ביומיים האחרונים פנו אליי לא מעט עיתונאים מחדשות 13, כאלה שמעולם לא דיברתי איתם בעבר (ואפילו לא כתבתי עליהם), ו"מאשימים" אותי במינוי של סולימאן מסוודה לתפקיד שליח חדשות 13 לארה"ב. הסיבה: בטור שפרסמתי בוואלה תרבות לפני כחודשיים, קראתי ישירות לאסף רפפורט לגייס עיתונאים ערבים. "שיעור הייצוג של החברה הערבית בערוץ 13 בשנה החולפת עמד על נתון בלתי נתפס של 0.6% בלבד", כך כתבתי, "אם הנהלת רשת 13 החדשה תחת קבוצת רפפורט באמת רוצה לפתוח דף חדש ולהציב אלטרנטיבה עיתונאית ראויה - אפשר לפתוח את העיניים לעיתונאים מהמגזר".
"אסף רפפורט ישן עם הטור שלך מתחת לכרית, וזו התוצאה", כתב לי מישהו שהתואר "גורם בכיר בערוץ 13" הולם אותו בהחלט. הוא לא היחיד שכתב לי הודעות דומות, במטרה למשוך לי בצמות הוירטואליות כדי לחמם אותי נגד רפפורט, ולכתוב מאמר נגדו. הרשת התמלאה במאמרים כאלה ביומיים האחרונים - חלקם ענייניים, חלקם פחות.
אז ראשית, סולימאן מסוודה הוא עיתונאי מעולה, מהטובים שצמחו בתאגיד השירות הציבורי בשנים האחרונות - והעובדה שהוא מתקדם לתפקיד בכיר בערוץ מתחרה היא בזכות עבודה קשה וכישרון - לא בגלל סעיף הלאום הגזעני בתעודת הלידה שלו. שנית, מסופקני שאדם כמו אסף רפפורט - שעשה שני מיליארד דולר בגיל שרוב הישראלים עדיין מחפשים מאיפה לשלם שכר דירה - מתרגש מדברים שכתב עליו איזה מישהו באתר אינטרנט ישראלי.
ואולי זה זמן לגילוי נאות קטן שהיה חסר בטור הקודם: אסף רפפורט הוא בן מחזור שלי. למדנו באותו תיכון, ואפילו היו לנו כמה שיעורים משותפים. בתקופת הקורונה ניצלתי את "ההיכרות" כדי לקבוע איתו ריאיון לאיזה מגזין יוקרתי - אך הוא ביטל מסיבותיו, והבטיח לשבת איתי בהזדמנות אחרת. זה לא קרה מאז, וזה הגיוני, שנינו היינו מאוד עסוקים בשנים האחרונות. אחד מאיתנו מכר את החברה שלו ב-99 מיליארד שקל לגוגל, והשני קנה רכב סיאט יד שניה בהנחת טרייד-אין. אנחנו לא אותו דבר, וזה בסדר.
הטור ההוא מלפני חודשיים נכתב בצל סערת טוויטר שקראה לרפפורט לפטר את מוריה אסרף. "לפי מבול העצות והדרישות ברשת, אפשר לחשוב בטעות שהצייצנים בטוויטר הם אלה שקנו את הערוץ, ולא אסף רפפורט" ,כתבתי, "אבל במציאות, רפפורט מנוסה מספיק כדי לסנן את רעשי הרקע האלה".
אני עומד מאחורי הדברים האלה, אלא שהיה להם המשך, ובו טעיתי בענק. "ספק גדול אם קבוצת בעלות שמגיעה מתרבות העבודה של ההייטקס תיכנס לחברה וישר תתחיל לערוף ראשים ולבצע שינויים מבלי ללמוד את העסק מקרוב", כך כתבתי. וואלה, טעיתי. לא כי חלילה המינוי של מסוודה לא ראוי - הוא ראוי וחצי - אבל עצם ההתערבות של קבוצת הבעלים החדשה (שטרם אושרה) במגעים עם עיתונאים מכלי תקשורת אחרים, כולל הוצאת הודעות דוברות לעיתונאים מטעם הבעלים ולא מטעם דוברות הערוץ או חברת החדשות - היא הכל חוץ מ"תרבות עבודה של הייטקס".
אמורה להיות הפרדה מבנית מוחלטת בין מערכת החדשות לבין הבעלים של הערוץ. זה בדיוק העיקרון המקצועי עליו נאבק ארגון העיתונאים והעיתונאיות (גילוי נאות נוסף: אני חבר בוועד המנהל שלו) בימים אלה ממש בוועדות הכנסת מול שר התקשורת שלמה קרעי. אז בזמן שניטש מאבק ציבורי למנוע השתלטות מסוכנת על העיתונות שלנו, מגיע רפפורט ופשוט עושה את מה שהוא עושה - מהמקפצה - כשהוא מתעסק בצורה בוטה במצבת העיתונאים. התחושה, כמו בכל עולם התקשורת המסחרית, היא פשוט של שוק.
איך אמורים להרגיש אביעד גליקמן וברוך קרא כשהם קוראים אצל דוד ורטהיים בטוויטר שהבעלים החדש של הערוץ שלהם פנה כבר לאבישי גרינצייג, הכתב המשפטי של i24NEWS? איך אמורה להרגיש נריה קראוס, הכתבת המצטיינת של הערוץ והבסטי של אחד דונלד טראמפ כשהיא מגלה שהחתימו לה מחליף? איך אמורים להרגיש אנשי הוועד שנלחמו להביא דווקא את רפפורט כי הם האמינו שהוא יביא תרבות ניהולית אחרת שהחברה שלהם כל כך משוועת לה?
אגב, בטור הקודם התעכבתי על חוסר הייצוג המוחלט של החברה הערבית על המסך של ערוץ 13 - והעובדה שלערוץ מצטרף עיתונאי יליד מזרח ירושלים היא אכן מהלך בכיוון הנכון. אלא, שמצד שני - קשה להתעלם מזה שהמהלך בא על חשבונה של עיתונאית מוערכת. זה קורה בשבוע אומלל מבחינת הערוץ, לאחר שבמחקר של מיזם "5050" שבודק מדי שבוע את הנוכחות של נשים על המסך של ערוצי הטלוויזיה השונים נמצא כי חדשות 13 הגיעו למקום האחרון בדירוג השבועי עם 21% נשים בלבד - חצי מאחוז הנשים בחדשות 12 - ואפילו מתחת לערוץ 14 שספרו 25%.
כדי להבין את גודל האבסורד, שווה להתעכב רגע על הרזומה של נריה קראוס. ראשית אתן עוד גילוי נאות: קראוס אמנם לא הייתה איתי בבית ספר, אבל כן עזרה לי למצוא מתנות לבנות שלי בסופרמרקט במנהטן. אלא שמעבר לעובדה שמדובר באישה נחמדה - היא אחת העיתונאיות המוצלחות במערכת, שסיפקה לערוץ שורת הישגים מכובדים.
העובדות מדברות בעד עצמן: קראוס לא רק מדברת עם נשיא ארה"ב יותר מאשר אני מדבר עם אמא שלי, היא הייתה חתומה על תחקירים שחשפו את מאחורי הקלעים של סיכול עסקאות החטופים מצד ממשלת ישראל. העובדה שהיא זו שחשפה במהדורה כי גורמים ישראלים מכרו לטראמפ את השקר לפיו "כל החטופים מתים" טרם כניסתו לתפקיד - דבר שהשפיע על המאבק הציבורי הכי חשוב שהיה בישראל בשנים האחרונות - היא עניין שמקבלים עליו פרסים. בפועל: קראוס מגלה שכל זה לא מספיק. העובדה שהבעלים החדשים של הערוץ לא טרחו לציין מה יעלה בעתידה של קראוס מעידה על אותו כאוס מוכר בניהול הערוץ.
אם לפטר את מוריה אסרף זו טעות אסטרטגית, כפי שטענתי באותו טור שאסף רפפורט משתמש או לא משתמש בו בתור כרית אורטופדית, להזיז את קראוס מתפקידה זה כבר ברמת חראקירי. אלא שהבעיה היא בכלל לא בהזזה של עיתונאי כזה או אחר, זו ממילא טענה שטחית ולא רלוונטית להבראה ארוכת הטווח של הערוץ. "בדיוק כמו ששחקנים מעולים לא מספיקים כדי לייצר סרט טוב, כך גם מערכת חדשות לא יכולה להצליח רק על בסיס עיתונאים טובים. לחשוב אחרת זו אולי מחשבה רומנטית, אבל היא ארכאית לגמרי", כתבתי בטור ההוא. השורה התחתונה לא השתנתה כמובן. בשביל לחזור להיות שחקן רציני ותחרותי ערוץ 13 צריך טיפול שורש, לא רק קוסמטי. אם לא, הוא יהפוך להיות עוד כלי תקשורת שפועל לפי גחמות של מיליארדר. בשביל זה כבר יש לנו את "השטן לובשת פראדה 2". לפחות שם יש מריל סטריפ.