אפילו קטיה אברבוך החזקה והמוצלחת לא הצליחה להיות "קורבן מושלם"

כל סיפור נורא מתחיל בפנייה לא נכונה.

במקרה של קטיה אברבוך, אחת הכלות הכי מוצלחות, רופאות ויפות שיצאו מ"חתונה ממבט ראשון", זה מתחיל בפנייה שמאלה במקום ימינה.

בסוף הפנייה ימינה היה הבר שבו קבעה עם מישאל זוהר, בן למשפחה אמידה של רופאים ויוצא סיירת מטכ"ל, ידיד לשנה ג' ללימודי הרפואה, דרינק של סוף יום. הפנייה שמאלה הובילה לבית הוריה, ששהו באותה עת בחו"ל, שינוי שהוא יזם ברגע האחרון בתואנה ש"אין לו כוח והוא מעדיף קפה במקום שקט", שם אנס אותה בברוטליות באותו ערב, לצלילי שירו של אד שירן "Thinking Out Loud".

את ה"סוד" מהפרומו ל"חשיפה עם חיים אתגר" כולנו ניחשנו - היה ברור שגבר כלשהו פגע בה. עצוב, אבל סטטיסטית, זה פשוט הניחוש הכי סביר. אם נמשיך בקצב הזה, עוד עשור 50 אחוז מהגברים יישאו הרשעות בהטרדות ופגיעות מיניות, לכל הפחות, ולחתונמי יהיה הרבה יותר קשה למצוא שידוכים סבירים.

קטיה היא לא אישה חסרת אונים, לא טיפשה ולא מפונקת. נהפוך הוא. חייה היו רצופי מאבקים מהרגע שהוריה עלו בשנות ה-90 ועבדו בניקיונות ועבודות מזדמנות כדי להצליח לבנות לעצמם חיים. הם חיו בקרוואן, לא קנו חטיפים ולא בובות, ופילסו את דרכם דרך שדה המוקשים שהוא החיים בישראל, צעד אחר צעד. לימודי הרפואה גם לא באו לה בקלות - היא מספרת שעשתה פסיכומטרי אחרי פסיכומטרי עד שהגיעה לציון הנכסף, ובכל שלב בתהליך עבדה קשה מאוד.

קטיה לא חלשה בכלל. ולמרות זאת, גם היא, כמו הרבה אחרות מתארת את הקיפאון שאחז בה ברגע ההוא: "עברתי חוויה חוץ גופית", היא משחזרת, "הגוף שלי היה חייב להתנתק, כנראה כדי לשרוד". וגם לה לקח כמה שנים להיות מסוגלת לדבר על מה שעברה, לא כל שכן ללכת להתלונן, ולהתחיל את המסע המשפיל במסדרונות הבירוקרטיה הישראלית.

ייאמר לזכותו של אתגר, שלמרות הגיבובים הדרמטים שכמו תמיד היו טבועים בסגנון הסיפור, הפעם הוא התערב ממש מעט. למעט פתיח, מעברים וסגיר מוזר שעוד נדון בו - הוא פשוט נתן לסיפור לספר את עצמו. והסיפור אכן סיפר את עצמו, אפילו שקטיה נמנעה מלומר את המילה המפורשת בתחילת הריאיון.

כשהיא מתארת את המקרה היא לא אומרת "הוא אנס אותי", "נאנסתי", וגם לא נכנסת לפרטים הגרפיים של האירוע. זה כואב מדי. היא משאירה אותנו לדמיין מה קרה שם עם תמונת הסימנים שנותרו על גופה ארבעה ימים אחרי האונס.

כמה שנים אחר כך, אחרי שתיקה, תלונה ומשפט, בינואר 2025 הורשע מישאל זוהר באונס הזה, והעונש שלו הוא שלוש וחצי שנים בלבד. הפרקליטות ערערה על העונש הקל, הוא מערער על הכל. כמובן שהוא טוען שזה היה בהסכמה, ויכול להיות שהוא באמת שכנע את את עצמו שזה כך, אחרת קשה להסביר איך יכול להיות שאת ערב האונס סיים בהתעקשות לקבל ממנה חיבוק פרידה. אתם מבינים, האנס לא רצה ללכת "בלי חיבוק".

לדמיין אותה מחבקת אותו רק כדי שיצא מהבית שלה, מבטא את חוסר האונים בצורה הכי כואבת, ואולי מסכמת את התחושה העיקרית שנותרתי איתה בסוף - שלא משנה מה עשו לך ובכמה אלימות, רוב הפעמים הפגיעה עצמה היא רק תחילת הסיוט, ואחר כך מגיע העונש האמיתי: שנים של בושה, חרדה ושתיקה, המפגש המחודש עם האדם שפגע, החקירה, המשפט, הסנגורית, הרשלנות, והמערכת שמבקשת מנפגעת לא רק לספר שוב ושוב מה קרה לה, איך ולמה - אלא למה היא לא התלוננה מוקדם יותר, למה לא לבשה משהו אחר, ולמה לא היתה אחראית יותר או שתתה פחות.

מתלוננות רבות עוברות פגיעות שונות ומגוונות בדרך לצדק, במקרה הטוב. רוב הזמן גם זה לא קורה, כי לא כולן מצליחות להבין מיד מה קרה, לא כולן זוכרות כל פרט, ולא כולן נשארות עם סימנים שאפשר לצלם ולשלוח לעצמן במייל.

קטיה כן עשתה את זה, כי ידעה שלמרות שהיא לא מוכנה לקבור את חלום חייה - לימודי הרפואה - בתוך ערימת הטינופת שכנראה תיפול לתוכה כשתתלונן, יכול להיות שתרצה לעשות את זה בעתיד. עברו כמה שנים, ובאותו יום שבו התקבלה להתמחות, היא פגשה אותו שוב, בחדר האוכל של בית החולים שעבדה בו, והבינה שזה לא עבר, וגם לא יעבור.

גם כשעשתה הכל נכון, עד כמה שניסתה בכל הכוח, אפילו קטיה - הרופאה המוצלחת, שמנהלת חיים שאפשר רק להתקנא בהם, עם בעל שאוהב אותה וילדה מהממת, לא הצליחה להיות קורבן מושלם בזמן אמת.

המערכת האכזרית הענישה אותה שוב ושוב על ביצועיה הגרועים כנאנסת באפס אמפתיה, שום רגישות, המון שאלות כמו "למה חיכית", ויחס שנותן הרגשה שאת מטרידה את המערכת בהזיותייך, ושאת צריכה להמציא ראיות חותכות שיוכיחו למה זו לא רשלנות שלך בעצם, שהרשית לעצמך ככה להיאנס. האשמת הקורבן מוטמעת בתוך הדנ"א של התרבות שלנו, וזה ניכר בכל שלב ושלב בסיפור.

בעוד ההליך המשפטי עדיין מתקיים, קטיה פונה לחברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, ומציעה חוק חדש, שמצמיד עובדת סוציאלית ועורכ/ת דין לכל מתלוננת, כדי לנסות למזער מאות מיקרו טראומות ופגיעות משניות "קטנות" שנגרמות על ידי הטיפול הגס של הסנגורים, הפרקליטות, ואפילו השופטים, בנפגעות.

זה הרגע לציין שהסגיר של התחקיר היה מנוסח בחוסר טעם משווע. "אנחנו מקווים שרבים ורבות ייהנו ממנו" (מהחוק). לא משנה כמה התיקון הזה משפר את המצב, הנאה זו מילה טיפה גדולה עבור נפגעי ונפגעות תקיפה מינית, לא רק בשלבי ההתמודדות האקוטיים, אלא כל החיים, החל מרגע הפגיעה, ועד עולם.

לא אגיד שקטיה הפכה את הכאב שלה לשליחות, כי זה ניסוח נקי מדי למשהו מתועב כל כך. היא פשוט סירבה לתת למערכת להמשיך להתנהג כאילו הסבל של הנפגעת הוא תופעת לוואי סבירה של ההליך. ואם יש משהו אחד שהפרק הזה מוכיח, זה שהבעיה לא נגמרת בפוגע. לפעמים הוא פשוט רק האדם הראשון בתור. אחריו מגיעה מערכת שלמה שמבקשת ממך, במילים אחרות, את אותו הדבר בדיוק: "תזרמי, תחייכי, תהיי קרבן נחמד".