כשהתחתנתי עם בוב ידעתי שיום אחד אתגרש ממנו, כי גברים הם כמו עורכי דין. אסור לסמוך עליהם. ומי כמוני יודעת, כי אני עורכת דין... וגם הוא. בעלי יושב מולי ליד שולחן ישיבות שנועד לעשרים איש, אבל היום אנחנו רק ארבעה כאן: אני, בוב ועורכי הדין של כל אחד מאיתנו. אני מנסה לא להסתכל על האיש שחייתי איתו בשתים-עשרה השנה האחרונות. אבל אני מרגישה שהוא נועץ בי את העיניים הכהות שלו, אז אני מחזירה לו מבט רק כדי להכריח אותו להסיט את המבט. שני הכפתורים העליונים בחולצה הלבנה והמעומלנת שלו פתוחים, והעניבה שלו רופפת סביב הצוואר. למרות הקור שבחדר, טיפות זיעה מבצבצות לו על המצח.
"מרשי מעוניין בפיוס." בראד מרים את שרוולי הז'קט שלו וחושף רולקס דֵיי-דייט מזהב. הוא כאילו מנסה לומר, תראו איזה עורך דין טוב אני. יש לו שיער בלונדיני מרוח בג'ל ופנים מגולחות למשעי, ההפך הגמור מהתלתלים השחורים והזיפים של בעלי. בראד הוא עורך הדין של בוב, חבר ותיק שלו וגם חלאה אמיתית. הוא ידוע בתור מי שמעגל פינות כדי להשיג את התוצאה הרצויה לו, ואין לי בעיה עם זה, כי גם אני כזאת.
"לא בא בחשבון," אומרת ג'ס בתקיפות. היא מטה קצת את הראש הצדה ומזדקפת בכיסא. ג'ס היא עורכת הדין שלי, והיא עושה הכול לפי הספר. היא היִין ואני היאנג.
"שרה, זה קרה פעם אחת." בוב מהדק את הלסת ומשפשף חזק את האזור שבין העיניים, כאילו הוא מנסה להתעורר מסיוט. אבל אנחנו מדברים כאן על החיים שלנו, על המציאות שלנו, והוא זה שהכניס אותנו למצב הזה. "אני נשבע לך," הוא מוסיף. "זה קרה רק פעם אחת."
אבל זה מה שכולם אומרים, לא? זה קרה רק פעם אחת. זה קרה במקרה, טעות בשיקול הדעת, צעד ממש לא אופייני, משהו שהם לא יעשו שוב לעולם, אין לזה שום משמעות, לה אין שום משמעות. כן, זה מה שכולם אומרים, אבל רק כשתופסים אותם. הם לא מצטערים על מה שהם עשו. הם מצטערים רק שאת יודעת שהם עשו את זה. ובוב לא שונה. הוא בדיוק כמו כולם.
בראד שולח אליו מבט מנחֶה ומנענע קלות בראש כדי לסמן לו להפסיק לדבר. אני רואה שקשה לבוב להיות הלקוח ולא עורך הדין, אבל הוא שומע בקולו של בראד, ורק נאנח בכבדות כשהוא נשען אחורה בכיסא ומשלב את הזרועות על
החזה.
"אני רוצה להדגיש שמרשי מקבל אחריות מלאה על הטעות הקשה בשיקול הדעת, והסכים לשש פגישות אצל פסיכולוג במטרה לנסות ליישב את המחלוקת ולהתפייס," אומר בראד ומחבר את קצות האצבעות מול פניו. פסי אור חודרים דרך התריסים הפתוחים חלקית, והם משתקפים מהרולקס שלו כך שקליידוסקופ של אורות מרצד על הקיר בכל פעם שהוא מטה את שורש כף היד.
"מרשך היה צריך ללכת לטיפול לפני שבגד באשתו." ג'ס מהדקת את השפתיים ומחליקה לאט דף על גבי השולחן. "אלה הדרישות של מיז מורגן."
בוב משחרר את הידיים מהחזה ואז נשען קדימה וחוטף את הנייר לפני שעורך הדין שלו מספיק לעשות את זה. הוא מצמצם את העיניים ומכווץ את המצח בזמן שהוא קורא. אני רואה שהדברים לא מוצאים חן בעיניו, וזאת בדיוק המטרה.
"בשום אופן לא," אומר בוב בקול זעוף ומעיף את הדף מהיד. בראד תופס את הדף כשהוא עדיין באוויר ואז מחליק אותו על השולחן.
"לדעתנו זאת הצעה הוגנת," אומרת ג'ס.
בראד מרים את הראש ונועץ בה מבט. "מרשי לא יוותר על משמורת על הבת שלו. הוא גם לא יוותר על החברוּת במועצת המנהלים של קרן מורגן, ולא על המניות שלו בקרן."
"אני בעיקר לא מוותר עלינו... נקודה," מפציר בוב. הוא מושיט לי את ידו בתקווה שאשלח יד בחזרה, אבל אני לא נעתרת להזמנה. במקום זאת אני מרימה את הידיים מהשולחן ומשלבת אותן על הבטן.
"שרה, בבקשה," הוא מוסיף.
אני נושכת את הלשון כדי להתאפק לא לענות, כי אני יודעת ששתיקה תכאיב לו יותר מכל תשובה שנונה שאוכל לחשוב עליה. ואני רוצה לפגוע בו בדיוק כמו שהוא פגע בי.
"למרשתי אין עניין להחזיר את הנישואים למסלול," מבהירה ג'ס.
בראד רוכן לעבר בוב ולוחש לו משהו. הפנים של בוב מתכווצות בכעס עם כל מילה. הוא מסמיק, וקו הלסת החד שלו בולט עוד יותר בזמן שהוא חושק שיניים.
כשהם מסיימים את ההתלחשות הקטנה הזאת, בראד מכחכח בגרון ומזדקף בכיסא. "נראה שאנחנו לא מתקדמים כאן, אז כדאי שנקבע פגישה נוספת למועד אחר."
"הפגישות האלה לא נועדו לתקן את הנישואים, וזה גם לא יקרה, בראד. ההתקדמות היחידה שתהיה היא להגיע להסכם על חלוקת הנכסים ועל המשמורת של סאמֶר. חשוב לי להדגיש שמיז מורגן ביקשה גירושים פשוטים, זריזים ופרטיים. אין לנו עניין למשוך את התהליך בלי סיבה, וגם לא נרצה לדון בו בבית משפט. אבל אם נצטרך, נעשה את זה," אומרת ג'ס, ופיה מתהדק לפס נוקשה.
ואז אני קמה ממקומי, מחליקה את החצאית ומכפתרת את הז'קט.
"מובן," אומר בראד, ואורז את תיק המסמכים שלו, תיק בצבע כתום צעקני מחריד מתוצרת הרמס. "אני אבקש מהעוזרת האישית שלי לתאם עוד פגישה."
בוב קם על רגליו ומישיר אלי מבט. הוא גבוה ממני בשלושים סנטימטר ויש לו כתפיים רחבות ומבנה גוף חזק. השיער המאפיר מחמיא לו, וכך גם קמטי ההבעה שעל המצח שלו. הוא נראה חכם ומכובד יותר מפעם, אבל לא מתנהג בהתאם.
"אני אתקשר אלייך אחר כך, שרה," אומרת ג'ס כשאני מתחילה ללכת לכיוון הדלת.
אני נעצרת ומהנהנת לעברה, ואז יוצאת מהחדר.
"שרה, חכי," קורא בוב, וממהר אחרַי.
אני ממשיכה ללכת ומתעלמת ממנו לגמרי, אבל אז, פתאום, יד מונחת על הכתף שלי ועוצרת אותי. הלב שלי דופק חזק בכלוב הצלעות.
"בבקשה," הוא מוסיף.
אני פולטת אנחה כבדה ופונה אל בעלי. אני בקושי מצליחה לראות אותו לנגד עיני, כי מבחינתי הוא כבר חלק מהעבר שלי. הוא פשוט עדיין לא יודע את זה, ואני לא יודעת איך להבהיר לו את העניין סופית.
"מה?" אני שואלת.
אין שום רגש בקולי, כי כל מה שהרגשתי כלפי בעלי נעלם ברגע שגיליתי שהוא בגד בי.
"בבקשה אל תעשי את זה," אומר בוב בלחישה מאומצת.
העיניים שלו סורקות בקדחתנות את עיני, כאילו מנסות לחבר שוב את שנינו יחד. אבל כבר לא נשאר בעולם שום מקום בשביל שנינו, כי אני לא יכולה להיות נשואה למישהו שאני לא בוטחת בו. בשבילי אמון הוא כמו זכוכית. ברגע שהוא נשבר, אי-אפשר לשקם אותו, וגם אם מנסים — זה גורם בעיקר לפציעות. לכן עדיף פשוט לזרוק הכול.
"יש לך מזל שאני רק מתגרשת ממך ולא עושה משהו יותר גרוע." אני אומרת את זה ברוך, כמעט בנימה מרגיעה.
"את מאיימת עלי?" הוא שואל, ועל פניו עולה הבעת תדהמה.
"אתה יודע שאני לא נוהגת לאיים, בוב."
הוא מכווץ את המצח ומתחיל לנפח את החזה כדי להפגין ביטחון, אבל מבחינתי השיחה נגמרה. אני מנענעת בראש, מסתובבת וצועדת לכיוון המעלית. הוא קורא בשמי כמה פעמים, והקול שלו נעשה שקט יותר ככל שאני מתרחקת, או שהוא פשוט מאבד את הביטחון. טוב מאוד. אני מקווה שזאת הסיבה.
בוב באמת מותח את הסבלנות שלי. בסך הכול רציתי גירושים מהירים ושקטים — קצת כמו הרומן שלו, לפחות במובן מסוים. אבל לא, הוא חייב להילחם בי עד הסוף, כי הוא חושב שנצליח לפתור את המשבר הזה. אבל לא נצליח, ועמוק בפנים גם בוב יודע את זה. ניסיתי לשמור על נימוס וקור רוח; באמת
שניסיתי — למען הבת שלנו, שעדיין אין לה מושג שאנחנו עומדים להתגרש. דחיתי את הרגע שבו אספר לה על כך, כי רציתי לחכות עד שהעניין יהיה מוגמר והרגשות החשופים ישככו, כדי שאוכל להתמקד בה ורק בה. נראה שאני היחידה שאכפת לה מהרגשות של הבת שלנו ומהרווחה הנפשית שלה.
אני מגיעה למעלית, לוחצת על הכפתור עם החץ שפונה למטה ומחכה שהיא תגיע. אני עדיין מרגישה את הנוכחות של בוב אבל לא מסתכלת אחורה. באמת הייתי רוצה שהכול יתנהל אחרת. הכול היה אמור להתנהל אחרת. הורות אמורה לעודד אותנו להיות אנשים טובים יותר, או לפחות לעודד אותנו לחשוב שאנחנו אנשים טובים יותר. האימהוּת שינתה אותי בדיוק כמו ששיערתי. אבל מתברר שהאבהות לא שינתה את בוב. הוא לא רק בגד בי. הוא בגד במשפחה שלנו. והוא העמיד פנים שהוא משהו שהוא לא מסוגל להיות — אדם הגון.
המעלית מצלצלת ונפתחת. אני נכנסת פנימה, לוחצת על הכפתור של קומת הכניסה, זוקפת את הסנטר ומישירה מבט אל בוב. הוא עומד בקצה המסדרון והעיניים שלו נעוצות בי בלי למצמץ כאילו אנחנו באמצע קרב מבטים. הפנים שלו הן תערובת של טינה וצער, אבל יש ניצוץ של עוד משהו, משהו שראיתי בעבר. אני פשוט לא מצליחה לחשוב מתי. אף אחד מאיתנו לא מסיט את המבט עד שאין לנו ברירה, בגלל דלת המעלית.
היא מתחילה לרדת בזמזום ומרחיקה בינינו עוד יותר. אנחנו יחד כבר יותר מעשור אבל נשואים רק קצת יותר משנה. לבוב יש מזל שאני לא אותה אישה שהייתי פעם, כשהייתי נשואה לאדם, בעלי הראשון. אם היו לי ילדים מאדם, אולי הוא עדיין היה חי. כי כמו שאמרתי, האימהוּת שינתה אותי. אומרים שאנשים לא משתנים, אבל לפעמים זה קורה. עמוק בפנים אנחנו בדיוק מי שאנחנו תמיד, אבל זה לא אומר שאין בנו חלקים שיכולים עם הזמן להתקשות או להתרכך.
"גירושים מושלמים" / ג'ניבה רוז. מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי. 364 עמודים. מטר הוצאה לאור.