תיקי דיין היא היחידה שלא התבלבלה ואמרה את מה שכולם יודעים

חתיכת כתבה הרימה דנה הרמן, כתבת התרבות של כאן 11: ארבעים דקות שדחסו אליהן כ-40 שנה מהווי הלהקות הצבאיות.

ארבעה עשורים, משנות השישים ועד שנות התשעים, של עשייה מוזיקלית מפוארת. אבל לא פחות מכך, של תרבות ישראלית - משוחררת מכבלי הגולה (משירי החלוצים שלא היו אלא עיבודים מקומיים לשירים רוסיים ועד להשתעבדות למעבר ממזרח אירופה למזרח התיכון).

זו הייתה תרבות מגויסת, שהיו לה לא מעט פגמים (פרוטקציה, הטרדות מיניות ועוד), אבל היה בה ניסיון לייצר מוזיקה ישראלית שאינה חקיינית מזה ואינה לעומתית במפגיע מזה.

כדי לספר את הסיפור הביאה הרמן נציגים מכל תקופה: מאבי טולדנו ועד ליאת אחירון, מששי קשת ועד יהודה אליאס, משולה חן ועד דפנה דקל, מתיקי דיין וניצה שאול עד אביבה אבידן עד... טוב, הבנתם כבר את הרעיון.

זה היה מרהיב, אבל גם עצוב: כמו לשבת שבעה על אבא או אמא ולהביט באלבומים שבהם הם נראים צעירים כל כך, יפים כל כך, רעבים לחיים כל כך. מכל המרואיינים בכתבה, תיקי דיין הייתה היחידה שלא נתנה למעמד החגיגי (מצעד הלהקות הצבאיות ברשת ג', ביום העצמאות) לבלבל אותה - ומתחה קו בין עבר להווה.

"היה לי נער מאוהב היה לי נער, צלול היה קולו צלולות היו עיניו. הקרב נדם ושוב קרב הוא אל השער, אך הילוכו כבד וחתומות פניו" ("הייתי נער", מילים: דוד עתיד, לחן: יאיר רוזנבלום. להקת הנח"ל), ציטטה דיין מתוך הרפרטואר של המתחרים מלהקת הנח"ל (היא עצמה הייתה, ביחד עם אבי טולדנו, בלהקת גייסות השריון), מילים שצריכות להופיע בכל חדר טיפולים בפוסט-טראומה.

"חצי מדינה צריכה טיפול" זעקה דיין מדם ליבה, מדם ליבנו ועיניה דמעו. זה היה רגע שבו פגע בול במטרה חץ שנורה אי אז בשנות השישים.

מדבר אחד התעלמה הכתבה, בעצם נגעה בו בשוליים דרך דמויות כמו אביבה אבידן, שלא השתייכו למיינסטרים של כוכבי הלהקות הצבאיות ("לא הייתי יפה" היא מעידה על עצמה ומציינת פרט ביוגרפי "בת של נהג מונית" כדי להדגיש כמה לא הייתה החומר שממנו עשויים הכוכבים), או דפנה דקל, שמציינת את עובדת היותה אשדודית בתוך הווי תל אביבי: ארץ ישראל הישנה והטובה ההיא לא הייתה של כולם.

הייצוג בה היה לישראל אחת, בעוד מתחת לפני השטח (השטח התקשורתי שהיה לו אז רק ערוץ אחד, תרתי משמע) בעבעה תרבות אלטרנטיבית, שעד היום מצליחה לשמר תנופה של התלהבות מחתרתית, הגם שהיא כבר מזמן השלטת (זה נכון לא רק במוזיקה, כמובן).

אז אולי ישראל "ההיא" לא הייתה יפה כמו שעולה משירי הלהקות הצבאיות? בואו לא נמהר לשפוך את התינוק עם המים, כי אפשר להבין שהייצוג של ישראל מבעד לעיני הלהקות הצבאיות אולי לא היה שלם - ובה בעת להתגעגע לימים שבהם נכתבו לשירים גם מילים כמו:

"לנו יש אחי, הרים אלפיים, בם נאוו רגלי המבשר" ("ארץ ישראל יפה", מילים: דודו ברק, לחן: שייקה פייקוב. להקת פיקוד דרום). והנה הגענו לאחת הנקודות המרכזיות שעלתה בארבעים הדקות שהקדישה הרמן לרטרוספקטיבה: הלהקות הצבאיות היו שיעור במקצוענות.

עמדו לרשותן מיטב הכותבים, המלחינים, הבמאים, הכוריאוגרפים והנגנים, שהם אלה שהפכו אותן למה שהן. תאמרו שהעיסוק בכל אלה אינו צריך להיות מעניינו של הצבא? יכול להיות, אבל הצבא של אז לפחות ידע לנצח במלחמות במקום לסיים אותן בתיקו שכולו הפסד.

הכתבה של הרמן לא הייתה פוליטית, אבל כשלקראת סיומה מספר טל מוסרי על המפגש עם יצחק רבין, שהתרגש מאוד מהשיר על הילדים של חורף 73' - ופריים הסיום שלה הוא של הדקות האחרונות בחייו של רבין, מזמר עם מירי אלוני את "שיר לשלום" (מלהיטי כל הזמנים של להקת הנח"ל), שעוד רגע יוכתמו מילותיו בדמו, אי אפשר שלא להצטמרר.