לוק בסון המציא מחדש את הקולנוע הצרפתי בשנות השמונים. הוא עשה זאת עם סרטי ז'אנר מלאי סטייל ותעוזה כמו "רכבת תחתית" "הכחול הגדול" ו"ניקיטה". לאחר מכן הותיר חותם גם בהוליווד עם סרטי פולחן כמו "ליאון" ו"האלמנט החמישי". הבמאי המשיך להיות רלוונטי עד אמצע העשור הקודם, בו יצר את הלהיט המהנה "לוסי", אך מאז הקריירה שלו התחילה לדעוך.
זה קרה בגלל כישלונות כמו "ולריאן ועיר אלף הכוכבים", וגם בגלל שורת עדויות של נשים שהעידו כי תקף אותן מינית. הבמאי טען לחפותו. ובית המשפט זיכה אותו מאשמה, אבל זה בוודאי לא תרם לקריירה הדועכת ממילא שלו, על רקע הדעיכה הכללית של תעשיית הקולנוע.
ואז, בעיצומה של הקורונה, כשהמגיפה איימה לחסל את הקולנוע בכלל ואת מה שנשאר מן הקריירה של בסון, הוא עשה מעשה. הקולנוען, שהיה רגיל לתקציבי עתק ולמצלמות המשוכללות ביותר, יצא לרחוב לצלם סרט דל תקציב באמצעות אייפונים בלבד, והמציא את עצמו מחדש כשהוא באמצע שנות השישים לחייו.
לסרט קוראים "ג'ון וג'ון", ובסוף השבוע הקרוב הוא עולה אצלנו לאקרנים. מדובר בהרפתקה רומנטית הנקראת בשמם של שני הגיבוראוים שלה: הוא נעבעך והיא צעירה פרועה ומסתורית, מהסוג שסרטים אוהבים להשתמש בהן כדי להעיר את הדמויות של הגברים לחיים. בעגה הקולנועית נהוג לקרוא לקלישאות כמוה מניק פיקסי דרים גירל, ולמרות השימוש בטכנולוגיה חדשנית כמו אייפונים, בסון נותר מיושן בכל הקשור לייצוג של נשים.
בזמן הצילומים לסרטו החדש, בסון מתפנה לעשר דקות בדיוק כדי לשוחח עמי בזום על "ג'ון וג'ון", ועושה זאת באדיבות רבה. "רציתי לראות אם אני עדיין מסוגל לעשות סרטים כמו ילד בן 19", הוא מסביר את הרעיון מאחורי הפרויקט. "ככל שהקריירה שלי התקדמה, כך התקציבים שלי גדלו, אבל תמיד עניינה אותי שאלה אחת - מה אנחנו מספרים? כשאני אומר אנחנו, אני מתכוון לעצמי, לשחקנים, לדיאלוגים, לרגשות. בסופו של דבר, לא משנה מה התקציב של הסרט, משנה מה התשובה לשאלה הזו".
אם השאלה היא "מה הסרט מספר?", אז התשובה היא שזה סרט על אהבה. למה עשית סרט על אהבה?
"כי אנחנו זקוקים לאהבה. כיום, כסף זה הדבר הכי חשוב, ואנשים שואלים רק דבר אחד - כמה רחוק נלך בשביל כסף. זאת לא השאלה הנכונה. האם כסף אי פעם ילד מישהו? לא. אהבה כן. אהבה תציל אותנו - כסף לא. כסף רק יוצר חורבן. זו ההמצאה הכי מכוערת של המין האנושי. כל הסכסוכים היום קיימים בגלל כסף, וזה נורא. התפקיד של האמנות הוא לדבר על הדבר הישן הזה, שנקרא אהבה - הדבר הזה שההורים שלנו ידעו ובזכותו אנחנו פה, אתה ואני".
האם מותר לי לשאול, כמה רחוק תלך בשביל אהבה?
"עד הסוף. אני מוכן למות בשביל אהבה".
יש משהו שאתה אוהב באותה מידה שאתה אוהב קולנוע?
"הרבה דברים. הטבע, הים, וחצי מן האנושות. החצי הטוב".
זה חצי-חצי לדעתך?
"לא, בעצם לא. לצערי יש באנושות יותר רעים מטובים, אבל הטוב מאוד יפה, וראוי לאהבה".
"כולנו קצת כמו ג'ון, הגבר בסרט. אנחנו מצליחים איכשהו לשאת את העולם. חלקנו עושים זאת טוב יותר מאחרים. יש הרבה שזקוקים לתרופות בשביל זה. יש את הבוס שמלחיץ אותך, ואת הלחץ הכללי. אנשים לפעמים מאבדים שליטה, מוציאים סכין או יורים ברחוב. זה בא מסיר הלחץ הזה שעוטף אותנו. ג'ון, האישה, מסמלת תקווה, מסמלת אהבה. השאלה היא מה עדיף - לחיות כמו מלך במשך כמה ימים או כמו משרת במשך עשרות שנים".
איך ליהקת את מטילדה ג'ו פרייס, השחקנית האלמונית שמגלמת את ג'ון?
"בחנו שש מאות שחקניות. כשמטילדה חייכה היא נראתה כמו דולפין. היה לה חיוך של ילדה. העיניים שלה נצצו והיו לה אנרגיות נכונות. היא הבינה את הטקסט. שחקניות אחרות ניסו להוכיח שהן שחקניות טובות, אבל זה לא מה שביקשנו - לא ביקשנו שחקנית טובה, אלא מישהי שתתאים לתפקיד של ג'ון".
ביקרת בישראל לפני עשרים שנה בדיוק לרגל צאת "ארתור והמיניונים". מה הזיכרונות שלך מכאן?
"זה היה מזמן. אני תמיד סקרן ואוהב לבקר בכל מקום, ולפגוש אנשים שונים. אני אזרח העולם הגדול ומרגיש טוב בכל מקום, כל עוד שמקבלים אותי. לשנות מקום זה חשוב. אני אוהב כל שלושה שבועות לנסוע למדינה אחרת ולראות אנשים אחרים, אחרת משעמם לי".
דיברנו על אהבה. מה הסרט שגרם לך להתאהב בקולנוע?
"לא סרט שראיתי. זה קרה לי בגיל צעיר, כשביקרתי בצילומים של סרט רק מתוך סקרנות. פתאום המציאות התחלפה לתקופה של המאה ה-14. פתאום היה אור, תלבושות, שחקנים שמגלמים דמות. התאהבתי. אמרתי לעצמי שאני רוצה לחיות בארץ הקולנוע.
היה פילוסוף שאמר 'הילד הוא האבא של האדם'. כל מה שהאדם יודע הוא למד מעצמו כילד. חשוב לי לשמור על הקשר עם הילד שהייתי, ויש לי קשר טוב איתו. כשצריך, אני יודע איך להיות גנרל בצילומים, שמפקד על 900 טכנאים, אבל אני גם יודע איך להתרגש מזר פרחים או מחיוך".