לשחזר.

במונולוג קצר עלה שלמה בראבא (אותי זה כבר מצחיק) לבוש במדי סגן-אלוף בפיקוד העורף, כדי לפרסם לציבור תקנות שגרה חדשות.

כאמור, לא היה כאן שום תחכום: הסאבטקסט היה ברור - הריצה המופרעת למרחבים המוגנים הייתה לשגרה החדשה שלנו, הטרנינג החליף את הג'ינס, המראה הפרוע של שלוש לפנות בוקר במקלט החליף את הלוק המוקפד, ובהייה נכחה בעיניים טרוטות החליפה את השינה, משהו שהתנהל בין ארוחה רגשית אחת לשנייה.

בכל אלה נגע בראבא במונולוג קצרצר בן דקה וחצי, אפילו כזה שלא מתיימר להתחכם או להצחיק במיוחד, כזה שנע בין הפיג'מה עם כתמי משחת השיניים לאכילה של שוקולד למריחה יישר מן הקופסה.

אם כך הוא הדבר, מה מקור ההתפעלות? שיחות שערכתי לאחרונה עם לא מעט חברים במהלך השבוע הראשון של החזרה לשגרה. כן, הם כולם שמחו לחזור לעבודה, הצעירים שבהם שמחו לשלוח את הילדים שוב למסגרות החינוך, היו מי שששו לצאת שוב אל מכון הכושר או מכון היופי (כשם ארכאי מעט לכל אותם טיפולים, מקוסמטיקה ועד למניקור), רבים שמחו לחזור למקומות העבודה, אבל...

כמעט כל מי שאיתו שוחחתי הצביע על הקושי שנלווה להקלה. לא רק בגלל החשש מהעתיד לבוא (בין אם מחידוש הלחימה ובין אם מסיומה בהסכם רע) אלא בגלל שהגוף והנפש כמו שינו מצב צבירה. חלק מדווחים על נדודי שינה, חלק על עייפות בעבודה, חלק על ירידה במוטיבציה.

אם בקורונה הרבינו לעסוק בתסמינים שחסו תחת המטריה של "פוסט קורונה", הרי שעתה עסקינן במה שנראה (לפחות לעיני הבלתי מקצועיות) כהתפרצות - לא רק של המתחים, הלחצים וההרגלים הרעים שאגרנו במהלך החודש וחצי האחרונים, אלא גם לאורך כל השנתיים וחצי האחרונות.

והיה בשתי הדקות האלה עוד סוג של קסם קטן, מלבד היכולת ללכוד את אותה אי-נוחות נפשית ופיזית שמרגישה אומה שלמה. הן היו חפות מפוליטיקה.

במדינה שבה אפילו לדרך שבה אנו משיבים לשאלה חצי-רטורית כמו "מה נשמע?" יש קונטקסט פוליטי, מדובר כמעט בנס.

נכון שלכאורה אפשר למתוח מהמונולוג של בראבא קווים לימין ולשמאל, לשאול את צד ימין מי אחראי למצבנו הרופף, או שמאלה - ולראות תבוסתנו אפילו בעצם הצגת השאלה.

אלא שזה יהיה מאולץ ויעיד יותר על השואל: הן גם תומכי נתניהו וגם מתנגדיו נגררו בטרנינג למרחבים המוגנים באישון לילה, אכלו שוקולד למריחה בשעות לא שעות ונרדמו מול הטלוויזיה בין אזעקה אחת לשנייה.

לכן זה היה כל כך מרענן - הנה קטע שלא התיימר אפילו הצליח לגעת בעוד געגוע קטן שלנו, הפעם לא מוגבל רק לפלח אחד באוכלוסייה: הימים שבהם עוד הייתה לנו ישראליות אחת, הוויה וחוויה קולקטיבית שמשותפת לכלל אזרחי ישראל, שאינה שאלה של השקפה.