דמיינו לעצמכם טוקבק נוקב, משתלח והזוי במיוחד. עכשיו דמיינו אותו לובש בשר ודם, ולסיום תתארו לעצמכם שמגלמת אותו אחת השחקניות הטובות בדורנו. התוצאה היא הטור-דה-פורס של דאנה איבגי ב"חיים ללא כיסוי", סרטו החדש והאדיר של תום שובל שעולה לאקרנים בסוף השבוע.
זה סרטו הארוך השלישי של שובל, המשלים מבחינתו טרילוגיה לא רשמית של סרטים על מעמדות ועל דמויות משולי החברה הישראלית. היא יצאה לדרך ב"הנוער" בתחילת העשור הקודם, המשיכה עם "הסירו דאגה מלבכם" בזמן הקורונה ומסתיימת עם הסרט הזה. איבגי מגלמת את ליבי, אישה שחסרים לה הרבה דברים: אין לה גבות, חסר לה בורג, אין לה בית, ולא ברור מאיפה היא באה ולכן היא הולכת. היא חשמלית ושמה פרועה, ורכבת הרים של רגשות, רובם שליליים. התסריט מתאר כיצד היא יוצאת למסע בחיפוש אחר אדם בשם עזרא, שהוא לכאורה האפוטרופוס שלה, אבל במקרה שלה רב הנסתר על הגלוי.
הדמות הזו נולדה בסרט קצר בשם "הכל כישוף" ב-2016, אותו יצר שובל במסגרת אנתולוגיית סרטים קצרים שהופקו כמחווה ל"לאט יותר" של אברהם הפנר. "כשהתחלתי לעבוד על ההרחבה של הפרויקט לסרט ארוך, מפיק אחד אמר לי -'מה, אתה הולך לעשות מזה סרט של שעה וחצי? ככה תחפור בראש?", נזכר שובל בריאיון לוואלה תרבות. "במובן מסוים, הסרט עוסק גם בכך - בחוסר היכולת שלנו כחברה לספוג את החפירות האלה".
איך נולדה הדמות של ליבי?
"היא מסמלת את המצב הישראלי, שבו הכל בחוץ. שאלתי את עצמי איך היה נראה טוקבק אם הוא היה בן אדם, וליבי היא התשובה - ישות חסרת פילטרים שאומרת כל מה שהיא חושבת, בלי עכבות. היתה גם השראה נקודתית יותר. הייתי נוסע המון במוניות שירות ובאחת הנסיעות עלתה אישה עם כזו כריזמה, שאי אפשר היה להוריד ממנה את העיניים. היה בה גם משהו מפחיד. היא התחילה לדבר עם הנהג ועם הנוסעים האחרים ובשלב מסוים זה כבר התחיל להעיק ולהלחיץ. היינו סוג של בני ערובה. היא מספרת הכל ואנחנו חייבים להקשיב. התחברתי לשצף הזה של המחשבות ופשוט העליתי אותן על הדף, כמעט בלי סדר או עריכה, ואז הסתכלתי על הנייר ושאלתי את עצמי - איפה אני מוצא את מי שתעשה את זה בפועל?"
והתשובה היתה דאנה איבגי.
"התשובה הראשונה והיחידה. בלעדיה לא היה סרט. חווית היצירה היתה כל כך עמוקה, אינטימית וחופרת. עברנו כל כך הרבה חוויות, עד שהרגשנו שהרוח שלנו מתחברת. במובן מסוים, ליבי היא נקודת האמצע ביני לדאנה - המפגש בין שנינו. הלכנו למוסד סגור, פגשנו מטופלים, חווינו את הרוטינות היומיומיות והגבנו להן. זה לא שכתבנו את התסריט במשותף. זה לא אחד מהסיפורים האלה על איך השחקנית היא גם התסריטאית. היה את הטקסט שכתבתי, אבל בשילוב ידיים הבנו איך הופכים אותו למשהו שיוצא מהפה של דאנה ואיך מעצבים את זה כמו דמות. הבנו ביחד את החוקיות של ליבי - מתי היא במאניה ומתי היא בדאון".
חוץ מיכולות משחק פנומנליות, גם הגבות הן סימן היכר של דאנה, אבל בסרט אין לה גבות בכלל. למה?
"הגבות של דאנה הן אכן משמעותיות בפנים שלה, ורציתי להרחיק אותה מהדמות של ליבי, כדי שנהיה משוחררים ונחווה את ליבי כליבי, ולא כדאנה. ידעתי שאם אוריד את הגבות, משהו במבנה הפנים ישתנה. ליבי היא מבחינתי לוחמת, אז נזכרתי בדמות האישה ב'ראן' של קורוסאווה, שהיא מעין סמוראית, ללא גבות. ליבי היא מבחינתי כמו הסמוראית שם - לוחמת שנלחמת על החופש שלה. גבות הן גם סוג של גבול בין המוח לפנים ובין המוח ליצר, ורציתי לטשטש את הגבול הזה.
"מה אתה יודע, מסתבר שלהוריד את הגבות זה לא דבר כל כך פשוט. אם את מגלחת אותן, הן לא חוזרות, או שהן צומחות לאט. לדאנה כבר היה ניסיון עם קיצור גבות והיא לא רצתה לחזור על כך, אז השתמשנו בסוג של פרוסטטיקה. היה קשה למצוא את הלוק הנכון, שיהיה קרוב למציאות אבל אימתי, אפילו מכשפתי".
איך הקשר בינך ודאנה עכשיו?
"נהיינו חברים טובים, אבל אתה מכיר את זה בלוני טונס שאחת הדמויות רעבה אז כשהיא מסתכלת על באגס באני היא רואה אותו בתור אומצה? גם אני מסתכל על דאנה ומפנטז על היום שעוד פעם אוריד לה את הגבות. יש לנו פנטזיות על המשך עבודה משותפת, אבל כרגע זה בגדר משאלת לב".
אתה אוהב את ליבי? אתה והסרט מדברים על הצורך באמפתיה, וברור שליבי היא דמות מעוררת רחמים, אבל היא גם מקריפה. היית פותח בפניה את הדלת? היית יושב איתה לקפה?
"אני אוהב את ליבי. היא חלק ממני באיזשהו אופן. קולנוע זה מרחב שמאפשר לך את הבלתי אפשרי - למשל, להישאר קרוב למישהי כמו ליבי, ולא להתחמק או להתרחק כשהיא מתקרבת. יכול להיות שביומיום היה לי קשה להיות חבר שלה, כי האינסטינקטים שלי היו מונעים זאת ממני, אבל יש חסדים שהקולנוע מאפשר".
אתה ידוע כאדם נחמד ושפוי, בטח יחסית לבמאים אחרים. יש בך צד אפל כמו של ליבי?
"אני חושב שגם נחמדות זה מחוץ לנורמה. אנשים יכולים להתעצבן גם מזה. גם נחמדות זה משהו שיכול להיות מציק. ליבי יצאה ממני, יש בי אותה בכל המובנים. היא חיה בי, ואני בסך הכל כלי שממנו היא יוצאת. אני אולי נחמד, אבל אני גם כפייתי וטוטאלי במידה שלפעמים אני מאבד קשר עם המציאות. בשנים האחרונות, כשהפכתי לאבא, אני מרגיש את זה עוד יותר. כך או כך, בכולנו יש את ליבי. לא צריך אותי בשביל לדעת את זה - כתבו את ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד הרבה לפני".
ליבי היתה יכולה להיות דמות של גבר?
"אני לא שולל את זה. גודאר אמר פעם שסרט עושים חמש פעמים, ואחת מהן היא בשלב של הליהוק. גם אצלי דמויות נולדות בחדר האודישן. אם הייתי פוגש שחקן גבר שמתאים יותר מכל לגלם את הדמות הזו, אולי ליבי היתה גבר, אבל ידעתי שדאנה צריכה לשחק אותה".
חוץ מאיבגי, מרתק גם לראות את השחקנים והשחקניות האחרות בסרט. חלקם שמות מוכרים יותר כמו מנשה נוי ויניב סוויסה, או מירה קנטור במידה פחותה, אבל יש גם שמות אלמוניים. כך או כך, לכולם כאן יש פרצופים מעניינים, והתוצאה היא גלריה של פנים מיוחדות.
"הדמויות לא מבטאות בהכרח את המציאות, אלא את איך שליבי רואה את הדברים", מסביר שובל. "לכן השחקנים היו חייבים להיות עם פנים מלאות הבעה ונוכחות, ובכל זאת שיהיה בהן גם מרוח הרפאים - שיהיו אנשים מתבודדים שרק ליבי יכולה לראות. האתגר היה לייצר דמויות שיש בהן את הגם וגם - שיהיו גם נוכחים וגם שקופים".
זו הפעם הראשונה שאתה עובד עם הצלם מידן ארמה. הוא עושה עבודה נהדרת. תוכל לדבר על שיתוף הפעולה ביניכם?
"הוא צלם מחונן עם מנעד רגשי יוצא דופן. היתה לו משימה כמעט בלתי אפשרית - להיות קרוב אל ליבי ככל האפשר, כל הזמן, ועם המשא הכבד של המצלמה על כתפיו. הוא היה דבוק לדאנה ותפס את האנרגיה המתפרצת שלה. היה גם מאתגר לצלם יפה את מה שנראה כמו כיעור. את כל הדברים הללו מידן עשה ברמה האמנותית הכי גבוהה. זה היה תענוג לעבוד איתו - הוא שותף אמיתי".
מבחינתך, הסרט הוא הפרק הנועל בטרילוגיה החברתית שלך, אז מתבקש לתהות מה הוא אומר על החברה הישראלית. מה לדעתך צריך להשתנות ביחס שלנו לאנשים כמו ליבי?
"עדיין יש אצלנו דעות קדומות כלפי אנשים שמתמודדים עם מחלות נפש. בסופו של דבר גם אין מספיק אופציות טיפוליות ואין מספיק תמיכה מן המדינה. אני חושב שאפשר היה לעזור להם להשתלב בחברה ולהרגיש שווים באיזושהו אופן. זו משימה חשובה. כמו שליבי אומרת - ברגע שמאבחנים אותך, אז לא מפסיקים לאבחן. אתה הופך לאובייקט במבחן, במקום לבן אדם שמדברים אליו כמו לבן אדם".
נוסף לעשייה העלילתית, שובל היה חתום לאחרונה על הסרט התיעודי המופתי וזוכה האופיר, "מכתב לדוד". כזכור, הסרט עסק בתאומים דוד ואיתן קוניו, תושבי ניר-עוז שכיכבו אצלו כשחקנים לא מקצועיים ב"הנוער". איתן שרד בנס את השבעה באוקטובר, וחמאס חטפו את דוד ואריאל. הדוקו יצא לאקרנים כשהשניים עוד בשבי. אחרי שחזרו, שובל צילם לו סוף חדש.
"אני בקשר עם שלושתם, כמובן", אומר שובל. "הסרט עדיין מוקרן ולפעמים אנחנו משתתפים בהקרנות ומשוחחים עם הקהל. אני כל כך שמח מהעובדה שהם פה".
"מכתב לדוד" הוקרן בפסטיבל ברלין, אבל "חיים ללא כיסוי" לא הוקרן בשום פסטיבל בינלאומי, וקשה לי שלא להסיק שזה בגלל החרם הלא רשמי על ישראל.
"תשמע, ברלין אמרו לי שהם אהבו את שני הסרטים אבל יכולים לקחת רק אחד. האם זו האמת? לא יודע. אני רוצה להאמין שכן. זה די ברור שהעולם נזהר לגעת בכל מה שקשור לישראל".
איך היה לעבור את המלחמה עם איראן כאבא לשתי ילדות קטנות?
"וואו, קשה. הקטנה שלי בת חמישה חודשים. להעיר אותה באמצע הלילה כדי ללכת למקלט לא היה קל. באיזשהו שלב נסענו להורים של זוגתי כי יש להם ממד שהוא בימים כתיקונם חדר ארונות קטן. לא היה הרבה מקום, אבל לפחות הילדות זכו לשינה רציפה. איבדתי תחושה של זמן, והרגשתי במין גלות פנימית".
אתה רואה המון סרטים. מה הדבר האחרון שראית ואהבת?
"האמת? הסדרה 'סיפור אהבה: ג'ון קנדי וקרולין בסט'. השחזורי ניינטיז הם ברמה בלתי רגילה. איכשהו, הם הצליחו לתפוס את שנות התשעים בריאליזם מדויק להדהים".
ניסיתי לחשוב מה תהיה הגרסה הישראלית של הסדרה הזו. איזה סיפור אהבה מיתולוגי וכמעט מלכותי היה כאן?
"אולי משהו שקשור באסי דיין?".
מה שבטוח, אסי דיין היה אוהב את "חיים ללא כיסוי".
"וואו, חלום שלי שהוא היה רואה אותו. הקולנוע שלו השפיע עליי כמובן, ואני רוצה להאמין שיש בי את החדווה ואת האנרגיות של הסרטים שלו".