הטענה היחידה שיש לי נגד פרויקט "כשישראל תהיה בת 100" - סדרת כתבות צופות פני עתיד של מחלקת התעודה בחדשות 12, היא שלפני ששואלים איך תיראה ישראל בעוד כ-22 שנה, צריך לשאול אם תהיה ישראל בעוד 22 שנה.
כי גם בהנחה האופטימית שהיא תשרוד את הקרבות מול אויביה מבחוץ, לא הייתי ממהר להמר על כך שלא תתפרק מבפנים ותהפוך למקום שרבים מאתנו יעדיפו שיבה אל חיי גלות על פני חיים בתחומו.
זו לא באמת טענה לפרויקט המפתיע והמרתק הזה, אבל בתחילתו ואולי בסופו ראוי שתישאל השאלה מדוע הישראליות, בעיני פרטים כה רבים בתוכה, נותרה "משחק סכום אפס", שבו הישג למישהו הוא בהכרח הפסדו של האחר.
למה אי אפשר לנהל מערכות חינוך נפרדות, צבא שבוחר את חייליו מתוך 100% של משרתי שירות לאומי חובה (ומתגמל אותם בהתאם), למה אי אפשר לקיים פולחן דתי לצד חיי חול - ועוד שאלות שנשמעות פה כמעט נאיביות, אבל מתארות מציאות מובנת מאליה במדינות שהפרידו דת ממדינה.
נניח לשאלה הזאת שהיא בעיניי נקודת מוצא טובה לכל דיון על הישראליות וננחת ישר לפרק הראשון בהובלת יאיר שרקי.
נתחיל בחדשות הטובות: יאיר שרקי נמצא כשהוא בריא, שלם, חייכן וסקרן. אחרי יותר מדי זמן שבו נחטף על ידי אברי גלעד והוחזק במקומות אפלים שבהם מאחלים יום הולדת שמח לגזענים, חזר אלינו העיתונאי הנבון שלמדנו לחבב ולהעריך.
צלילה לנבכי המגזר החרדי היא משימה מורכבת עבור שרקי. מצד אחד הוא מכיר היטב את השפה, המנהגים והדקויות שעין חילונית אולי תחמיץ. מצד שני, המסע הזה מציף בו דברים שעולים רק אצל מי שנמצא על קו התפר.
נתגייס ונמות?
הנה דוגמה: רגע טלוויזיוני נדיר במורכבותו מתרחש לקראת סוף השיחה בין רבקי בלאו, אישה חרדית עצמאית שמשקפת את התמורה הכלכלית שחלה במשפחה החרדית (ולמרות כל ההסתייגויות, משנה אט אט גם את ההיררכיה הפנימית במוסד המשפחה, בשל העובדה שלבעלות המאה יש גם דעות משלהן) לבין שרקי.
האחרון מקשה עליה בשאלה בנושא הגיוס - וממקד אותה בהבדלים בינה לבין אמא חילונית. כלומר בפחד של האם החרדית שבנה יתגייס לצבא וישוב משם רק "חצי חרדי", מול החרדה שהיא נחלת אימהות רבות במגזר החילוני שמא ילדה לא ישוב כלל.
בלאו מהססת, לוקחת אוויר - ואז משווה את החשש שלה (המובן כשלעצמו) עם החרדה הקיומית של רעותה. זה מקומם את שרקי (אח שכול מפיגוע טרור) שנותן לה הזדמנות לנסח את הדברים מחדש. ניכר בבלאו שמתחולל בה קונפליקט בין מה שהיא אמורה להגיד, לבין מה שהיא חשבה באמת. אלא שבלאו נותרת בשלה.
במונחים טלוויזיוניים זה רגע שבה יכול המראיין, כמו קיסר רומאי, להפנות את האגודל מעלה או מטה - ולחרוץ את גורל הגלדיאטור שלפניו בזירה. שרקי מסתייג מתוכן הדברים, אבל בה בעת חש צורך להגן על הדוברת: היא הסכימה להיחשף כמייצגת חרדיות מודרנית בטלוויזיה "של החילונים" (אולי אף מתוך אינטרס לקדם את קליניקת הקוסמטיקה שלה), אבל למרות יכול ורבלית גבוהה, הצליחה להסתבך במשפט שהיה עלול לחרוץ את דינה.
שאלות ועוד שאלות
שרקי בוחר לחלץ אותה, לא להתעכב יותר מפעם אחת על המשמעות הנוראית של דבריה (אם היא אכן סבורה שיציאה בשאלה היא גרועה כמוות) במיוחד לאוזניים שכבר כואבות מרוב תפילות "אל מלא רחמים" ששמעו בשנתיים וחצי האחרונות.
גם יתר התחנות במסעו של שרקי הן מרתקות: למשל בית הספר הממלכתי-חרדי, שבו מלמדים לימודי קודש לצד לימודי ליבה, ותלמיד אחד בו רוצה להיות גם זמר וגם רב גדול, שני רוצה להיות שחקן כדורגל בבית"ר ירושלים והשלישי רוצה להיות בהייטק, כמו אחיו הגדולים.
הוא הדין לגבי התחנה האחרונה במסע (כלומר, תחנה אחרונה של הפרק הראשון) שבה פוגש שרקי יוצאים בשאלה, מי שמאזנים בחייהם את הפער הדמוגרפי שהשיג המגזר החרדי בלידתם (הערכה: כ-15% ממי שנולדו חרדים יפסיקו להיות כאלה בבגרותם).
כמו בכל משדר תיעודי טוב, שרקי יצא למסע הזה עם שאלות רבות - ושב ממנו עם שאלות רבות עוד יותר על המגזר שעד לשנת המאה למדינה, אם נזכה לה, יהיה כמעט רבע מאוכלוסיית ישראל.
שתי הערות שהן בעצם הארות לפרויקט: ראשית - תקראו לזה "ארט", "לוק אנד פיל" או "מארז גרפי", אבל השימוש שמשלב בין בובות לאנימציה הוא פשוט מבריק, מייצר שפה ויזואלית מרהיבה שמייחדת את הפרויקט הזה עוד לפני שנאמרה בו מילה אחת.
היום שאחרי מחר
השנייה: לפחות לפרק של אמש, זה שעסק בחרדים, נבחרו שני פרשנים מצוינים, ד"ר נחומי יפה מהמחלקה למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב, וד"ר נרי הורוביץ, חוקר החברה החרדית. השניים הצליחו לרווח יפה בין התחנות השונות במסע ולהחריב מבלי להעיק. שאפו.
בסוף 50 דקות (ברוטו, הייתה הפסקת פרסומות אחת באמצע) העביר שרקי את השרביט לעופר חדד. המשימה של חדד, לטעמי - ועוד בטרם נגלה איך התמודד איתה, היא קשה בהרבה.
אם שרקי ניסה לקרוע לנו חרך שדרכו נוכל לראות "50 גוונים של שחור", אזי אצל חדד האתגר מורכב יותר.
הוא צריך לכסות חברה שיש בה אליטיזם ויש בה אנדרדוג. יש בה מי שהסירו כבר את הכיפה - ויש מי שהם אדוקים כחרדים ממש. יש בה מי שהפכו נהנתנים, החוגגים את החיים - ויש בשוליה גם כאלה, כמו שלמדנו רק שלשום בחגיגת יום ההולדת של שר מסוים, החוגגים את החיים אבל מקדשים את המוות - ואפילו מקדישים לו את העוגה.
הנה כי כן, לפחות בדבר אחד הצליח יאיר שרקי: לגרום לי לשבת הערב מול המסך בציפייה לפרק השני, בהגשת חדד, בתקווה שלא ייפול מרמתו של הפרק המרתק ששודר אמש.