"למה אני כאמן צריך לפחד בתערוכת אמנות? הפחד הזה מראה על בעיה, והתחושה שלי היא שהפחד הזה הולך וגובר וגובר", אומר לוואלה תרבות חתן פרס ישראל בלו סימיון פיינרו, רגע אחרי ההפגנה הסוערת של פרו פלסטינים מול הביתן הישראלי בביאנלה לאמנות בוונציה, בעודנו נצורים בביתן שננעל על ידי המאבטחים. "ברגע שאין דיאלוג ואין דו-שיח, יש מלחמה. הדבר היחיד שיכול למנוע מלחמה זה דיאלוג, לדבר".
רביעי בבוקר, ונציה. זה אירוע הקדם פתיחה למוזמנים בלבד של הביאנלה ה-61 לאמנות, אחת התערוכות הגדולות והנחשבות ביותר בעולם, שמתקיימת אחת לשנתיים ונפתחה לקהל הרחב אמש (שבת). לצד כ-100 מדינות המיוצגות בביאנלה מייצג השנה את פיינרו בן ה-66 עם המיצב "שושנת האין". בעוד הוא מתראיין לכותב שורות אלו בתוך הביתן הישראלי, שבמתחם הארסנלה, עשרות רבות של מפגינים פרו-פלסטינים הקימו מחאה גדולה מול הביתן, כולל קריאות "שחררו את פלסטין" ו"פאק ישראל", והפצת עלונים עליהם נכתב בין השאר "לא לרצח עם" ו"רק 18 מ-36 בתי החולים בעזה פעילים". המאבטחים הישראלים שנכחו במקום סגרו במהרה את הביתן, בעוד פיינרו נצור בתוכו. הוא נפתח שוב רק לאחר כחצי שעה, כשהמפגינים עזבו.
רצה הגורל ובאותו זמן בחוץ, מהצד השני של דלת הביתן שננעלה, שהה יזם ההייטק איל וולדמן, חתן פרס ישראל, שבתו ובן זוגה נרצחו על ידי מחבלי החמאס במסיבת הנובה ב-7 באוקטובר. וולדמן ניסה לשוחח עם גבר שהוביל את ההפגנה, שאמר שהוא מעזה. אולם מרגע שהמפגין הפלסטיני הבין שניצב מולו ישראלי הוא סירב לדבר איתו וכינה אותו "רוצח". תיעוד התקרית, כפי שצולם בידי וואלה תרבות, הפך לוויראלי ברשתות והוביל לרבבות תגובות נסערות (צפו בווידאו - מעל).
כשהוא מתראיין בביתן, בעוד המחאה נראית ונשמעת היטב מבעד לחלון, פיינרו ביטא את כאבו על המתרחש. "מה שקרה עכשיו מראה לא מעט מראה על המקום שבו אני חי", אמר לוואלה תרבות. "אני נמצא בביתן, שהוא מקום לתערוכה עם דלתות פתוחות, ופתאום אנחנו בדלתות סגורות. המאבטחים סגרו את הדלתות ואנחנו פה נצורים. דבר כזה מצביע על מצב שבין אם אנחנו נמצאים בישראל ובין אם אנחנו נמצאים באי, אנחנו חיים בסוג של בידוד, ביחס לגישה של העולם. זאת בסך הכול תערוכה, הדלתות היו צריכות להיות פתוחות ופתאום הן סגורות בגלל תחושה של איום".
בתשובה לשאלה על פחד, פיינרו מתקומם. "יש פה 100 מדינות וכמה מאות אומנים, אני מרגיש שמקום של אמנות הוא מקום של דו-שיח ודיאלוג. למה אני צריך להרגיש פחד? בגלל המקום שממנו אני בא? בגלל שאני גר בחיפה? בגלל הדעות שלי?", הוא תוהה. "הפחד הזה מראה על בעיה, והתחושה שלי היא שהפחד הזה הולך וגובר וגובר. חברים שואלים אותי אם אני מפחד וכותבים לי בווטסאפ עצות איך להתנהג: אל תלך עם כובע, תשים משקפיים, כי התמונה שלך התפרסמה בכל המדיה, תסתכל מאחורה מי בא אחריך, אל תלך תמיד באותה דרך. אף פעם לא קיבלתי כאלה עצות מחברים שקשורות בפחד ואיום, וזה מראה שהמצב הזה לא נורמלי. אנחנו מדברים כרגע על אמנות, אנחנו לא באיזשהו כנס פוליטי. לכולם יש מקום להביע דעה, גם לפלסטינים, להגיד מה הם חושבים. אני הייתי שמח אם היה אפשר לשבת ולדבר עם אותו בחור, ושהוא יטיח בפניי את כל הדברים שהוא מרגיש וחושב, ושאני אגיד את הדברים שלי, ואולי נמצא משהו משותף. כי אני אומר, ברגע שאין דיאלוג ואין דו-שיח, יש מלחמה. הדבר היחיד שיכול למנוע מלחמה זה דיאלוג, לדבר".
אני מניח שידעת שהפגנות פרו פלסטיניות כאלה צפויות בביאנלה.
"כן, אני אשמח שזה יישאר בחוץ ולא ייכנס גם פנימה. יש פה מאבטחים, אבל אף פעם אי אפשר לדעת. זה חלק מהעולם. אנחנו חיים בעולם אלים, בעולם לא יציב. המקום לדו-שיח ולפלורליזם לא קיים".
הביתנים הסמוכים לביתן הישראלי הם ביתנים של טורקיה, ערב הסעודית והאמירויות. שמעתי שבעת הקמת התערוכות, נוצרו מפגשים של הצוות הישראלי עם נציגי המדינות האלה אבל הם היו קרים ולוו בגלגולי עיניים. זה נכון?
"נתקלתי בזה שהנציגים של האמירתים ושל ערב הסעודית לא אומרים לי שלום. כולנו היינו פה אחד עם השני, הרי עבדנו וישבנו על הספסלים ואכלנו ביחד. אנחנו בדוכנים סמוכים - והם לא מוכנים לדבר איתנו. אני מתפלא על האמירתים, כי כמה הרבה מבקרים ישראלים יש בדובאי, ואנחנו בצרות דומות, כרגע הם קיבלו טילים. וזה המקום לדבר. אני גם יודע למה הם לא מדברים, כי הם חתמו נגד ההשתתפות של ישראל בביאנלה".
זה המקום להזכיר כי עוד לפני ההפגנות לא הכול זרם בוונציה על מי מנוחות. שופטות התחרות של הביאנלה התפטרו בסוף החודש שעבר, בעקבות הסירוב שלהן לשפוט תערוכות עם נציגות ישראל ורוסיה, בנימוק ש"המנהיגים שלהן מואשמים בפשעים נגד האנושות בבית הדין הפלילי הבינלאומי". קודם להתפטרותן, לאחר שהכריזו השופטות כי לא ישפטו את ישראל ורוסיה. בצד הדרמה הזאת, התעוררה מחאה בינלאומית משמעותית נגד השתתפות ישראל בביאנלה, בהשתתפות אוצרים, אמנים ואנשי תרבות הפועלים תחת הכינוי ANGA ("ברית האמנים נגד רצח עם"), שפרסמה במרץ עצומה עליה חתמו כ-200 אוצרים ואמנים שנבחרו להשתתף בביאנלה.
"הייתה אווירה קשה עם מכתבים שחתמו נגד ההשתתפות שלי בביתן הישראלי ונגד השתתפות של ישראל. זה הדליק והעצים את האווירה", אומר פיינרו. "אני חושב שהביאנלה לא עשתה מספיק נגד זה. הביאנלה אמנם תמכה בהשתתפות שלי אישית, אבל הם לא עשו מספיק. יש דרכים להרגיע ולהיות חד-משמעיים. והתוצאה היא ההפגנות שאנחנו רואים עכשיו. זה המשיך את אותו זרם של אפליה והדרה שרק מתעצמת. טוענים מסביב שצריך לשמור על זכויות האדם (של הפלסטינים - ש"ב), שאני מכבד וזה חשוב לי מאוד. אבל זכויות אדם יש גם לי, כאדם. עזוב ישראלי או יהודי, אני רוצה לשמור על הזכויות שלי כאדם. ופה הייתה בעיה, שזכויות אדם זה לא דבר אוניברסלי. מה שביאס אותי במיוחד בעצומה שחתמו נגדי זה חוסר הרצון לדבר איתי. הייתי מאוד שמח לשבת ולדבר, גם עם פלסטינים, שיגידו מה המחאה שלהם כלפיי. אבל אני לא רואה אפשרות וגם לא רצון מצדם לדבר, לצערי".
לאחר החלטת השופטות להדיר את ישראל, פיינרו יצא לבליץ ריאיונות בינלאומיים. "כל המדיה בעולם פנתה אליי. אני לא איש פוליטי אז דיברתי בעיקר על תחושות ההפתעה והצער, על הרגשת הדרה או אפליה על סמך גזע ומקום", הוא מסביר. "אני שמח שהצרה הזאת עברה, והייתה החלטה לשנות את התקנון של השיפוט, ואני כמשתתף יכול להיות מוערך בצורה שווה כמו שאר האומנים. אני חושב שתרמה לזה השיחה שלי עם שר התרבות האיטלקי והבקשה שלי שיוציא הצהרה פומבית".
ההפגנות, המחאות וניסינות החרם נובעים מן הסתם מכך שפיינרו מייצג את ישראל בתערוכה, ונתמך על ידי משרד התרבות ומשרד החוץ. אולם פיינרו תוהה על עצם הקונספט. "אי אפשר שאמן ייצג ממשלה או מדינה", הוא אומר. "זה לא קורה בממשלות אלא במשטרים. אני יליד רומניה, באתי ממשטר קומוניסטי, ושם בתקופה של צ'אושסקו האמנים היו מייצגים, זה היה בעצם פרופגנדה של המשטר. אבל בממשלות דמוקרטיות בכל מקום בעולם, אמן לא יכול לייצג מדינה ובטח לא ממשלה. אני גם ייצגתי את רומניה בביאנלה, ולא היה לי שום קשר למדינה או לממשלה. אני מייצג את אמני ישראל", אומר פיינרו תוך הדגשת המילה "אמני".
ביקורת על אופן ההשתתפות הישראלית בביאנלה הגיעה גם מצד אמנים ישראלים. לאחר הודעות משרד התרבות ומשרד החוץ הישראלי שישראל תשתתף בביאנלה הנוכחית באתר חלופי לביתן הישראלי הקבוע, הנמצא בשיפוצים, לא מעט אמנים ישראלים הודיעו שהם לא מתכוונים להגיש השנה מועמדות לייצג את ישראל.
אתה מרגיש שאתה מקבל פרגון ותמיכה מעולם האמנות הישראלי?
"היו כאלה שפירגנו. היו פה ישראלים מהחשובים בעולם הפיננסי ובכלל, ואוצרים ועיתונאים. אבל, כמו כל דבר בארץ, יש גם כאלה שמתנגדים. אני לא תמים. יש אמנים ישראלים ואוצרת ישראלית שהפגינו נגד ישראל וחתמו נגד ההשתתפות של ישראל. זה גם מייצג חלק מסוים של הישראלים, שיש להם התנגדות פוליטית למשטר הישראלי. זו מדינה דמוקרטית עם דעות פלורליסטיות שבאות לידי ביטוי גם בצד הפוליטי. יש מקום לדעות של כולם. אבל הבסיס צריך להיות באמצעות שיח, הידברות, חופש דעות וחופש יצירה. אני לגמרי מתנגד לחרם של קבוצה אחת על קבוצה אחרת. כי חרם זה דבר אלים. בעבר אבא שלי עבר חרם בתור יהודי ברומניה. בתור ילד ברומניה חיינו בפחד כיהודים במשטר קומוניסטי. ואני לא חושב שהיום יש מקום לחרם".
מצד אחד, הסערות שעברת בביאנלה הזאת הן קשות, גם במישור הרגשי וגם במישור הפוליטי. מצד שני, אמר לי גורם המעורב בביתם הישראלי: "יחסי ציבור רבים כאלה אי אפשר היה לקנות בכסף".
"נכון, אבל הייתי מעדיף פחות יחסי ציבור ויותר הכלה, יותר דו-שיח, יותר אהבה - ופחות שנאה. הייתי מוכן לוותר על כל עשרות הראיונות בטלוויזיה ובעיתונות בכל העולם, מארצות הברית, הודו, סינגפור וכל אירופה, הייתי מוותר על זה ולהיות כמו כולם. לא להיות בראיונות שנוצרו בעקבות שנאה. אין פה אהבת אדם, לא סתם שמתי בתערוכה שלי מנעול, זו עבודת אמנות שייצרתי פה, וכתוב עליו 'ואהבת', מתוך הציווי בתורה, 'ואהבת לרעך כמוך'. זאת השאיפה".
"גם לי וגם לשכנים שלנו יש מקום בעולם"
במרכז התערוכה הישראלית מציג פיינרו את המיצב "שושנת האין" - בריכה האוספת אליה טיפות מים ממערך טפטפות התלוי מעליה. שמו של המיצב מסגיר את מקור ההשראה: שירתו של פאול צלאן, ניצול השואה.
הצגת את המיצב שלך "שושנת האין" בגרסאות אחרות בווינה ובבאזל. אתה לא חושב שיש טעם לפגם בהצגת עבודה קיימת במידה מסוימת?
"זו לא עבודה קיימת. זו עבודה שנעשתה על פי המקום, על פי ההתחברות למקום. חוסר ההבנה הזה חוזר, אתה לא הראשון. זו עבודה שנעשתה בהתאם למקום הזה ואני חושב שהיא ראויה לחשיפה בגודל כזה. אני יודע שזו אחת העבודות הכי חשובות שלי".
מהו משמעות דימוי הטפטפות ביצירה שלך?
"הדימוי של הטפטפות מייצג חיים. הוא מייצג גם דמעות, הן יכולות להיות דמעות של שמחה וגם דמעות של עצב. יש בנו, בחברה הישראלית, גם שמחה וגם הרבה עצב. אותו דבר גם אצלי, יש בי הרבה שמחה ואני מאמין בלהיות שמח, גם שמתי פה מנעול, עבודת אמנות שכתוב עליה 'ושמחת', כציווי, כמו מהתורה. אבל יש בי גם הרבה עצב".
הטפטפות המופיעות בעבודה שלך, מזכירות שטפטפות היא עוד המצאה ישראלית. בימים אלו הממשלה פוגעת קשות בתחומים רבים שאיפשרו לישראל לצמוח ובין השאר גם להמציא המצאות מדהימות, פוגעת באקדמיה, בחינוך, במדע, בתרבות ובחופש הביטוי. לעומת זאת מעניקים מיליארדים למגזים שלא מלמדים לימודי ליבה. מה תחושתך בנוגע לזה?
"יש מקום לעשות תיקון ושינוי למה שקורה. ויש מקום לתפיסה שלי, להיאבק להשפיע ולשנות בכל הדברים שאמרת. אני רוצה שתהיה מדינה שאין בה עוני. אני רוצה שלכולם תהיה אפשרות ללמוד ולגדול בצורה אנושית. אני רוצה שלכולם יהיה שוויון. שנהיה באמת מדינה נאורה, שגם חלוקת התקציבים תהיה נכונה וגם שתהיה תמיכה במדע, באמנות ובהייטק. אני רוצה שהחרדים יהיו שותפים בחברה הישראלית. זה תפקיד גם שלי, יש לי אחריות כי אני גם פרופסור, להשפיע בקטנה בחינוך ובאמצעות האמנות. אני לא יושב על זרי דפנה בשקט כי קיבלתי פרס ישראל. יש לי אחריות להביא לשינוי. ולתקן את הדברים שאתה אמרת, ביכולות שלי. אני לא פוליטיקאי, אני אמן ומחנך. אני נגד אמנים שיושבים בסטודיו ומציירים ומתנתקים מהעולם. זה לא הדרך שלי. זו אחת הסיבות שאני מציג בביאנלה. יש לי מה להגיד ואני מאמין שהקול הזה ישפיע. אמנות צריכה לקרב אנשים. ואני חושב שאני אצליח בזה כי אני עקשן".
האם התמיכה הממסדית החוזרת שקיבלת מהממסד הנוכחי, קודם הענקת פרס ישראל ועכשיו בחירתך לייצג את ישראל בביאנלה, בתמיכת משרדים ממשלתיים, תגרום לך להסס או אפילו לצנזורה עצמית לפני שתיצור אמנות פוליטית?
"לא. שוב, אני בא ממשטר קומוניסטי שבו האמנים תמיד עבדו לפי האמונה שלהם ולפי החופש. אמן אמיתי הולך לפי התפיסה שלו, לפי האמונה שלו, וגם אם זה נגד הזרם הוא מממש את זה. זה ההבדל מהבינוניות של אומנים, שעושים את מה שכולם עושים, מתלבשים כמו כולם, מסתרקים כמו כולם, מציירים כמו כולם. ותמיד יש אחד, גם בפילוסופיה, בשירה ובמדע, שחושב אחרת, עושה משהו שהוא מאמין בו ואותו יזכרו בהיסטוריה".
יש בך משהו שמצליח להבין את המפגינים הפרו-פלסטינים מחוץ לביתן, את האמנים שחתמו על עצומה נגד השתתפותך ואת השופטות שניסו להחרים את הנציגות הישראלית?
"אני מבין את הזכות למחות. אני מעריך את הזכות למחות, אבל זה לא יכול לבוא על חשבון הזכויות שלי כאמן, להיות מוערך ולהשתתף. אם מישהו דורס זכויות, הוא לא יכול לבקש זכויות על חשבון מישהו אחר. אני מקווה שיהיו לכולם זכויות אדם וחופש ביטוי. גם לי יש מקום בעולם וגם לשכנים שלנו יש מקום בעולם ואנחנו גם יכולים לחיות ביחד. זה המסר".
בתור מי שייסד את הביאנלה בסחנין, אחרי כל מה שאנחנו עוברים במשך יותר משנתיים וחצי, אתה חושב שאולי זו שירת הברבור של תערוכות ויוזמות האלו?
"אני לא חושב. אני צריך להתעקש. אני לא אוותר על התפיסה שלי, על הדעות שלי ועל האמונה ביכולת לחיות ביחד. זה גם בא לידי ביטוי גם בכיתה שלי באוניברסיטת חיפה. חצי מהסטודנטים הם ערבים, פלסטינים, נוצרים, מוסלמים, דרוזים, דתיים מאוד וחילונים. כמובן שיש גם את היהודים, שעכשיו שמשרתים במילואים, בנים ובנות. וכולנו ביחד. הרקטורית היא פרופ' מונא מארון. אנחנו חיים ביחד ואני מאמין שאפשר יהיה ליצור מסגרת שבה אפשר יהיה לחיות ביחד, ואני אוכל לתרום כאמן".
"אני אמשיך בדרך של אמנות, של דיאלוג, של רצון לחיות ביחד, שאמנים יציגו ביחד, גם פלסטינים וגם ישראלים וגם סורים וגם איראנים", הוא אומר. "המרחב של האמנות יכול לתת אפשרות לזה. לאמנות אין גבולות והיא מעבר לפוליטיקה. זה מדיום שיכול באמת לחבר אנשים. זו המשמעות של האמנות. אמן ישראלי ואמן איראני יכולים להציג ביחד גם אם יש עימות בין המדינות".
הכתב הוזמן לתערוכה על ידי יחסי הציבור של הביתן הישראלי בביאנלה.