הראיון הטלפוני עם יניב ברמן מתקיים בשבת האחרונה, בשעה שהוא בסינמה סיטי גלילות. "ליגה של גדולים", סרטו החדש שמיועד לכל המשפחה, הציג אצלנו באופן מצומצם, ועלה רשמית בהפצה מסחרית רחבה ברגע שהפסקת האש נכנסה לתוקף והאולמות נפתחו. "תשמע, מפוצץ פה, ויש כאן גם הרבה ילדים ובני נוער", הוא אומר, "הקולנוע לא מת. גם הצעירים יותר נמשכים אליו כאמצעי בידור ונהנים ממנו. יש גם צד שלילי יותר: אני לא רוצה לחנך אף אחד, אבל ברור שלא תמיד הם מתנהגים יפה באולמות. גם המבוגרים לא. אני בהחלט רואה אנשים משחקים בטלפונים בזמן ההקרנה. מצד אחר, אני גם רואה לא מעט שיושבים מרותקים למסך. בזמן המלחמה, היתה לנו הקרנה שהפסיקה באמצע בגלל אזעקה. הייתי בטוח שאנשים ייצאו ולא יחזרו - אבל כולם חזרו וצפו בסרט עד הסוף".
כשברמן מתמוגג מכך שבית הקולנוע הומה אדם, זה לא רק מתוך אינטרס אישי רגעי - אלא מדם ליבו. המסך הגדול הוא אהבת חייו - עוד מהימים שלקח חלק ב"חמורטק", מועדון הקולנוע האגדי של הסטודנטים בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, שהקרין פניני אינדי אמריקאים ומותחני אימה קוריאנים בימים שבהם היו נגישים הרבה פחות. בחשבון הלטרבוקס שלו תמצאו עדכונים שוטפים על סרטי פולחן הולנדים שבהם צפה מחדש, וכשהוא עושה סרט ישראלי כמו "ליגה של גדולים", הוא יונק בו מן המורשת של הקולנוע ההוליוודי שקדם לו.
לפני כעשרים ומשהו שנה, כסטודנט לתואר שני, התחרה ברמן בפסטיבל קאן עם סרט קצר בשם "גם ילדים התחילו קטנים". הוא הרחיב אותו לסרט ארוך בשם "מדינת הגמדים" שעלה אצלנו בשלהי העשור הקודם. אלה היו יצירות אלגוריות וסינמטקיות על כאוס ועל מלחמה. "ליגה של גדולים" הוא סרט מסחרי, ז'אנרי ומשפחתי הרבה יותר, המזכיר להיטים אמריקאים כמו "אלופים על הקרח".
הגיבור, בגילומו של ישראל אטיאס, הוא מאמן קבוצת הבוגרים של הפועל תל אביב (יאללה הפועל!), שמורחק בעקבות תקרית אלימה. עד שיחזור למגרשים, הוא נאלץ לצאת לגלות בצפון הארץ ולאמן קבוצת ילדים כושלת שמעולם לא ניצחה במשחק. האם יצליח להפוך את האנדרדוגים המוחלטים לקבוצה ווינרית שתגבור גם על היריבה המושבעת שלה? נחשו לבד.
את התסריט כתב ברמן עם חברו חיים זוביידה, שאחיינו עידו זלצר זוביידה משחק באינטר מיאמי יחד עם ליונל מסי. הילדים בסרט לא ישחקו באינטר מיאמי, וגם לא באינטר מילאן ואפילו לא במכבי פ"ת. "הם ילדים דחויים שלא מוצאים את מקומם בעולם, וגם המאמן שלהם כזה, ומפה נקודת החיבור שלי לסיפור", אומר ברמן. "גם אני הייתי מהילדים שלא ידעו לשחק כדורגל. אני לא חובב כדורגל גדול. התחברתי לפרויקט הזה בתור סיפור על אנדרדוגים, ובגלל כל האקשן. בסצינות של משחקי כדורגל יש הרבה ניצבים, וזה היה מבחינתי כמו לצלם סצינה בסרט פעולה".
למה בחרתם שהמאמן יהיה כל כך צעיר, ולמה ליהקתם את ישראל אטיאס לגלם אותו?
"הסיפור פה שהמאמן הוא ילד בעצמו, ועובר את התהליך יחד איתם. ישראל אטיאס היה הבחירה הראשונה והיחידה שלנו. שמעתי אותו מדבר בפודקסט עם עמרי כספי, והוא סיפר שם שחלם להיות שחקן כדורגל עד שגילו אצלו בעיה בלב, וכל החיים זה רדף אותו. שלחתי לו את התסריט כבר בתחילת העבודה על הפרויקט, לפני חמש שנים".
איך הגעתם לתומר חמד, הכדורגלן המהולל שמגיח לכמה דקות כמאמן של הקבוצה היריבה?
"צילמנו את הסרט בקריית טבעון, וממש אימצו אותנו שם. יו"ר המועצה עידו גרונבלום דאג לנו להכל, ובשלב מסוים גם אמר שתומר חמד חבר ילדות שלו, והוא יכול לעזור לרתום אותו לפרויקט. לא האמנו, אבל הוא בא והשתתף ועשה את זה בכיף, ולא בשביל כסף. רק בישראל יכולים לקרות דברים כאלה, ורק במקומות כמו טבעון אתה מרגיש כזו קהילתיות חמה. תומר היה מושלם מבחינתנו, כי הוא הביא את התגובות הכי אמיתיות של מאמן כדורגל בזמן משחק. אני לא יודע לענות לך אם צפויה לו קריירה קולנועית מזהירה, אבל לגלם מאמן כדורגל הוא בטח יכול".
רציתם לגייס עוד אנשים מתחום הכדורגל?
"רצינו שיורם ארבל יהיה מי שמשדר את המשחקים בין קבוצות הילדים, אבל היו לו אז בעיות בריאות, וגם נגמר לנו התקציב".
ברוב סרטי הכדורגל, בטח הישראלים, הנשים נדחקות לשוליים אם הן קיימות בכלל. ב"ליגה של גדולים", קבוצות הכדורגל כוללות גם ילדות. נוסף לכך, המאמן מפתח מערכת יחסים עם מאמנת כושר מקומית שהיא אם יחידנית, בגילומה של רעות אלוש. "אני אבא לשתי בנות, וגם חיים", אומר ברמן. "נכון שכדורגל בישראל הוא בעיקר משחק של גברים וקשה לעשות סרט כזה בלי שהרוב יהיו בנים, אבל היה לנו חשוב שיהיו בסרט כמה שיותר נשים. אני רואה גם בנות מגיעות לצפות בסרט, וזה משמח אותי".
התחלת את הקריירה עם סרט קצר שהתחרה בקאן. עם כל הכבוד ל"ליגה של גדולים", לא היית רוצה בהמשך לביים סרט שאולי ימכור פחות כרטיסים, אבל יתחרה עם נדב לפיד על מקום בפסטיבלים נחשבים?
"תראה, אתה יודע איך זה - היוצרים בישראל כותבים מלא תסריטים, אבל רובם שוכבים מתים במגירה. קרנות הקולנוע עשו לאחרונה שינויים שעוד יותר מקטינים את הסיכוי לקבל תמיכה. קשה גם להצליח להתקדם עם משהו שמשחק עם הקונבנציות. אין מצב שיעשו בישראל סרט כמו 'הדרמה'. אצלנו, אם תנסה משהו קצת אחר, אז תמיד יבוא הלקטור שיגיד לך לשכתב את התסריט שיהיה יותר קונבנציונלי. לנדב לפיד יש תמיכה בינלאומית שמאפשרת לו פריבילגיות אחרות. אנחנו פשוט לא יכולים למצוא מימון לפרויקטים מאתגרים יותר. ברור שהייתי רוצה לעשות את 'אנורה' הישראלי, אבל קשה מאוד לעשות את זה פה".
"כך או כך, 'ליגה של גדולים' היה כיף גדול והלכנו עם הכיף עד הסוף. זה סרט שהוא קודם כל בשבילנו, ובכל זאת הקהל מתחבר אליו".
והוא גרם לך לאהוב כדורגל קצת יותר?
"שאלה טובה. הייתי אומר שכן. הסרט גרם לי להסתכל על המשחק בצורה אחרת".