"סטלה מאריס": קראו פרק ראשון מתוך הרומן האחרון של קורמאק מקארתי

החלק השני והמשלים של "הנוסע" עוקב מובא מהזווית של אלישה, דוקטורנטית למתמטיקה בת 20 המתאשפזת מרצונה במוסד פסיכיאטרי בוויסקונסין. בשבעה מפגשים עם המטפל שלה נפרשת תודעתה סביב שאלות של שפיות, אבל ואהבה. קראו פרק מתוך ספרו האחרון של קורמאק מקארתי

הַיי. אני ד"ר כהן.
אתה לא הד"ר כהן שציפיתי לו.
אני מצטער. ודאי ציפית לד"ר רוברט כהן.
כן. עושה רושם שאין פה מחסור בד"ר כהֵנים.
כנראה שלא. מה שלומך? את בסדר?
אם אני בסדר.
כן.
אני בבית משוגעים.
טוב. הכּוונה מלבד זה.
כמה זמן אתה כבר עושה את זה?
בערך ארבע־עשרה שנים.
אתה הולך להקליט את זה.
אני חושב שזה מה שהסכמנו. זה בסדר?
נראה לי. חשבתי אז שאתה מישהו אחר.
אז זה לא בסדר.
לא. אין בעיה. למרות שאני מוכרחה להגיד שהסכמתי רק לפטפט. לא לשום סוג של טיפול.
כן. תרצי לשאול אותי משהו? לפני שנתחיל.
כבר התחלנו. מה למשל?
אולי כדאי שתספרי לי קצת על עצמך.
נו באמת.
לא?
אנחנו הולכים לעשות את זה מילה במילה לפי הספר?
סליחה?
זה בסדר. פשוט אני נאיבית מספיק להמשיך לדמיין שאפשר לצאת לגיחות האלה עם וקטור שלא התעוות בצורה לגמרי בלתי סבירה מרוב קלישאות עם נימה מתחסדת.
זה מה? נימת הקול שלי?
זה בסדר. נעשה את זה בדרך שלך. מה כבר יכול להיות.
טוב. אני לא רוצה שנצא לדרך ברגל שמאל. פשוט חשבתי שאולי תרצי לספר לי קצת על הסיבה שאת כאן.
לא היה לי לאן ללכת. שום מקום אחר.
ולמה כאן.
הייתי כאן קודם.
אז למה בפעם הראשונה.
כי לא הצלחתי להיכנס לסנט קוֹלֶטָה.
ולמה סנט קוֹלֶטָה?
לשם שלחו את רוזמרי קנדי. אחרי שאבא שלה דאג שיפרקו לה את המוח.
יש לך איזה קשר לַמשפחה?
לא. לא ידעתי כלום על מוסדות פסיכיאטריים. פשוט תיארתי לעצמי שאם זה המקום שהם חשבו עליו אז זה בטח מקום די טוב. אני חושבת שפירקו לה את המוח במקום אחר, האמת.
את מדברת על לוֹבּוֹטוֹמיה.
כן.
למה עשו לה את זה?
כי היא הייתה מוזרה ואבא שלה פחד שמישהו עוד עלול לזיין אותה. היא לא הייתה מה שהזקן צייר לו בראש.
באמת?
כן. למרבה הצער.
למה הרגשת שאת צריכה ללכת לאיזשהו מקום?
אתה מתכוון בפעם הזאת?
כן. בפעם הזאת.
פשוט הרגשתי ככה. חזרתי מאיטליה. אח שלי שם בתרדמת. כל הזמן הם ניסו לקבל ממני רשות להוציא את התקע. להחתים אותי על הניירות. אז ברחתי. לא ידעתי מה עוד אני יכולה לעשות.
זה משהו שלא היית מסוגלת להגיד להם לעשות? לנתק אותו ממכשירים תומכי חיים?
כן.
הוא במצב של מוות מוחי?
אני לא רוצה לדבר על אח שלי.

בסדר. רק תספרי לי למה הוא בתרדמת.
הוא עשה תאונה עם מכונית. הוא היה נהג מרוצים. אני באמת לא רוצה.
בסדר. תרצי לשאול אותי משהו?
על מה?
על כל דבר. עליי, אם מתחשק לך. אני יכול לקרוא לך אלישה?
אתה רוצה שאני אשאל אותך על עצמך.
אם בא לך. כן.
אתה מלמד באוניברסיטה.
במדיסון. כן.
אני יודעת איפה האוניברסיטה. אתה מתלבש לא רע יחסית לאיש אקדמיה.
תודה.
זאת לא הייתה מחמאה. אתה לא פסיכואנליטיקן.
אני פסיכיאטר.
אתה לא דוקטור לרפואה.
אני כן. לאמיתו של דבר.
מה עוד.
אני נשוי. יש לי שני ילדים. אשתי מנהלת תוכנית לילדים מטעם העירייה. אני בן ארבעים ושלוש.
מה אתה מעולל כשאף אחד לא מסתכל?
שום דבר. ואת?
פה ושם מעשנת סיגריה. אני לא שותה ולא משתמשת בסמים. ולא לוקחת תרופות. אני מניחה שאין לך סיגריות.
לא. אני אוכל להשיג לך.
אוקיי.
מה עוד?
יש לי שיחות חשאיות עם אישים שלא קיימים כביכול. כבר קראו לי טיזֶרית של אתה־יודע־מה אבל אני לא חושבת שזה נכון. אנשים כנראה חושבים שאני מעניינת אבל די התייאשתי מלדבר איתם. אני מדברת עם מֵרֵעיי המטורללים.
את לא מדברת עם מתמטיקאים אחרים?
כבר לא. טוב. עם כמה.
למה?
זה סיפור ארוך.
את עוד מתעסקת במתמטיקה?
לא. לא במה שאתה היית קורא לו מתמטיקה.
באיזה סוג של מתמטיקה התעסקת?
טופולוגיה. תורת הטוֹפּוֹסים.
אבל את לא מתעסקת בזה יותר.
לא. דעתי הוסחה מזה.
מה הסיח את דעתך?
טופולוגיה. תורת הטוֹפּוֹסים.
אולי כדאי שנדלג על המתמטיקה לעת עתה.
זה בסדר. ממילא לא ידעתי מה אני עושה.
מפתיע לשמוע אותך אומרת את זה. לא יכולת לקבל עזרה מאיזשהם מתמטיקאים אחרים?
לא. גם הם לא ידעו.
את בטוחה שזה בסדר בנוגע להקלטה?
בטח. מה יהיה אם אני אגיד לזיין או משהו כזה? נראה לי שכבר אמרתי, האמת. האמת היא שעכשיו עוד פעם.
אני לא יודע. אני חושב שההסכם היה שאין לך מעמד מועדף בענייני עריכה.
אני לא באמת רצינית.
אה.
אלישה זה בסדר. אני מעדיפה את זה על הנרייטה.
עוד פעם את לא רצינית.
לא.
בסדר. את לא רוצה לספר לי שום דבר על אח שלך?
זה מתחיל להישמע כמו תוכנית אלייזה. לא. אני לא. רוצה. לספר.
תוכנית המחשב הפסיכיאטרית.
כן.
בסדר. על מה היית רוצה לדבר?
אני לא יודעת. אולי פשוט מתחשק לי להיות חכמולוגית. אם אתה רוצה ממש לדבר איתי נצטרך לוותר לפחות על חלק מהבולשיט. אתה לא חושב ככה? או שכן?
אני מאמין שכן. אני חושב שאת צודקת לחלוטין.
דברים כמו זה למשל.
זה בולשיט?
ברור שזה בולשיט. אין דרך בעולם שאתה חושב שאני צודקת לחלוטין.
אני מבין.
ובבקשה אל תגיד אני מבין.
זה פשוט אומר שאני מנסה להבין את נקודת המבט שלך. יש מישהו שאת בקשר איתו?
אתה מתכוון אנשים ממשיים?
עדיף. כן.
לא ממש.
שום מתמטיקאים? אף אחד מהאוניברסיטה?
חשבתי שאנחנו לא הולכים לדבר על מתמטיקה.
בסדר.
אני ממשיכה לכתוב לגְרוֹתֶנְדיק רק שהוא כבר עזב את המכון ללימודים מדעיים גבוהים והוא לא כותב בחזרה. שזה בסדר. אני לא מצפה שהוא יכתוב.
הוא מתמטיקאי?
כן. או היה מתמטיקאי.
איפה הוא גר?
אני לא יודעת איפה הוא גר. אני מניחה שהוא עוד בצרפת.
זה לא שם מאוד צרפתי.
זה בכלל לא שם צרפתי. השם של אבא שלו היה שַפּירוֹ. אחר כך טָנָרוֹף. אין לו אזרחות. הוא היה ילד עקור במלחמה. הסתתר. נס על נפשו. אבא שלו מת באושוויץ.
לאן את שולחת את המכתבים?
למכון ללימודים מדעיים גבוהים. אתה לא יודע מיהו, נכון?
לא.
זה בסדר. היינו חברים. אנחנו חברים. אנחנו חולקים ספקנות משותפת.
בנוגע למה?
בנוגע למתמטיקה.
אני לא בטוח שאני מבין אותך.
זה בסדר.
את ספקנית בנוגע למתמטיקה?
כן.
את מרגישה מאוכזבת באיזשהו אופן מהדיסציפלינה הזאת? אני לא מבין איך אפשר שתהיי ספקנית בנוגע למקצוע בכללותו.
אני יודעת.
אבל המתמטיקה אכזבה אותך.
זאת דרך אחת לנסח את זה.
איך זה קורה?
טוב. במקרה שלי הובילה לזה קבוצה של משוואות דיפרנציאליות חלקיות סוטות ומרושעות וזדוניות בתכלית שקשרו קשר לתפוס בכוח את השליטה על עצם הממשות שלהן מידי הרשת העצבית המפוקפקת של המוח של מי שברא אותן בצורה לא שונה מהמרד שמתואר אצל מילטון ולהניף את דגלן בתור אומה עצמאית שלא מחויבת בדין וחשבון לאלוהים או לאנשים גם יחד. משהו כזה.
את חושבת שהשאלות שלי נאיביות.
אני מצטערת. לא. אני לא חושבת ככה. הכישלון לא נעוץ בשואל השאלות.
הוא מתמטיקאי ידוע? החבר שלך.
גרותנדיק. הוא נחשב במידה רבה למתמטיקאי החשוב ביותר במאה העשרים. אם מתעלמים מהעובדה שהילבֶּרט ופּוּאַנְקָרֶה ודֶדֶקינד וקַנְטוֹר עוד חיו כולם גם במאה העשרים. וכך צריך כי עיקר העבודה שלהם נעשתה במאה התשע־עשרה. ואני בכלל לא מעריצה גדולה של פון נוימן.
אני מצטער אבל אני לא מכיר את השמות האלה.
אני יודעת. זה בסדר. טוב, לא ממש. אבל לא משנה.
גרותנדיק.
כן.
את עבדת איתו?
אני לא יודעת אם היית קורא לזה לעבוד. בילינו הרבה זמן בדיבורים. הוא היה בא למכון בימי שלישי. וביליתי הרבה אצלו בבית. הייתי אוכלת עם המשפחה. ואחר כך השיחות היו נמשכות אל תוך הלילה. במובן כלשהו היינו פשוט יחד באותו מוסד סגור. המכון הוקם בשבילו ובשביל עוד מתמטיקאי בשם דיֶידוֹנֶה בידי רוסי עשיר ששמו מוֹטְשַן - אם זה בכלל היה השם האמיתי שלו -
שהיה משוגע על כל הראש. הדוגמה שלו הייתה המכון למחקר מתקדם. בפרינסטון. אופנהיימר שימש יועץ. הייתי שם שנה, אבל באותו זמן המשאבים הכספיים התחילו להידלדל. בסוף לא קיבלתי אפילו את כל הכסף של המלגה שלי. הייתי האישה היחידה שם. בהתחלה הם חשבו שעבדתי במטבח.
זו בטח לא הייתה חוויה נעימה במיוחד.
זה היה פנטסטי. אפילו בשיקגו היו לי לא מעט קשיים. אבל גרותנדיק היה מקשיב לכל מילה שאמרת. מהנהן ומשרבט בדפדפת שלו. מדבר. שואל אותך שאלות שלא שאלת את עצמך.
בת כמה היית?
שבע־עשרה.
וזה לא היה עניין. הגיל שלך.
זה אפילו לא עבר לו בראש.
למה הוא לא כותב?
בעיקר מפני שהוא הפסיק עם המתמטיקה.
כמוך.
כן. כמוני.
זה היה קשה?
טוב. אני חושבת שאולי יותר קשה לאבד רק דבר אחד מלאבד הכול.
דבר אחד יכול להיות הכול.
כן. יכול. המתמטיקה הייתה כל מה שהיה לנו. זה לא כאילו שהפסקנו עם המתמטיקה והתחלנו במקום זה לשחק גולף. עכשיו הוא מוזמן לדבר בכל מיני סמינרים והוא בא ונושא נאומים חוצבי להבות על הסביבה או על מחרחרי המלחמות. ההורים שלו היו פעילים פוליטיים. הוא מסור מאוד לזיכרון שלהם. יש לו רישום בעיפרון של אבא שלו על שולחן הכתיבה ועוד משהו שלפי מה שסיפרו לי הוא מסכת מוות של אימא שלו. אבל האמת היא שהם נטשו אותו כשהוא היה קטן כדי להתמסר במלואם לחלום הפוליטי שלהם על עולם שאף פעם לא יהיה והניחוש שלי הוא שהוא הרגיש מחויב לאמץ את המטרות שלהם כדי להצדיק את זה שהם בגדו בו. הוא נשוי ויש לו ילדים. ואני חוששת שהוא יעשה אותו דבר.
את בוכה?
אני מצטערת.
אבל הוא עזב הכול.
כן.
למה?
החברים שלו מאמינים שהוא כבר היה לא יציב מבחינה נפשית.
וזה נכון?
זה מורכב. בסופו של דבר אתה מוצא את עצמך מדבר על אמונה. על טבע הממשות. על כל פנים, חלק מעמיתיי המתמטיקאים מן הסתם היו משועשעים לשמוע שההחלטה להפסיק עם המתמטיקה מובאת כראיה לחוסר יציבות נפשית.
בן כמה הוא?
הוא בן ארבעים וארבע.
ואת נסעת לצרפת אחרי שקיבלת מלגה למכון שלו.
נסעתי לצרפת כדי להיות עם אח שלי. לא ידעתי אם הוא יחזור. אבל כן. רציתי ללכת למכון. הם עשו מה שרציתי לעשות.
כבר סיימת אז את הלימודים באוניברסיטת שיקגו.
כן.
בגיל שש־עשרה.
כן. הייתי במסלול לדוקטורט. אני עדיין, אני מניחה. לא היו לי חיים, בעצם. כל מה שעשיתי זה לעבוד.
אם לא היית נעשית מתמטיקאית מה היית רוצה להיות?
מתה.
עד כמה רצינית התשובה הזאת?
התייחסתי לשאלה שלך ברצינות. תתייחס לתשובה שלי ברצינות.
את בסדר?
כן. אולי באמת קצת נפנפתי את השאלה שלך. מה שבאמת רציתי זה ילד. מה שאני באמת רוצה. אם היה לי ילד הייתי פשוט באה בערב ויושבת שם. בשקט. הייתי מקשיבה לנשימות של הילד שלי. אם היה לי ילד לא היה אכפת לי מהממשות.
את מפתיעה אותי.
כן. טוב.
את רוצה להמשיך?
אני בסדר. בכל אופן, גרותנדיק ומוֹטְשַן רבו. מוֹטְשַן אמר לו שהמכון מקבל כסף שבא מהצבא כדי לגרום לו להתפטר. והוא התפטר. אני אפילו לא בטוחה שזה היה נכון. לגבי הכסף.
הוא באמת מתמטיקאי דגול?
כן.
הוא עשה משהו שאולי הייתי יכול להבין?
אני לא יודעת. הוא ייצר יותר עבודה ממה שהיה אפשר לצפות מחמישה מתמטיקאים ביחד. התקרב לאוֹילֶר. בסוף הוא ניגש לכתוב מחדש את כל הגיאומטריה האלגברית. הוא הצליח לעשות רק שליש מזה. כמה אלפי עמודים. אבל הוא שינה את המתמטיקה מן היסוד. הוא הוביל את קבוצת בּוּרבּאקי אבל בסוף הם כבר לא הצליחו לעקוב אחריו. או לא רצו. המתמטיקה שלהם הייתה מבוססת על תורת הקבוצות - דבר שהתחיל להיראות יותר ויותר מחורָר - והוא כבר התקדם די הרבה מעבר לזה. לרמה חדשה לגמרי של הפשטה לוגית. דרך חדשה להסתכל על העולם. הוא השלים את מה שרימן התחיל. להדיח מכיסאו את אֶוּקלידֶס אחת ולתמיד. ובינתיים התעלם מהאקסיומה החמישית. החדירה של האינסוף שאֶוּקלידס לא היה יכול להתמודד איתה. מי שמגיע לתורת הטוֹפּוֹסים מוצא את עצמו בפאתי יקום אחר. הוא בעצם מצא מקום שאפשר לעמוד בו ולהסתכל אחורה על העולם משום מקום. זה לא פשוט איזה גשטלט. זה יסודי.
את אשפזת את עצמך כאן.
בסטלה מאריס.
כן.

אם מאשפזים אותך את מקבלת חותמת רשמית אבל אם את מאשפזת את עצמך אז לא. הם מאמינים שאת בטח שפויה במידה סבירה או שלא היית מגיעה לפה. מרצונך. אז את מקבלת פטור מלא מכל הרישומים בארכיון פה. אם את שפויה מספיק לדעת שאת משוגעת אז את לא משוגעת כמו שהיית אם היית חושבת שאת שפויה.
כבר היית כאן כמה? פעמיים לפני כן?
כן.
למה הפעם הזאת? אני מניח שזה מה שאני שואל.
המשכתי לפגוש אנשים מוזרים בחדר שלי.
עושה רושם שזה לא משהו חדש.
רציתי לראות כמה אנשים כאן.
מטופלים.
כן. אתה חושב שהייתי באה הנה לבקר את העובדים?
את מתכוונת לפסיכולוגים.
כן.
אני לא יודע.
ברור שאתה יודע.
את לא לוקחת שום תרופות.
לא.
נראה לך שאת עושה בחוכמה?
אני לא יודעת מה זאת חוכמה. אני לא בן אדם חכם.
אבל את לא חושבת שאת משוגעת.
אני לא יודעת. לא. לפחות אני לא משתבצת בספר המשוגעים שלכם.
ה־DSM.
כן. מובן שאני לא היחידה שלא שם.
עוד יש לך הזיות?
אף פעם לא אמרתי שהן היו הזיות.
כינית את המבקרים שלך אנשים שלא קיימים.
אישים.
אז אישים.
ציטטתי מהספרות בנושא.
איזו ספרות בדיוק?
הספרות שעוסקת בי. אבל לא. לא ראיתי אותם בזמן האחרון. הם לא אוהבים לסור לביקורים במקום כמו זה. זה מסב להם אי־נוחות. אתה מחייך.
נדמה שאת כמעט אומרת שמוסד מהסוג הזה מעצם הקיום שלו מועיל לבריאות נפשית. מה? בָּאופן שהכנסייה הודפת את הרוחות הרעות?
אני מניחה שזאת הייתה יכולה להיות אנלוגיה לא רעה. הכנסייה אף פעם לא מתעייפת מלדבר על חוטאים. הזוכים לישועה מוזכרים רק בקושי. מישהו כבר ציין שההתעניינות של השטן היא רוחנית לחלוטין. צ'סטרטון, אני חושבת.
אני לא בטוח שאני מבין.
השטן מתעניין רק בנשמה שלך. מעניינת לו ת'תחת הרווחה שלך בשאר המובנים.
מעניין. המבקרים שלך. מה שהם לא היו. מה את יכולה לספר לי עליהם?
אף פעם לא ידעתי איך לענות על השאלה הזאת. מה בדיוק אתה רוצה לדעת?
הם באים עם שמות?
אף אחד לא בא עם שמות. אתה נותן להם שמות כדי שתוכל למצוא אותם בחושך. אני יודעת שכבר קראת את התיק שלי אבל הרופאים הנכבדים מקדישים תשומת לב זעומה לתיאורים של דמויות מתוך הזיות.
עד כמה הם נראים לך ממשיים? מה הם? מין דמויות בחלום?
אני לא חושבת. לדמויות בחלום חסרה קוהרנטיות. אתה רואה פיסות קטנות ואתה משלים את השאר. קצת כמו הכתם העיוור בשדה הראייה של העין. חסרה להם המשכיות. הם משנים צורה והופכים ליצורים אחרים. חוץ מזה שהנופים שהם שוכנים בהם הם נופי חלום.
הדמות הראשית הוא גמד קירח.
אדם קטן קומה. כן.
הילד.
הילד. כן.
אבל הוא לא כמו דמות בחלומות שלך.
לא. הוא כמו דמות בחדר שלך.
אני תוהה אם יש לך דעה כלשהי בשאלה מדוע הדמויות האלה מקבלות את המראה המסוים שיש להן.
תרצה לנסות שאלה אחרת? הן מקבלות את המראה שממנו מורכב המראה שלהן. אני מניחה שמה שאתה באמת רוצה לדעת זה מה הן עשויות לסמל. אין לי מושג. אני לא יוּנגיאנית. השאלה שלך גם מרמזת שאתה חושב שעשויה להיות איזו אפשרות לארגן במסודר את ביבר ההבלים הזה. בדרך כזו או אחרת. שכל דמות בו כמעט מנצנצת מרוב ממשות. אני יכולה לראות להם את השׂערות בנחיריים ואני יכולה לראות להם אל תוך החורים של האוזניים ואני יכולה לראות את הקשרים בשרוכים שלהם. אתה חושב שאולי תהיה מסוגל להמחיז מזה אופרה של התהליכים הנפשיים הסוערים שלי. אני מאחלת לך בהצלחה.
אבל את ערה לזה שאנשים אחרים לא מאמינים שיצורים כמו אלה בכלל קיימים.
תגדיר קיימים.
סליחה?
לא באמת מעסיק אותי במה אנשים אחרים מאמינים. הם לא נחשבים בעיניי מוסמכים להחזיק בדעה.
כי הם לא רואים אותם.
טוב. אני חושבת שזה ממלא את כל הדרישות למבוי סתום מבחינה לוגית. מה אתה חושב?
אני בטוח שאת יודעת שהַלוּצינַציוֹת בקנה המידה שאת מתארת הן נדירות מאין כמוהן. יותר מפסיכולוג אחד העלה את האפשרות שאת ממציאה אותן.
ממציאה אותן.
כן.
זאת נראית צורת ביטוי די משונה, לא?
שאת ממציאה את זה שאת ממציאה אותן.
כן, טוב. גם הם לא רשאים להחזיק בדעה.
הפסיכולוגים?
הפסיכולוגים.
אולי לא. מתי כל העניין הזה התחיל? באיזה גיל?
אתה חושב שאני מציגה דמות של מישהי עם פסיכוזה חריפה?
לא. אני לא חושב ככה. אבל כמובן, את לא אוהבת שעושים לך מבחנים.
לא. אתה אוהב?
לא. אלא אם כן אני מאמין שאני אצליח בהם. אבל את חושבת שמבחנים באופן כללי הם מה, מוטעים מהיסוד? פולשניים?
בוא פשוט נגיד שאני לא אוהבת אותם.
אבל עשית חלק מהמבחנים. קיבלת תוצאה מושלמת במבחן רֵייבן למתקדמים.
זה כבר קרה בעבר.
לא במהירות שאת עשית את זה.
השאלות הראשוניות די טיפשיות. פשוט משבצים את הצורה שחסרה. זה רק מורכב בצורה פרימיטיבית למדי. הבעיות נעשות יותר קשות אבל הן לא באמת שונות. חוץ מזה, לא משנה עד כמה הצורות נהיות מורכבות, בכל מקרה אין יותר משישה כללים.
בסוף המבחן שִׂרטטת שתי מטריצות תלת־ממדיות.
סריגים. כן. אחד היה גיאומטרי והשני חישובי. הם לא היו מי־יודע־מה קשים. אבל חשבתי שהם נראים מבטיחים. ראיתי שהם יכולים להיעשות די נפתלים די מהר. אם לא חישבת נכון את הממדיוּת לא הייתה לך דרך לעקוב אחרי ההתקדמות. אף פעם לא שמעתי מהם כלום על זה. אבל הייתה לי תחושה שאם אנשים יכולים להוציא תוצאה מושלמת במבחנים שחיברת אז אתה כנראה צריך מבחנים יותר קשוחים. חשבתי שרצית לדבר על הלְוואים?
על המה?
הלוואים. הישויות. כמו בהלוויה.
זאת מילה? לוואים?
עכשיו כן. המילה הכי קרובה אליה היא לביאים. או לוויים. השבט. על כל פנים, באיזה גיל. לשאלה שלך. עם הופעת המחזור החודשי אני חושבת שמצוין בתיק.
פשוט תהיתי אם זה נכון. זה מוקדם למדי.
מוקדם מכפי גילי, אפשר להגיד.
אני מקווה שתסלחי לי על השאלה אבל באיזה גיל זה היה?
שתים־עשרה.
סכיזופרניה בדרך כלל לא מופיעה אצל נקבות עד שנות העשרה המאוחרות או שנות העשרים המוקדמות לחייהן.
אף פעם לא אבחנו אותי באופן רשמי בתור סכיזופרנית.
לא.
אולי יחברו מבחן שבודק מוזרות כללית. מה נראה לך?
את עשית כאן את מבחן האישיות הרב־שלבי של מינסוטה. לפני שנתיים.
אוקיי.
אם כבר מדברים על מוזרות כללית. סוּוגת כסוציופתית בתוספת כמה שמות תואר לא מלבבים במיוחד. זה היה בסולם ארבע. את הכרת את מבחן מינסוטה?
לא. אני לא טורחת ללמוד את המבחנים שלכם. הם נראים לי מטופשים וחסרי משמעות בצורה מרתקת. אז פשוט ישבתי שם והתעצבנתי. בסוף ניסיתי לענות על הדרישות לחולת רוח עם נטיות רצחניות אפשריות.
לא דאגת שיכלאו אותך?
הייתי כלואה.
לא מצאת שום דבר מעניין במבחן מינסוטה.
לא.
קיבלת תשעים ושש בסטנפורד־בּינֶה.
ניסיתי לקבל מאה.
למה?
כי זה מה שאמורים לקבל.
מה מנת המשכל שלך באמת?
אין לי כזאת.
זאת לא צורה של היבְּריס? להיות בלתי ניתנת לבחינה?
לא אם אתה כזה. בכל אופן, סטנפורד־בינה הוא מבחן גזעני. בין היתר.
איך הוא יכול להיות גזעני?
אין שאלות על מוזיקה במבחן. לדוגמה. מוזיקה כנראה לא נחשבת. בוא ניקח למשל בחור שחור שמקבל במבחן כזה מנת משכל שמונים וחמש ולפי כל שיטת מדידה שתבחר הוא גאון מוזיקלי. פשוט ברמה הכי גבוהה שאפשר. אבל מבחינת אנשי האיי־קיו הוא לא הרבה יותר מדביל.
אני מניח שאת חושבת שאנשי המבחנים עצמם לא מי־יודע־מה מבריקים.
אף פעם לא פגשתי מישהו בעסק הזה שאפילו מתחיל לתפוס מה זאת מתמטיקה. ואינטליגנציה היא מספרים. היא לא מילים. מילים הן דברים שאנחנו ממציאים. מתמטיקה לא. השאלות במתמטיקה ובלוגיקה במבחני האיי־קיו הן בדיחה.
איך זה נהיה ככה? אינטליגנציה בתור משהו מספרי.
אולי זה תמיד היה. או שאולי בעצם הגענו לשם באמצעות ספירה. במשך מיליון שנים לפני שבכלל נאמרה המילה הראשונה. אם אתה מעוניין במנת משכל מעל מאה וחמישים כדאי שתהיה טוב במספרים.
אני נוטה לחשוב שמישהו שלא מכיר את המבחנים האלה היה מתקשה לצבור את כל התשובות שסימנת בחלק מהמבחנים.
כבר הייתי מתורגלת. בקולג' הייתי חייבת להוציא עשיריות במדעי הרוח בלי לקרוא את החומרים האידיוטיים שנתנו לנו.
לא קראת את החומר מתוך עיקרון?
לא. פשוט לא היה לי זמן.
למה לא היה לך זמן?
כי עשיתי מתמטיקה שמונה־עשרה שעות ביום.
יש אנשים שהיו אומרים שזה לא אפשרי.
כן. שהיו אומרים.
מה לגבי סולם שמונה?
אני לא יודעת מה זה.
טוב, בין היתר הוא מתוכנן כדי לבחון סכיזופרניה.
אה כן? וכמה קיבלתי?
עברת בדוחק. אז אם את ניסית להשפיע בתחבולות על התוצאה במבחן, זה לא אומר שהיית סכיזואידית והצלחת איכשהו לשקר לגבי זה? כמובן המבחן מתוכנן כדי למצוא גם פגיעה מוחית בעקבות טראומה ואפילפסיה.
כשהייתי ילדה הפילו אותי על הראש.
באמת?
לא.
כל המתמטיקה שעשית. לא ייתכן שהכול היה מטלות במסגרת הלימודים.
שום דבר מזה לא היה במסגרת הלימודים.
מה היה הדבר שהכי עניין אותך?
ביליתי לא מעט זמן עם תורת המשחקים. יש בה משהו מפתה. פון נוימן נתפס לזה. אולי זאת לא המילה הנכונה. אבל אני חושבת שבסוף התחלתי לראות שהיא מבטיחה הסברים שהיא לא מסוגלת לספק. זאת באמת תורת משחקים. זה לא שום דבר אחר. קוֹנוֵויי או לא קוֹנוויי. כל דבר שמתחילים איתו הוא מכשיר, אבל התקווה היא שזה באמת מהווה תיאוריה.
אבל תורת המשחקים היא תיאוריה, לא?
אם אתה אומר.
גרת בעליית גג בבית של סבתא שלך.
כן. אחרי שאימא שלי מתה. בובי סידר לי שם מה שצריך.
וזה המקום שהמַראות הופיעו בו בפעם הראשונה?
כן.
מה הם היו עושים בזמן שאת התעסקת עם המתמטיקה?
אני לא יודעת. אחרי כמה זמן כבר די התעלמתי מהם. חוץ מהילד. ממנו היה די קשה להתעלם.
אני מתקשה להבין איך הם לא הטרידו אותך.
טוב. הייתי בת שתים־עשרה. איך יכולתי לדעת שזה לא דבר נורמלי?
אבל כן ידעת.
ידעתי שזה לא דבר נורמלי. אבל לא ידעתי שזה לא דבר נורמלי בשבילי.
למה קוראים לו הילד?
זה קיצור של ילד התלידומיד. אין לו בכלל ידיים. רק מין סנפירים.
זה הגמד.
אדם קטן קומה.
מי עוד?
פשוט הרבה דמויות. בדרנים. כביכול.
הם היו מבדרים בעינייך?
לא.
והם פשוט הופיעו. משום מקום.
בניגוד לְמה? לכאלה שמופיעים ממקום? בסדר. משום מקום. נמשיך עם משום מקום. תביט. אני מכירה את השיחה הזאת כמעט בעל־פה.
מפסיכולוגים אחרים?
כן.
מה היית רוצה שאני אעשה?
שתפתיע אותי.
שאפתיע אותך.
כן. טוב. אני לא מחכה בנשימה עצורה. העובדתי והחשוד גם יחד נתונים שניהם להתעמעמות דומה עם הזמן. בזיכרון של מאורעות יש היתוך שלא באמת יודע מה לעשות בנוגע לממשות. אתה מתעורר מסיוט בהקלה מסוימת. אבל זה לא מוחק אותו. הוא תמיד שם. אפילו אחרי שהוא נשכח. התחושה שלא מרפה שיש איזה משהו שלא הבנת תישאר הרבה זמן אחר כך. מה שניסית לשאול אותי. התשובה היא לא. הם פשוט מגיעים. בלי להודיע. בלי ריחות מוזרים, בלי מוזיקה. אני מקשיבה להם. לפעמים. לפעמים אני פשוט שוכבת לישון.
את מצליחה לישון כשהם בחדר?
זה כמו לנהל שיחה עם זֶנוֹן. אתה חשבת על השאלה הזאת? לא מצחיק איך זה תמיד במקום האחרון שמחפשים בו?
בסדר. אבל באופן כללי הם לא מפחידים בעינייך.
לא.
וזה לא נראה לך מוזר.
לא. הייתי בת שתים־עשרה. קרוב לוודאי שחשבתי שהם מלווים את ההתבגרות המינית. כל האחרים חשבו ככה. על כל פנים, ההתבגרות המינית היא מה שהפחיד, לא הדמיונות. ככל שהחיים שלך יותר תמימים החלומות שלך יותר מפחידים. הלא־מודע שלך כל הזמן ינסה להעיר אותך. בכל מובן. ההסתכנות היא תהומית. כל עוד נושמים תמיד אפשר להיות יותר מפוחדים. אבל לא. הם היו מה שהם היו. מה שזה לא היה. אף פעם לא חשבתי שהם על־טבעיים. ובסוף לא היה ממה לפחד. כבר למדתי שיש דברים בחיים שלי שמוטב לא לחלוק. מגיל שבע בערך מעולם לא הזכרתי יותר סינֶסתֶזיה. לדוגמה. חשבתי שזה נורמלי וכמובן זה לא היה. אז סתמתי את הפה לגבי זה. על כל פנים, ידעתי שמשהו מתקרב, פשוט לא ידעתי מה. בסופו של דבר את מקבלת את החיים שלך בין שאת מבינה אותם ובין שלא. אם הרגשתי פחד מפני התדמיות האלה זה לא היה מן ההימצאות שלהן או מהחזוּת שלהן אלא ממה שהיה להן בראש. משהו שלא הייתה לי שום הבנה לגביו. הדבר היחיד שבאמת הבנתי לגביהן היה שהן ניסו לתת צורה ושם לְמה שאין לו כאלה. וכמובן לא בטחתי בהן. אולי כדאי שנתקדם הלאה.
אבל הן באות והולכות מרצון?
מרצון?
כן.
אלוהים. אני לא יכולה לענות על השאלה שלך. הרצון היחיד שהן נתמכות עליו יהיה משהו כמו 'הרצון' אצל שופנהאואר.
פשוט ניסיתי לציין שיוצא דופן שמטופלים מרגישים בנוח עם הזיות. בדרך כלל הם מבינים שהן מייצגות מין שיבוש של המציאות וזה יכול להיות רק מפחיד מבחינתם.
מבחינתם.
כן.
טוב. אני מניחה שמה שאני מבינה זה שבלב ליבו של העולם של המעורערים בנפשם מצויה ההיווכחות בזה שיש עולם אחר ושהם לא חלק ממנו. הם רואים שנדרש רק מעט מאלה שמשגיחים עליהם ושמהם נדרש הרבה.
את חושבת שזה נכון?
לא. אבל הם חושבים שכן.
היצורים האלה שבאים לבדר אותך אבל הם לא כל כך טובים בזה. לבדר. להסיח את הדעת. מה בדיוק את חושבת שהם אמורים לעשות?
אני לא יודעת מה בדיוק הם אמורים לעשות. הכול צולע ולא משכנע מעבר לכל תיאור במילים.
בטח יש לך איזשהו מושג לגבי מה בדיוק הם רוצים.
הם רוצים לעשות עם העולם משהו שלא חשבת עליו. הם רוצים להעמיד אותו בסימן שאלה.
למה זה?
כי זה מי שהם. מה שהם. אם סתם רצית אישור לעולם לא היית צריך להעלות במוחך יצורים מוזרים.
זאת התכלית של בידור? אם אפשר לקרוא לזה ככה. להעלות ספקות לגבי העולם?
למה לא?
מה עוד את יכולה להגיד עליהם? הם מטילים צל? הם יכולים להיכנס לחדר נעול?
אין להם שום בעיה להראות את עצמם. לא היה עולה על דעתך לשאול אם דמות בחלום מטילה צל.
לא. אני מניח שלא. אבל את אומרת שהם לא כמו דמויות בחלום.
לא. ואפשר להניח שהם מקדישים כמות מסוימת של אנרגיה פשוט כדי להיראות משכנעים. אבל זאת רק העמדת פנים. הסחת דעת.
ממה?
אנחנו די חוזרים למשבצת הפתיחה. נכון מן הסתם שהחובה הראשונה של כל הזיה היא להיראות ממשית, אבל ניסיון להידמות למציאות שבה ההוכחות לכישורים שלך כבר לא בתוקף מרמז בעקיפין על סדר יום אחר. הסתגלות לעולם החדש הזה היא במקרה הכי טוב לא יותר מהכנה.
את קראת להן הזיות.
אני פשוט מנסה לחיות בעולם שלך.
עכשיו אני יודע שאת מתחכמת.
אתה באמת רוצה שניכנס לכל זה?
אני לא בטוח מה זה כל זה.
העובדה שיש רק מעט שמחה בעולם היא לא סתם צורת הסתכלות על דברים. כל עשיית טוב מעוררת חשד. בסופו של דבר אתה מבין שהעולם לא מקדיש לך שום מחשבה. לא עכשיו ולא אף פעם.
רוב האנשים מצליחים לחיות את הימים שנקצבו להם לאו דווקא במצב של ייאוש.
כן. נכון.
אם היית צריכה להגיד במשפט אחד משהו מוחלט על העולם מה היה המשפט הזה?
זה היה: העולם לא יצר ולא יוצר שום דבר חי שהוא לא מתכוון להכחיד.
אני מניח שזה נכון. ומה אז? זה כל מה שהעולם מקדיש לו מחשבה?
אם לעולם יש מחשבה אז הכול עוד הרבה יותר גרוע ממה שנדמה לנו.
יש לו? וזה ככה?
אני לא יודעת אם נגיע כל כך רחוק.
בשיחות האלה.
כן. בוא נחזור לימים שנקצבו להם.
בסדר.
אני בספק אם מישהו היה רוצה לחיות את חייו עוד פעם. אנשים היו רק בקושי חיים מחדש יום אחד כזה.
אני יכול לחשוב על ימים שלא הייתי מתנגד לחיות עוד פעם.
אולי רגעים של שמחה או של תובנה. אבל את כל עשרים וארבע השעות?
לא הייתי פוסל את האפשרות. את מבלה הרבה זמן במחשבה על המוות?
אני לא יודעת מה זה הרבה. להרהורים על המוות אמור להיות ערך פילוסופי מסוים. אפילו ערך פַּליאטיבי. אולי זה דבר נדוש להגיד, אבל הדרך הכי טובה למות טוב היא לחיות טוב. למות בשביל מישהו אחר זה משהו שנותן משמעות למוות שלך. אם מתעלמים לעת עתה מהעובדה שהאחר ימות בכל מקרה.
אני לא יודע כמה מכל זה נאמר בשביל הרושם.
בוא פשוט נגיד שהכול.
זה, למשל. מה לגבי לחיות בשביל אחרים?
טוב. אם פוטרים את האחרים האמורפיים של האידיאולוגיות החברתיות ונשארים עם אנשים ממשיים אני מניחה שזה עשוי להיות מספיק נדיר בשביל להיחשב לפחות לנוירוזה. מה אתה חושב?
או זה. יש בתיקים שלך הערה על זה שהרגשת שאת מתפוררת. אני חושב שזאת המילה שהשתמשת בה. את זוכרת שאמרת דבר כזה? זה נשמע כמו דלוּזיה סוֹמָטית קלאסית למדי. משהו מתוך הספרות בנושא. או שפשוט שיטית באלה שהשגיחו עלייך?
אולי פשוט הייתי משועממת.
טוב. אנשים משתעממים מדי פעם.
לא נכון.
לא?
לא. אין להם מושג מה זה שעמום.
טוב. אני אאמין לך. אם כי אינטליגנציה כשלעצמה בדרך כלל אמורה להרחיק תחושת שעמום.
אני חושבת שהיא עושה את זה. עד נקודה מסוימת. ואז הדלת נפרצת.
נראה לי שמה שמדאיג אותי הוא שהספקנות של הפסיכולוגים הקליניים האלה - שכמה מהם כפי הנראה סירבו בסוף להאמין לכל מה שאמרת - מקשה מאוד על הטיפול בך, אולי אפילו עושה אותו לבלתי אפשרי. הם לא באמת יודעים באיזה כיוון לבחור עם מישהי שהם סבורים שפשוט מפברקת הכול.
מפברקת הכול.
כן.
זאת צורת ביטוי מטרידה.
כן.
אני מניחה שיכולתי לשאול על מה נדמה להם שמשלמים להם שהם יעשו. הם רוצים להסביר או את הדלוּזיות שלי או את החיבה המיוחדת שלי לשקרים אבל האמת היא שהם לא מצליחים להסביר שום כלום. הם חושבים שהיה קל יותר לטפל במישהי עם דלוּזיות או במישהי שרק מאמינה שיש לה דלוּזיות? אתה צריך להקשיב איך זה נשמע. בכל אופן, אני כבר הרבה מעבר לניסיונות להסביר. עייפתי מזה.
את מרגישה שכאן המקום שלך? בסטלה מאריס?
לא. אבל זה לא עונה על השאלה שלך. הישות החברתית היחידה שהייתי מתישהו חלק ממנה הייתה העולם של המתמטיקה. תמיד ידעתי שזה המקום שלי. אפילו האמנתי שיש לה קדימות ביחס ליקום. אני מאמינה בזה גם עכשיו.
ביחס ליקום.
כן.
את לא צוחקת עליי.
לא יותר מדי.
התכוונתי במובן של עובדת עליי.
אני יודעת באיזה מובן התכוונת.
אני מניח שפשוט מפתיע אותי שאת מרגישה בבית במוסד פסיכיאטרי.
יכול להיות שזה לא עניין של להרגיש בבית. יכול להיות שזה פשוט עניין של לנצל את מרחב הפעולה שהמעורערים בנפשם נהנים ממנו.
את מדברת על המטופלים האחרים.
כן. כמובן.
את חושבת שהם מספרים לך את האמת?
בנוגע למה?
פשוט באופן כללי. בנוגע לכל דבר.
אני לא יודעת. לא. מה שאני חושבת זה שכולם כאן במידה רבה מסכימים שכל האחרים שנמצאים כאן צריכים להיות כאן. באיזה עוד מקום תשמע את זה?
אני מבין.
אתה באמת צריך לנסות להפסיק להגיד את זה.
אני אעשה כמיטב יכולתי. בני הלוויה שלך. אני באמת לא יודע איך לקרוא להם אחרת.
בני לוויה זה בסדר.
יש להם איזו שליטה עלייך? לא ברור לי העניין הזה. הם אומרים לך מה לעשות?
לא. השליטה שיש להם היא שהם יודעים מי אני אבל אני לא יודעת מי הם.
וזה במידה רבה מגדיר את היחסים איתם היית אומרת?
אולי זה פשוט מודל של היחס שאנחנו נתונים בו כלפי העולם.
התרגום של זה הוא שהעולם יודע מי את אבל את לא יודעת לגביו. את מאמינה בזה?
לא. אני חושבת שההתנסות שלנו בעולם היא בעיקר חיזוק ותמיכה אל מול האמת הלא נעימה שהיא שהעולם לא יודע שאנחנו כאן. ולא אני לא בטוחה מה המשמעות של זה. אני חושבת שהשקפה רוחנית יותר מבקשת חסד באנוֹנימיוּת. להיות מפורסם זה ליצור בסיס לצער ולייאוש. מה אתה חושב?
אני לא יודע.
זה לא משהו שאנשים שואלים. זה פשוט מה שהם תוהים לגביו: האם העולם לאמיתו של דבר מודע אלינו. אבל היא בחברה טובה. השאלה הזאת. מה דעתך על: האם מגיע לנו להתקיים? מי אמר שזאת זכות יתר? החלופה ללהיות פה היא לא להיות פה. אבל שוב, זה אומר ממש לא להיות פה יותר. אין דרך להיות כזה שמעולם לא היה פה. לא היה שום אתה שהיה יכול מעולם לא להיות פה. מה אתה חושב, דוקטור?
את יכולה לקרוא לי מייקל אם את מעדיפה.
אני לא. מעדיפה.
אבל לא אכפת לך אם אני אקרא לך אלישה.
לא.
השם שלך היה במקור אליס.
ההומור של אבא שלי.
סליחה?
בוב ואליס הם השמות של שתי הדמויות בשאלות מסוימות בעלות אופי נרטיבי במדע. שיניתי אותו. כשהייתי בת חמש־עשרה.
את השם שלך.
כן.
שינית אותו באופן רשמי.
כן.
לא צריך להיות בת שמונה־עשרה כדי לעשות את זה?
צריך. קודם שיניתי את תעודת הלידה שלי.
איך עשית את זה?
לאח שלי היה חבר פושע בשם ג'ון שֶדאן שהיה לו חבר שהיה לו בית דפוס במוריסון טנסי שהתמחה בזיוף מסמכים. בכל אופן, חשבתי שאלישה יותר יומרני.
רצית להיות יומרנית?
אתה באמת נשמע לפעמים כמו אלייזה. הייתי אליס וסטרן מוורטברג טנסי ורציתי להיות נסיכה לבית הוֹהֶנצוֹלֶרן. אולי זה מה שאני. ילדה חכמה.
אולי כדאי שנתקדם הלאה. כמו שאת אוהבת להגיד.
בסדר.
שתיקה ארוכה. אני יכול לשאול מה את חושבת?
אני לא. חושבת.
יש אי אלו ספקות בשאלה אם דבר כזה הוא בכלל אפשרי.
כן, טוב. אני עובדת על זה. אתה יכול להפסיק לדבר אל עצמך כמובן. אבל אתה יכול לעשות את זה רק על ידי דיבור אל עצמך. ספירה של הנשימות שלך או דקלום של מנטרה. חשיבה זה יותר קשה.
חשיבה ודיבור הם דברים שונים.
דיבור הוא פשוט הקלטה של מה שחושבים. זה לא הדבר עצמו. כשאני מדברת אליך איזשהו חלק נפרד של התודעה שלי מחבר את מה שאני עומדת להגיד. אבל זה עדיין לא בצורה של מילים. אז בצורה של מה זה? אין שום היגיון באיזה מין אישון קטן שלוחש לנו את המילים שאנחנו עומדים להגיד. פרט לכך שזה מעורר את רוח הרפאים של נסיגה אינסופית - זאת אומרת מי לוחש ללוחש - זה מעורר את שאלת השפה של המחשבה. חלק מהתעלומה הכללית של איך אנחנו מגיעים מן התודעה אל העולם. מאה מיליארד התרחשויות סינַפְּטיות מטקטקות בחושך כמו נשים עיוורות שסורגות. כשאתה אומר: איך לנסח את זה? מהו הזה שאתה מנסה לנסח? אולי אנחנו צריכים להתקדם הלאה. כמו שאתה אומר שאני אוהבת להגיד.
מה היית משנה אם היית יכולה לשנות משהו?
כל דבר שהוא.
כן.
הייתי בוחרת לא להיות כאן.
בשיחה הזאת.
בכוכב הלכת הזה.
היית נתונה בעבר להשגחה על רקע חשש אובדני. עד כמה הסוגיה הזאת רצינית?
עד כמה הסוגיה של התאבדות היא רצינית?
לא. אני מתכוון אם את חושבת שאת בסיכון.
אני יודעת לְמה התכוונת. אולי כל עוד חושבים על זה הכול בסדר. ברגע שמגיעים להחלטה אין על מה לחשוב.
ואיפה את נמצאת בתהליך הזה?
הייתי מעדיפה לא להיות נתונה להשגחה על רקע חשש אובדני.
גם אני הייתי מעדיף שלא.
כמה אנשים אם הם היו יכולים להקיש באצבעות ולהיעלם היו עושים את זה? מה אתה אומר. בלי שום זכר לזה שהם קיימים ולזה שהם בכלל היו קיימים.
אני לא יודע. פחות מכפי שאת משערת הייתי מניח.
לקוות שמעולם לא היית. שוב, לא אותו דבר כמו לא להיות יותר. מי זה היה? אָנַקְסימַנְדְרוֹס? אותו דבר עבור מי?
אין לי מושג.
אתה במידה רבה מחויב לשער שבנשימה האחרונה הגוועים למות לא רק מקבלים את המוות אלא מתמסרים אליו. שמוכרחה להיות איזו התגלות שמאפשרת אפילו לקהי השכל בינינו ולאלה שחיים באשליות לקבל את מה שלא רק שלא ניתן לקבל אלא גם שלא ניתן לדמיין. התחנה הסופית בהחלט של העולם. שמצידו לא יתהה אפילו לשבריר שנייה מה קרה איתנו.
ושום נחמה אני מניח בעובדה שזה משותף לכולם.
טוב. אני מניחה שהיית יכול לייחס למתים איזה סוג של קהילה שיתופית. אבל זה לא נראה יותר מדי כמו קהילה, נכון? לא מוּכּרים זה לזה ועד מהרה לאף אחד בכלל. בכל אופן. אפילו במבט שטחי זה פשוט מגוחך שאנשים שמטפחים חיי נפש שלא תואמים את אלה של האוכלוסייה הכללית צריכים מעצם העובדה הזאת להיחשב על פי חוק לחולים בנפשם ולנזקקים לתרופות. מחלת נפש נבדלת ממחלה פיזית בזה שהסובייקט של מחלת נפש הוא תמיד ואך ורק מידע.
מידע.
כן. אנחנו יודעים רק מה שחיוני שנדע כאן. אין באבולוציה מנגנון שמעדכן אותנו במידע על קיומן של תופעות שאין להן השפעה פעילה על ההישרדות שלנו. אנחנו לא יודעים מה יש פה שאנחנו לא יודעים עליו. אנחנו חושבים.
את מתכוונת לעל־טבעי?
אני חושבת שזה פשוט מה שעל אודותיו.
שעל אודותיו.
שעל אודותיו אי אפשר לדבר.
ויטגנשטיין.
טוב מאוד. הפיתיונות הקטנים האלה שלך כבר עומדים להיגמר.
בני הלוויה. עכשיו כשהם יצאו לחופשה מיוחדת יש בזה הקלה?
אלוהים יודע. אולי נדמה לך שתמיד היה בכוחי לסלק אותם. או אפילו שהם היו פה לפי הזמנה ממני. ואם זה היה נכון אולי אפילו לא הייתי יודעת את זה.
למה לא?
אולי כי להזמין מראות תעתועים אליך הביתה זה עניין יותר מסובך מלהזמין שכנים לתה. או להזמין אותם להסתלק. כמובן אחרי שמבקשים מהם להסתלק, השכנים יודעים שהם לא יחזרו. מה שמותיר להם חירות רבה יותר לפלח את כלי הכסף שלך. מה מראה תעתועים יכול לפלח ממך? אני לא יודעת. מה הוא הביא? מה הוא הביא והוא בהחלט יכול להשאיר מאחור? העובדה שאולי הוא מורכב מאֵד לא אומרת שאחרי שהוא יוצא מהבית שלך הבית יהיה אותו דבר כמו לפני שהוא הגיע.
קרה לך שקראת לילד התלידומיד בכינוי הזה בפניו?
כן. פעם אחת.
מה הוא אמר?
הוא אמר: אלוהים, ג'סיקה. את ממש עוברת כל גבול.
הוא באמת אמר את זה?
הוא באמת אמר את זה.
יש לך עכשיו יחסים עם המשפחה שלך?
ישנה רק סבתא שלי.
חשבתי שהיה לך דוד?
יש לי. אבל הוא פסיכי עוד יותר ממני. אני חושבת שהיא תצטרך להכניס אותו למעון. בזמן האחרון הוא התחיל לעשות את הצרכים במקומות משונים שקשה לאתר אותם. הוא הצליח בדרך כזו או אחרת לחרבן במנורת התקרה במטבח. לדוגמה. אני מדברת איתה בטלפון. אם כי לעיתים רחוקות. היא רואה בזה מותרות. כשהיא גדלה בטנסי רק לאנשים עשירים היו טלפונים. יש לי קרובים ברוד איילנד מהצד של אבא שלי אבל אני לא באמת מכירה אותם.
למה זה?
הם חשבו שאבא שלי התחתן עם מישהי שלא הייתה ברמה שלו. הם חשבו שכולנו פשוט חבורה של כפריים מטומטמים.
זה מטריד אותך?
לא. הם חבורה של אידיוטים דפוקים. אני מניחה שזה אומר שזה מטריד אותי, לא? אני לא יודעת. אני אף פעם לא חושבת עליהם.
מתי פגשת בפעם האחרונה את סבתא שלך?
בערך לפני שלושה חודשים.
את מתכוונת לפגוש אותה שוב?
אתה ממשיך לנסות לדוג משהו, מה?
פשוט תהיתי אם את מחבבת אותה.
מאוד. איבדתי את אימא שלי כשהייתי בת שתים־עשרה והיא איבדה את הבת שלה. צער ואבל משותפים אמורים לאחד אנשים אבל היא כבר התחילה לראות בי משהו שלא היה לה שֵם בשבילו. היא בשום פנים לא ידעה שהמילה עילוי באנגלית באה מהמילה הלטינית שמציינת מפלצת. אבל כל הטריקים הפסיכולוגיים שעשיתי כשהייתי קטנה כבר לא היו חמודים. אהבתי אותה. אבל לפעמים הייתי תופסת אותה מסתכלת עליי בצורה שדי עוררה בי אי־שקט. הנזירות הקפיצו אותי כיתה כי הייתי חתיכת קוץ בתחת. בכלל אפילו לא סיימתי את שתי הכיתות האחרונות בבית הספר היסודי. די הפסקתי לישון. הייתי משוטטת בכביש באמצע הלילה. זה היה כביש כפרי עם נתיב אחד בכל כיוון ואף פעם לא עברו בו מכוניות. לילה אחד חזרתי והאור במטבח דלק. השעה הייתה שלוש בלילה בערך וכשהתקרבתי בשביל הגישה היא עמדה בדלת של המטבח. עוד לפני שהגעתי אל הבית היא הסתובבה ועלתה בחזרה במדרגות. ידעתי שזאת אולי אחת ההזדמנויות האחרונות שתהיה לנו לדבר באמת וכמעט קראתי לה אבל בסוף לא עשיתי את זה. חשבתי שאולי כשאני קצת אגדל דברים ישתנו. חשבתי עליה ועל החיים שלה. על החלומות שבטח היו לה לגבי הבת שלה ועל החלומות שהיא קיבלה בסוף. אני יודעת שבכיתי עליה יותר ממה שהיא אי פעם בכתה עליי. ואני יודעת שהיא אהבה את בובי יותר משהיא אי פעם תאהב אותי אבל זה היה בסדר. זה לא גרם לי לאהוב אותה פחות. ידעתי עליה דברים שלא הייתה לי זכות לדעת. אבל בכל זאת חשבתי שאם יש לך נכדה בת שתים־עשרה שמשוטטת לה בכבישים בשלוש בלילה את מן הסתם צריכה להושיב אותה ולדבר איתה על זה. וידעתי שהיא לא הייתה מסוגלת.
למה היא לא הייתה מסוגלת? אני לא בטוח שאני מבין.
אני לא יודעת מה להגיד לך. איך לנסח את זה. ההסבר הכי פשוט אני מניחה יהיה שהיא ידעה שהחדשות יהיו רעות והיא לא רצתה לשמוע את זה. להגיד שהיא פחדה ממני נראה לי קצת חזק מדי. אבל אולי לא. אני מניחה גם שהיא פחדה שלא משנה עד כמה נורא נראה המצב קרוב לוודאי שהוא עוד יותר גרוע. וכמובן היא צדקה.
והיא גידלה אותך אחרי שאימא שלך מתה.
כן.
בן כמה אחיך היה? באותו זמן.
הוא היה בן תשע־עשרה.
אבא שלך עוד היה בחיים.
כן.
אבל לא ראית אותו הרבה.
לא.
הוא בא להלוויה של אימא שלך?
לא.
באמת?
באמת.
זה העציב אותך?
לא. גם אני לא הלכתי.
לא הלכת להלוויה של אימא שלך?
לא.
מה המשפחה שלך אמרה? אח שלך כן הלך?
כן. ברור. הייתי בת שתים־עשרה. עברתי תקופה של משבר דתי. לא רציתי לשבת ולשמוע מיסה שלמה עם הארון של אימא שלי מונח באמצע המעבר בכנסייה. לא הייתי מסוגלת.
מה אח שלך אמר?
הוא נתן לי נשיקה בלחי ולחש לי שהוא אוהב אותי ושזה בסדר. ואז זה היה בסדר.
ואז זה היה בסדר.
כן. תביט. זה תקליט שרוט. אני עושה את זה בשבילך, לא בשבילי. קיבלתי מכתב ונאמר לי למסור אותו ולא לקרוא אותו. וקראתי אותו. ואני לא יכולה לבטל את זה שקראתי אותו. נגמר הזמן.
אה. כן. כמובן.

"סטלה מאריס" / קורמאק מקארתי. מאנגלית: אמיר צוקרמן. 248 עמודים. מודן.