"המירוץ למיליון" גרמה ל"האח הגדול" להיראות כמו מתמודד שהודח בפרק הראשון

עוד לפני שהזוג המנצח דרך על השטיח בנקודת הסיום, דבר אחד כבר היה ברור - את הדו-קרב שבין "המירוץ למיליון" של קשת 12 ו"האח הגדול" של רשת 13 ניצחה הראשונה בנוקאאוט. אלה לא רק נתוני הרייטינג, שממילא תמיד גבוהים יותר בקשת, אלא בעיקר הבאזז ברשתות ובשיחות המסדרון. עם ישראל אהב את הזוגות שיצאו השנה למירוץ, והאמת? לגמרי בצדק.

היו כאן אחים שאחד מהם איבד רגל בצבא ורץ עם פרוטזה (איתי ועמרי), בחור ובחורה שהם החברים הכי טובים למרות שלשניהם יש זוגיות בבית (איתי ומאי), שני שחקנים מבאר שבע עם אווירת "זגורי אימפריה" ולב ענק (שלומי ואסף), ואפילו פליטי "חתונמי" שחזרו לסיבוב נוסף באור הזרקורים (חן ויוסי). וזה עוד לפני שדיברנו על שלישיית הגמר. כולם אנשים שאפשר להזדהות איתם, כאלה שמרגיש שהגיעו לתוכנית גם בשביל החוויה ולא רק בשביל להעלות את מספר העוקבים.

הליהוק החזק הזה איפשר ל"מירוץ" לעשות דבר נדיר במחוזותינו: לתת לזוגות חזקים ואהובים בבית להיות מודחים בהתאם לחוקי המשחק, ולא לנסות למתוח את גבולות הסבלנות של הצופים עם כל מיני טריקים שנועדו לשמור סיפורים חזקים לגמר. וזה עבד.

ככל שהעונה התקדמה למדנו לחבב גם את שלישיית הגמר, שהורכבה מעדי ואור - הרמת-גנים המתוקתקים, אזי ודני ששברו את הנאחס המוכר של צמדי הורים וילדים שמשתתפים בתוכניות האלה ולא הודחו בתחילת העונה, ואפילו טום ואלמוג (הזוכים), שהתגלו כשני הכדורגלנים היחידים בארץ שיש להם ענווה והומור עצמי. אולי בגלל זה קריירת הכדורגל שלהם לא הייתה כל כך מצליחה.

טלוויזיה טובה, ובוודאי ריאליטי כמו "המירוץ" שנועד לצפייה משפחתית, בנויה כולה על איזונים. אז לצד גוד וייבס מכל המתמודדים, קיבלנו גם קצת דרמות שעזרו לדחוף את התוכנית לערוצי הרכילות. הפרדת הכוחות הלא נעימה והמאוד מתוקשרת בין החברות הכי טובות (לשעבר!) מיכל ונוני, שהתראיינו לאחת מתוכניות הלוויין של התוכנית ולא החליפו ביניהן מילה, הייתה זכורה במיוחד. גם הפרישה/הדחה של חן ויוסי (האקסים מ"חתונמי"), ששמה קץ לתקווה שהשניים האלה יחזרו להיות זוג, לא הזיקה לבאזז סביב התוכנית. מעל הכול היו רגעים אנושיים כמו משימת ההליכה/ישיבה, שבה איתי (מאיתי ומאי) החליט להישאר לסיבוב נוסף כדי לעזור לאיתי ועמרי לעבור אותה. מי שרוצה להאמין בעם ישראל היפה קיבל אותו כאן, ואפילו במינונים גבוהים.

כל זה הקל במקצת על הבעיות המובנות שיש בגרסה הישראלית של תוכנית כמו "המירוץ למיליון". ראשית, למי שרגילים לראות את הגרסה האמריקאית של התוכנית, שבה כל פרק מסתיים בהדחה ואורכו כשעה ברוטו, הגרסה שלנו היא לא "מירוץ" אלא הליכה איטית-איטית אל עבר קו הגמר. שנית, גם המאמצים הכבירים שבוודאי נעשו מאחורי הקלעים כדי למצוא למתמודדים עשר מדינות שיוכלו להתחרות בהן ללא חשש אמיתי לפגיעה בהם, עדיין לא גרמו לתוכנית להרגיש מגה-גלובלית ומקיפה כמו שהיא יכולה להיות. גם הזמן הרב שחלף לפעמים בין הדחות - בכל זאת, צריך להעביר שלושה וחצי חודשים - גרם לקצביות ללכת לאיבוד. אבל אין מה לומר, כשמניחים על המשקל את הטוב והרע, העונה הזאת ניצחה בענק.

הגמר עצמו, שכנהוג פוצל לשניים והפך לאירוע, היה מותח ומצחיק במידה שווה. על הנייר טום ואלמוג הגיעו עם יתרון פיזי לא הוגן מול עדי ואור ואזי ודני, אבל בפועל נראה היה שהמשימות נבנו בדרך שמאפשרת לכל אחד מהזוגות לפרוח. הבחירה בבואנוס איירס כיעד למקטע הגמר הייתה חכמה, גם אם גלשה למקומות מביכים לפעמים. הרצון שלנו כישראלים למצוא מקום שבו אנחנו מרגישים אהובים על ידי המקומיים בלט כל כך בפרק, שבשיאו הזוגות הסתובבו ברחובות, שאלו אנשים זרים אם יש להם חברים בתל אביב ואז ביקשו מהם להעיר אותם בארבע בבוקר ולצאת לבניין העירייה. לא רוצה להיות חוזה שחורות, אבל אחרי הערב הזה של הזוגות במסלול יש סיכוי שהחיבה לישראל בבואנוס איירס ירדה במקצת, וקשרים בין ארגנטינאים עולים למקומיים כבר נותקו.

דבר נוסף שלמדנו בפרק הוא שאמנם לימודי האנגלית במערכת החינוך בישראל די לוקים בחסר, אבל השילוב בין פריחת הטלנובלות של שנות התשעים והאלפיים לבין הטיולים אחרי הצבא העמיד כאן דור שמסתדר נהדר במדינות דוברות ספרדית, וכל "אחי" נהיה "אמיגו".

אל דאגה, כשמגיע מגיע, ואי אפשר לדלג על יהודה לוי, שהוכיח שוב כמה הבחירה בו כמנחה התוכנית הייתה מדויקת. לא ברור אם בזכות עבודת תחקיר עמוקה או שזה פשוט זולג ממנו בטבעיות, אבל הוא הגיע הכי קרוב שניתן למקצוענות החברית של ג'ף פרובסט האגדי מ"הישרדות": שילוב מדויק של מקצוענות, סחבקיות, החלפת עקיצות חבריות עם המתמודדים ובסוף גם חיבוק אמפתי.