השחקן דניאל לוז, ששרד כילד את השואה בצרפת וכאיש זקן את טבח ה-7 באוקטובר בבארי, הלך לעולמו אתמול (שבת). בתו נורית אישרה בשיחה עם וואלה תרבות את מותו ואמרה כי הלך לעולמו בבית האבות שבקיבוץ יד מרדכי, בו שהה בהוספיס בית, לאחר מאבק בסרטן. בן 92 היה במותו. הלווייתו תתקיים מחר (שני) בבית העלמין בקיבוץ יד מרדכי בשעה 17:00.
דניאל לוז נולד תחת שם המשפחה לוצקי בפריז באוגוסט 1933, הבכור משני אחים. מלחמת העולם השנייה פרצה כשלוז היה ילד בצרפת. רוב המשפחה של אמו נרצחה בשואה באושוויץ. לוז עצמו נשלח למחנות הסגר בצרפת, ואמר בריאיון עיתונאי כי בזכות הדרכון של המנדט הבריטי שהיה לאביו לא נשלח למחנות השמדה. הוא שוחרר בשנת 1944 ממחנה ההסגר ויטל.
בספטמבר 1949, בעודו בן 16, עלה ארצה במסגרת עליית הנוער. בארץ שינה את שם משפחתו מלוצקי ללוז. כבר מילדותו אהב תיאטרון. לאורך השנים, שימש כמורה בקיבוץ נירים, ורק בגיל מבוגר שב לאהבת נעוריו - הבמה, תחילה בהופעות סטנד אפ ובהמשך בהצגות. לאחר יציאתו לפנסיה, התוודע לתיאטרון קליפה ולשחקן, הבמאי והיוצר אריאל ברונז. לוז שיחק במספר הצגות של קליפה שביים ברונז: "למבוגרים בלבד - סרט כחול, כחול-לבן", שעסקה בהפקת סרט פורנו ישראלי ראשון לגיל השלישי; "הנעול" שגם אותה ביים ברונז והיא מתרחשת במשרדי עמותה לניצולי שואה; ו"די (DIE)" בו גילמו השחקנים המבוגרים את עצמם ועסקו בשאלות שחוששים לשאול אנשים גוססים. במהלך החזרות על ההצגה התגלה אצלו שוב הסרטן; בנוסף שיחק בהצגה "שדות זרים" של קליפה, בבימויה של עידית הרמן.
לוז היה נשוי במשך קרוב ל-50 שנה לרותי, שהייתה גננת ומורה, הם גרו בקיבוץ נירים והביאו שם לעולם ארבעה ילדים. לפני כ-12 שנה, רותי הלכה לעולמה בפתאומיות, במהלך טיול בספרד. לאחר מותו הכיר את עדנה ועבר לגור איתה בבארי.
בטבח ה-7 באוקטובר לוז היה בבארי, נעול עם בת זוגו בממ"ד במשך שעות, כשבחוץ מתרחש טבח מחבלי החמאס. בצהרי השבת הארורה ההיא כתב בהודעת ווטסאפ לנכדתו מיכל הודעה עצובה אבל עם נימה אופטימית: "היי מיכלי, השכנים שלנו לא אוהבים אותנו וגם עשו לנו בית ספר והפתיעו את המודיעין שלנו. זה כל כך עצוב ומדכא שנשארת רק ברירה לצחוק כדי לעודד את עדנה". לוז ניצל מהטבח ואחריו פונה לים המלח עם עדנה.
סבא שלי בן 90, הוא תקוע בממ"ד שלו משעות הבוקר בקיבוץ בארי, סביבו חוליות חמאס, רעשי יריות ובתים שנשרפים והוא עדיין מזכיר לי שלמרות שזה כל כך עצוב ומדכא- חייבים לשמור על אופטימיות❤️ מקור השראה pic.twitter.com/37CP8G1CIu
— Michal Gazit (@MichalGazit1) October 7, 2023
לפני שבועיים, לוז השיא משואה בטקס יום השואה ביד מרדכי. בקטע מצולם שהוקרן בטקס אמר בין השאר: "שרדתי את השואה ועליתי לארץ. בשבעה באוקטובר הארור 2023 הייתי בבארי. אני ממש מאמין, שכל היקרים שלי שנפטרו שומרים עליי, כדי שאני אוכל לספר את הסיפור".
בסוף השבוע האחרון פורסם בהארץ ריאיון של יאנה פבזנר עם לוז, לה אמר בין השאר: "אני לא מפחד מהמוות, למרות שאני בסוף המסלול ותאריך היציאה שלי קרוב. אני רק מקווה שהוא לא יהיה כואב. זכיתי להיות בחיים האלה ובכל מה שהם הביאו, עם הטוב ועם הרע. את הטוב שקיבלתי בארץ לא הייתי מקבל בשום מקום אחר, ולמרות הרע שקרה לי אני עוזב את העולם עם העושר הכי גדול שאדם יכול לקבל".
הבמאית עידית הרמן, המנהלת האמנותית ומייסדת שותפה של תיאטרון קליפה, ספדה ללוז: "האמת שקשה לי מאוד. מעטים הם האנשים שבאמת רוצים לחיות וגם יודעים איך. דניאל היה אופטימיסט מבחירה, חבר קבוצת קליפה, שחקן יוצר מלידה ועד לרגע בו בחר להוריד מסך. הוא ניסה לעודד ולהרגיע אותי בהודעות כתובות גם בעודו יושב בממ"ד בבארי בבוקר ה-7 באוקטובר. לפני כמה חודשים יצרנו והעלנו יחד סצנה לה קראנו 'השחקן האחרון'. הוא ביצע את הקטע כשהוא נע בטריבונת מושבי הקהל החדישה והמודולרית של אולם תיאטרון שרק נפתח, בעוד את הקהל הציב להתבונן עליו מהבמה. הוא דיבר על כך שהוא עומד ללכת, שבכסאות הללו כבר לא ישבו אנשים בארץ הזו. שזו ההצגה האחרונה. זה נשמע קודר אבל הוא קרע שם אנשים מצחוק. יהי זכרו ברוך".
היוצר אריאל ברונז ספד ללוז בשיחה עם וואלה תרבות: "דניאל, עשית לי חתיכת בית ספר. שיעורים מוגברים בתורת החיים והאהבה לחיים, שאמשיך לקחת ממך עד נשמתי האחרונה ומעבר. ועכשיו צריך לכמת את כל התפקיד שלך בחיי עד מאה מילה. כל מילה היא רווח, כל פסיק נצח, כל נקודה היא עולם, כל אות אלוהים. שנים עשינו חזרות לקראת רגע הסוף של החיים, עד שהסוף עבר, ואין סוף. אין עבר, אין עתיד, אין תפקיד קטן, אין בלתי אפשרי, אין מאוחר מדי, אין לא מעניין, אין לא נעים, אין פחד, אין תיאטרון ואין מוות. יש רק חיים ואין חיים. יש רק אהבה והומור, אם רק לוקחים את הכול בהומור".
לוז הותיר אחריו ארבעה ילדים ו-12 נכדים.