זה היה אייטם חשוב של איתי סגל, כתב "אולפן שישי": נטע ברזילי, אקס זוכת אירוויזיון ודמות מיוחדת בתעשיית המוזיקה הישראלית, מדברת מדם ליבה - ועוד על פוסט טראומה, תופעה שמקיפה כ-20 אלף נפגעים במדינת ישראל.
בעצם, המספר עלול להטעות: כי אם הריאיון של ברזילי הבהיר משהו, הרי זה רק שלא מדובר על עשרות אלפים שסובלים מפוסט טראומה, אלא גם בעשרות אלפי בני זוג, הורים, ילדים וחברים בסביבתם הקרובה, ש"נדבקו" בעל כורחם במה שמסתמנת כמחלה הקשה ביותר שזרעו כאן השנתיים וחצי האחרונות, של מצב המלחמה הבא-והולך.
תכף נשוב לנטע ברזילי ולסיפור שהיא ובן זוגה לשעבר, גיא רפאל, התאחדו כדי לספר, אבל קודם כל על תחושת האי נוחות (המוצדקת!) שפקדה את הצופים, ולא רק בגלל החשיפה לתופעה שכולנו שמענו עליה, אבל רק מעטים בקרבנו מכירים אותה מקרוב.
בסופו של דבר הריאיון הזה הוא נועד לקדם מכירות: לברזילי יש אלבום חדש שנוצר בהשראת האירועים שגוללה בריאיון. אלמלא כן, המידע החשוב הזה לא היה מגיע לציבור.
אין בכך כדי להטיל דופי במעשה, אבל קשה לא לחוש אי נוחות נוכח העובדה שהכורח לקדם את מכירות האלבום החדש, הוא שהביא אותה לפתוח את הלב מול המצלמה.
לא ניתמם, מדובר בתבנית תקשורתית מוכרת: יש לך מוצר לקדם, במקרה של יוצרים מדובר בסרט חדש, ספר, הצגה, אלבום או מופע, ואתה נדרש לשלם תמורת החשיפה במידע אישי.
העיקרון הזה הוא כמעט מובנה ביחסים שבין אמן לתקשורת - ומעטים הם האומנים הגדולים באמת שההיכרות הציבורית עם פועלם היא תולדה של יצירתם לבדה.
טעות בצילחות
אז למה זה צרם דווקא על רקע ריאיון חשוב כל כך? אולי כי מצער לראות תופעה שעלולה להחריב חיים כה רבים כמו פוסט טראומה, הופכת לסחורה מהסוג של גירושים של זמר או היריון של שחקנית.
אפשר שהתחושה הייתה מעט נעימה יותר לו הכתבה הייתה ערוכה טוב יותר. הבעיה היא שמי שהביא חומרי גלם מעולים, התרשל בהגשה: כך למשל נעשה חיתוך ברוטלי של התוכן המסעיר לטובת מה שאין להגדירו אלא כ"הפסקת פרסומות" לאירוויזיון, ללא אזהרה מוקדמת.
כלומר, נועם בתן הוא באמת אחלה וכולנו מאחלים לו הצלחה (אפילו השיר נעים בעיניי, עד כמה שאני כבר מבין), אבל הקפיצה ל"מקבץ אירוויזיון" על רקע התוכן הקשה, הייתה בבחינת "צלם בהיכל", ממש כך.
פתאום נטע מחייכת, נטע נהנית להיזכר, סוקרת את השינויים בשיטת ההצבעה שלדבריה: "תמנע מהיהודים ברחבי העולם להתאחד" (האם בכך היא מסגירה את סיבת הפער הגדול בין הצבעות השופטים להצבעת הקהל באירועים הקודמים?!) ועוד דברים שבהחלט אפשריים לשידור כשהתחרות השתא כבר נראים באופק, אבל נראים כמו חלק מהדיל בין "כאן" ל"קשת" (הפלטפורמה של "הכוכב הבא לאירוויזיון", מתכניות הדגל של הזכיינית).
גיחה מביכה
באופן ביזארי, אי הנוחות גדלה עוד יותר כאשר ברזילי מוסיפה להתגלות כמרואיינת מסוג אחר. כשחוזרים מ"ברייק הפרסומת לאירוויזיון" מנסה סגל לדבר קצת על דימויי גוף, אפרופו העובדה שברזילי השילה כ-50 קילוגרמים ממשקלה.
נטע מתגלה כאן שמישהי שלא מוכנה לסחור במידע הזה ולהפוך את המקרה הפרטי שלה, שמקורו (לדבריה, אך אין סיבה לפקפק בהם) בצורך בריאותי ולא בשיקולי אסתטיקה, למשהו שילמד נשים צעירות לאהוב את עצמן בלי קשר למידת קרבתן למראה ה"נכון".
רוצה לומר, הגיחה המביכה הזאת לקליפ האירוויזיון לא הייתה ביוזמה שלה: היא מצידה הייתה מוכנה לדבר בלשונה הציורית ובכנותה המרשימה על הסימפטומים לתופעה, ועל השלכותיה על הסביבה הקרובה של מי שחווה את הצלילה הזאת.
יש עוד נדבך חשוב בריאיון הזה, שלא עלה אלא בשוליו ובכל זאת היה נוכח בו: המחשבה שלפנינו מקרה אחד שאותו יש להכפיל בעשרות אלפים. כילד אני זוכר את שתיקתם הרועמת של הלומי-הקרב ממלחמת יום הכיפורים, שכלל לא טופלו בתחילה על ידי המערכת.
כלוחם אני מבין בדיעבד מה התחולל בנפשם של חלק מחבריי בעקבות אירועים שחוו בלבנון - ואת המספרים של טבח 7 באוקטובר קשה בכלל להבין.
את הקטועים אנחנו רואים על הבמות בטקסים או בפרסומות לארגונים שעושים עבודת קודש. את הפצועים קשה, שהחלימו, אף שעבור חלקם יימשך השיקום חיים שלמים, אנו מכירים ומהללים מעל כל במה: הנה זה התחתן עם מישהי שהכיר אחרי שנפצע, הנה ההוא הפך ליזם מצליח למרות ש... וכך הלאה.
נכים מסוג אחר
לעומת זאת מתמודדי הנפש פצועים לא פחות, ולמזלם (או לרוע מזלם, תלוי איך מסתכלים על זה) אנחנו פוגשים את סיפורם בזכות העובדה שלנטע ברזילי יש אלבום חדש לקדם.
זה מדהים, כי כתבות כבר נעשו על הנושא, הפתיחות לשמוע עליו ולהכיר בו גדולה מאשר בעבר (הזכרנו את הלומי הקרב של מלחמת יום הכיפורים, חלקם נאלצו להתמודד גם עם הבושה ואפילו הניכור נוכח סביבה שלא הבינה אפילו מה עובר עליהם). ובכל זאת, לא ככה.
כי זה היה ההבדל בין ברזילי למרואיינים קודמים בנושא: לרוב מנסה סביבתם הקרובה של הנפגעים להיות חזקה "בשבילם". פה הביאה ברזילי את הכאב של האחרים, של נפגעי המשנה באירוע שבו יש יותר מקורבן אחד.
מה היה קורה אלמלא היו "רק" בני זוג שפרידתם, כואבת ככל שתהיה, לא כללה גירושים, הפרדת רכוש והסדרי ראייה של הילדים? זאת נותר רק לדמיין, והרי חלק גדול מהמקרים הוא כזה.
ננסה לאסוף את הכל רק כדי לחזור לנקודת ההתחלה: זה היה ריאיון חשוב, אולי החשוב ביותר שנראה על המסך בשבועות האחרונים, ועל כן ננסה לנער מעלינו את תחושת אי הנוחות, את קידום המכירות, את הניצול הציני של הקרבה לתחרות האירוויזיון ונקווה שבזכותו לא רק שנפגעי הנפש יוכרו ויטופלו כמו חבריהם למערכה, המתמודדים עם נכות פיזית, אלא גם שאנחנו נבין קצת טוב יותר את שעובר עליהם ועל משפחותיהם.