נקודת רתיחה: דודו טסה וברי סחרוף סיפקו חתיכת שפיות במדבר

בכל שנה אחרת, הביקורת על פסטיבל הגיטרה הייתה כנראה שונה לגמרי, וכך גם הליינאפ. למעשה, זה בדיוק מה שקרה. במקור, ערב הפתיחה החגיגי היה אמור לארח את עידן עמדי, ברי סחרוף ותיסלם (עם הופעת אורח של ג'יין בורדו). אלא שאז פרצה המלחמה מול איראן, והפסטיבל - שאמור היה ליהנות ממזג אוויר אביבי - נדחה לשרב של אמצע אפריל.

לוח הזמנים עבר טלטלה: תיסלם וג'יין בורדו ירדו מהרשימה כליל והוחלפו בבניה ברבי. התקווה 6 הוקפצו למופע הערב. אבל השינוי המורגש ביותר היה של ברי סחרוף, שתוכנן לערב הקריר ומצא את עצמו בשישי בצהריים תחת שמש אילתית קופחת של 37 מעלות.

בסופו של דבר לא מדובר באיזה אסון, בטח כשמסתכלים על העניינים בפרופורציה. בסוף, מה שחשוב זה שלמרות הכל התקיים הפסטיבל - אלא שהשינויים הקטנים האלה בעיקר הותירו את הכל בתחושה של "כמעט טוב מאוד".

הנוהג בפסטיבלים גדולים הוא שהמופיע האחרון בכל משבצת הוא ההדליינר, המופע המרכזי. בפסטיבל הגיטרה באילת פחות מאמינים בזה. הפעם הקפידו על כך אפילו פחות מתמיד. למעשה, ההפך הוא הנכון. ההופעה של ברי סחרוף - אולי השם הראשון שעולה לראש כשחושבים על גיטרות בישראל - הייתה הראשונה של יום שישי, ותוכננה לשעה שתיים וחצי בצהריים - לפני יסמין מועלם ואברהם טל. משהו בסדר הזה הרגיש קצת משובש.

בפועל, עקב השרב הכבד ההופעה נדחתה בשעה. וכך במקום הופעה בחום בלתי נסבל בעליל, מצאנו את עצמנו בהופעה בחום בלתי נסבל בריבוע. אלא שברגע שההופעה התחילה, והגיטרות התחילו לנסר עם "ככה זה", אף אחד כבר לא התלונן על מזג האוויר (אבל למען הסר ספק, אין מישהו בקהל שלא היה מעדיף שהאירוע יועתק לאולם ממוזג או פשוט לערב האילתי הקריר).

לגבי ההופעה? מיותר להרחיב. ברי פאקינג סחרוף בהופעה חיה. מעטים הבאנקרים היותר בטוחים בישראל. בדקתי את הגיל של ברי בגוגל לפני ההופעה, ואין סיכוי שזה נכון. העלם על הבמה קפץ ורקד וניסר והקפיץ וליהטט בוירטואוזיות על הגיטרה ושר יותר טוב מאי פעם, ועשה את זה בקלילות שמאפיינת את הגדולים ביותר. האלתורים הארוכים ב"כמה יוסי" נשמכו ונמשכו, וזה הרגיש כאילו הוא לא רוצה לרדת מהבמה פשוט. גם אנחנו לא רצינו שהוא יירד. אחד בדורו.

החום הכבד השפיע גם על ההופעה הקצרה של יסמין מועלם, שבלטה לאור מיעוט הנשים בפסטיבל. שמונה הופעות, אישה אחת בלבד. אין שום דרך להצדיק את זה, ובאמת שכבר נמאס לשמוע תירוצים בנושא. המוזיקה של מועלם דורשת לקום ולרקוד, אבל קשה לעשות את זה כשכל הנוזלים בגוף מתאדים בחום הגדול - גם כשמוש בן ארי עולה להתארח.

רק בהופעה של אברהם טל, כשהשמש סוף סוף החלה לשקוע ובריזה קלה שטפה את הקהל, אפשר היה להתרכז נטו במוזיקה. אברהם טל אירח את קרולינה הנפלאה ויחד הם ביצעו את "אדם צובר זכרונות", "So Far" ו"צל עץ תמר" - שהיה לאחר משיאי הפסטיבל כולו. בנוסף, הזמין טל בהפתעה את בניה ברבי ויחד הם ביצעו את הדואט "מי לא יבוא" (שביצע ברבי בעצמו ערב קודם לכן לבדו).

הסשן של שישי בערב נשאר נאמן לתכנון המקורי - דודו טסה פותח, טונה סוגר. במקור, מרגלית צנעני הייתה אמורה להתארח אצל טסה (שילוב מסקרן במיוחד לפסטיבל שמקדש גיטרות), אבל מרגול חלתה. "המלעונה חולה!", הסביר טסה לבמה, ואירח במקומה את יהודה קיסר האגדי.

זו הייתה חתיכת הפתעה ובעיקר שיחוק אדיר של ההפקה שהתמודדו היטב עם האילוץ שנוצר בעקבות הביטול של מרגול. קיסר הוא לא רק אגדה מקומית, אלא ארכיטקט של סאונד שהמציא שפה מוזיקלית שלמה. היכולת שלו לקחת את ההשפעות היווניות והים-תיכוניות - וספציפית את סגנון הפריטה של אריס סאן על הבוזוקי - ולתרגם אותן לגיטרה חשמלית צלולה עם טכניקת טרמולו מהירה, יצרה חתימת קול נדירה. יש מעט מאוד גיטריסטים בעולם שמספיק לשמוע צליל אחד בלבד שלהם כדי לזהות בוודאות מי אוחז במפרט - וקיסר הוא לחלוטין אחד כזה. הנוכחות שלו בפסטיבל שחוגג גיטרות היא הברקה של ממש, והוא זכה להרבה אהבה מהקהל כשהחזיר בביצועים מבריקים, כולל ל"אלינור" הקלאסי של זוהר ארגוב.

טסה סיפק מופע להיטים מהודק, בתוספת חטיבת כלי מיתר שהפכה את "אני זז" ליצירה שנשמעת כמו קלאסיקה גנוזה של להקת ELO. בלי נאומים ארוכים על המצב או על הגעגוע לבמה, הוא פשוט פלט: "לחיי השגרה! לחיי הכלום!". זה בהחלט הספיק.

את המופע הוא חתם עם "אני גיטרה". בשיר ישנה שורה - "כי מה שלא קרה במאי, יקרה בעזרת השם ודאי, ביוני יולי". במקור, נעמי שמר כתבה באופטימיות מסויגת "אולי", אך בני אמדורסקי הפך זאת ל"ודאי". מול קהל שרק לפני שבועיים לא האמין שהרגע הזה בכלל יקרה, האופטימיות של טסה הרגישה בילט-אין.

דווקא מופע הסיום של טונה - אולי השם הכי "חם" בליינאפ - הרגיש קצת מפוספס עבור הקהל הרחב. טונה היה באלמנט שלו - אבל לא שובץ במקום הנכון לו בתוך הלו"ז. הוא נתן את כל מה שיש לו, כולל אירוח נהדר ופרגון מכל הלב לסימה נון - והמעריצים השרופים בהחלט לא יצאו מאוכזבים. אלא שהשיבוץ שלו כמופע החותם גרם לכך שרבים מבאי הפסטיבל פרשו מוקדם, והשאירו את הרחבה למעריצים האדוקים בלבד.

"תודה לכם על השפיות!", קרא טונה לקהל, וסיכם יפה את הפסטיבל כולו. זו הייתה פיסה של שפיות במדבר, בתוך עולם שנראה שיצא מדעתו. עם כמה שינויים מינוריים בשיבוצים, הפסטיבל הזה יכול להפוך למסורת מושלמת לחובבי גיטרות, ובכלל. עכשיו כל מה שצריך זה שיבוא שלום - ואולי גם פטנט למיזוג חיצוני.