הם עזבו את ישראל, אבל ישראל לא עזבה אותם: קראו פרק ראשון מתוך "הר הנץ"

אילו זה היה עוד סתם טיול שגרתי של הקבוצה כמו פעם, איציק היה תופס איזו פוזה עם הגב לאיזה נחל או לאיזה מפל פוטוגני או עמק ירוק. הוא היה דופק חיוך מהונדס למצלמת הטלפון שאחוזה בקצהו של מקל סלפי מתקפל שהוא גם מקל הליכה. מאחוריו היו עומדים דודי ושרי, אבנר ובת,' רונית, מירי ואיתן ובני, הגרעין הקשה של חבורת "מטיילים עם איציק בגולה." מי שתמיד התייצבו לטיולים בכל מסלול ובכל מזג אוויר, גם בימי הקיץ המיוזעים של החוף המזרחי של אמריקה, עם ענני הברחשים שנכנסים לכל חור בגוף וששום תרסיס לא יכול להבריח. הגרעין הקשה של החבורה טייל איתו גם בשבילים הקפואים בחודשי החורף, טיפס על הרים וגיאיות. גם הוא השתאה מהצבעים העזים ומהיופי המתפרץ מכל פינה בפנסילבניה. עד שהחלו המריבות והמחלוקות על מה שקורה פה ומה שקורה שם.
איציק התעקש לצלם. כאילו ידע בזמן אמת שמדובר בפרויקט הנצחה. תמונות מנציחות רגעים, מפוזרות כמו פירורי לחם בשבילים של חיינו, מובילות אל יעד לא מסומן, ובכלל, לא בטוח שאי־פעם מישהו יוכל לעקוב אחר התמונות ולחבר מהן סיפור, וגם אם נמאס לכולם מהקטע שלו עם התמונות, שלט בו צורך לאסוף את החברים לטקסי ההנצחה המנג'סים שלו.
אילו היה זה טיול רגיל כמו של פעם, הוא היה פוקד, "בשלוש שלי כולם לחייך ולהגיד, מטיילים עם איציק בגולה"î וקורא עם כולם, "שתיים, שלוש, מטיילים עם איציק בגולה"î אילו היה זה טיול רגיל, הוא היה מבקש, "חבר'ה, כנסו לפריים. אל תדאג, איתן, אני אטשטש את הפרצוף שלך". הוא גם היה משחיל כמה בדיחות כמו, "שרי, תעמדי ליד דודי ותעשי כאילו את לא אלרגית לבעלך", או "בחייאת, רונית, עוד פעם את לא מחייכת. תמצאי לך כבר מישהו שידגדג אותך", ורונית היתה מחייכת ואומרת, "די, איציק, עוד פעם אתה והבדיחות קרש שלך". והפינג פונג הזה היה עושה לו נעים ומצחיק בעיקר את בני.

פעם רונית אמרה לו, "אולי חאלס כבר עם כל הפפראצי הזה"î? והוא אמר לה שהוא חושב שגם למבוגרים חשוב להצטלם לא פחות מלצעירים שמצטלמים רק בפוזות סקסיות. שאנשים בגילם משתפים בפייסבוק או שולחים לקבוצות של המשפחה עם הילדים והנכדים את התמונות מהמסלולים, כדי שייזכרו בהם ויהיו גאים בכך שהם לא פדלאות. איציק ראה בתמונות סוג של שליחות, דוגמה אישית לילדים, "דור הבטטות שלא זז מהמחשב". גם אם הם אף פעם לא יפרגנו או יודו בכך, בטח שלא מיכל הבת שלו שאף פעם לא תגיד לו איזה מילה טובה, התמונות האלה מחלחלות אליהם. אבל איכשהו תמיד יצא שהוא תקוע שם באמצע התמונה, חוסם חצי מהפריים עם הגוף שלו. מה לעשות, קטן הוא לא. לא לאורך ולא לרוחב. בשביל הפוזה הוא מניח יד על הכתף של בני, שמלווה אותו כמו צל בכל טיול, ומגניב את היד השנייה למותן של רונית, לאיזה חצי חיבוק.
באיזשהו שלב לשרי, מירי ובת' ממש נמאס והן ביקשו שירגיע קצת עם הצילומים. "אף אישה לא ממש אוהבת שמצלמים אותה ומשתפים בלי רשות," כתבה בת' בווטסאפ. גילה אשתו חשבה שהן צודקות ושהוא מצלם יותר מדי ובטח שכל ההעמדה הזו שלו מנג'סת. יכול להיות שהיא קלטה שמטיול לטיול רוב התמונות שהוא מצלם מתמקדות פחות ופחות בנוף ויותר ויותר ברונית.
בסוף הוא ויתר והסכים להתפשר על שני צילומים, אחד ביציאה ואחד בסוף המסלול, וזהו, חוץ מאלה שהוא הגניב בלי שהם שמו לב ואלה של הטבע, כי הטבע של כולם וזכותו לצלם. בתמונות היציאה למסלול הוא ניסה להרחיק את מקל הסלפי ככל האפשר. בעוד כולם תמיד היו מתמתחים לכבוד הצילום ומבליטים את הצד המחמיא שלהם, הוא התכווץ לתוך עצמו, פנה לפרופיל כדי לא לחסום את התמונה. עם הזמן, כשהקבוצה הלכה והצטמצמה, נהיה לו יותר ויותר מקום בפריים והוא הרשה לעצמו להתרווח.
אילו זה היה טיול שגרתי כמו פעם, איציק היה יושב בטנדר שלו אחרי הטיול ועובר על התמונות, מוחק את הפחות מחמיאות ואת אלה שחוזרות על עצמן, בוחר את המוצלחות, של חברי הקבוצה בשטח, מנוף שנראה מהמסלול ותועד בחטף, צילומים מהפריסה המסורתית של הקפה והכיבוד בסוף הטיול ומעלה אותן לעמוד הקבוצה בפייסבוק. אולם לאחרונה החיוך שלו בתמונות נדמה בעיניו זר ומאולץ. חיוך שאולי נראה טבעי לעין בלתי מזוינת, אבל עין כן מזוינת מבחינה בכך שהוא מודבק. עין מזוינת מיד מזהה את החרטות על כל מה שהיה ואת כאבי הפנטום מכל מה שהיה יכול להיות. אותם הוא לא מצליח להסתיר. בכלל, איציק מתקשה לזהות את האיש בגיל העמידה עם השיער המדולדל שעומד שם בקדמת הפריים.
אבל ביום ההוא, בעצם בלילה של הטיול ההוא, לא היה לאיציק זמן לצילומים ולפוזות. רונית, בני והוא היו חייבים להזדרז ולהדביק את החבר'ה שכבר יצאו למסלול עם אבנר ולהגיע לפסגה, לרגע המיוחל שבו תתרחש ההופעה הזאת של פעם בחיים, שלא כל מטייל, מתחיל או מנוסה כמוהו, זוכה לראות. ביום ההוא, זוג אחד אבד בחשכה וזוג אחר איבד הכול. הלילה ההוא, הטיפוס להר הנץ, בטח לא היה עוד טיול שגרתי, ואחריו, כלום לא יהיה שוב שגרתי. כי ביום ההוא, בעצם בלילה ההוא, כל מי שהיה על ההר איבד משהו שאולי אבד לו מזמן, אולם חסרונו כמו הואר בקרן שמש ראשונה של בוקר חדש.

איך אני יודע את כל זה? כי יכול להיות שגם אני הייתי שם על ההר, ויכול להיות שבאותו לילה חטפתי )שוב( את הכאפה של החיים, ויכול להיות שאני קצת איציק או קצת דודי או איתן או אבנר, ואולי יש בי צד שבכיף היה יכול להיות קצת שרי, מירי, רונית או בת,' כי גם אני ישראלי שעשה רילוקיישן שהפך לירידה מהארץ ולתהליך התאזרחות באמריקה. אולי אני יודע את כל זה כי כמו רוב מי שעזבו את הארץ גם אני הייתי בטוח שאם רק אכניס את החיים שלי לתוך מכולה ואשלח אותה לצד השני של העולם, הכול איכשהו יסתדר. אני יודע לומר שרוב מי שעשו רילוקיישן היו בטוחים שאפשר לעשות קופי־פייסט של עצמך מהמידל איסט לאמריקה, ובקלות ולהשאיר את הכול מאחור. גם אני חשבתי ככה, אבל גיליתי שהייתי קצת נאיבי, ואולי גם שיקרתי לעצמי שהכול עובר חלק, והשקר לא החזיק מים. עם כל הקושי, באיזשהו שלב הפסקתי עם הטיוח והתחלתי ולקרוא לילד בשמו: ירדתי מהארץ.
אף אחד הרי לא רוצה לקרוא לעצמו יורד או מהגר. למושגים האלה יש קונוטציות של פליטות, בפרט אם אתה דור שני לשואה ואמור להעביר את הלפיד הלאה, אבל במקום זה, אחרי אלפיים שנות גלות הבנת שהשתנית והארץ לא פחות, ודפקת פרסה ואמרת לכולם שילכו לחפש, שעדיף לך להיות יהודי נודד ולא להעביר את המשך חייך בטרפת שרק הארץ המובטחת יודעת להנפיק. עם זאת, לא אתה ולא אחרים באמת הבנתם אילו מחירים תשלמו, ובטח שלא ידעת שלא משנה כמה תרחק מהארץ, היא לא ממש תתרחק. גם אתה עוד מחפש את עצמך בתמונות שצולמו, ואת דרכך בשאריות של פירורי הלחם שפיזרת בשבילי החיים, מנסה לספר את סיפור חייך. אולי הרחקת במסע שלך, אולי התברברת, אבל בסוף אתה מבין שבדרך, פירור אחר פירור, תמונה אחר תמונה, בסוף תפגוש שם את עצמך בשבילים של חייך.

"בוקר טוב, מיסטר דודי, יש לנו טיול היום", קראה שרי בקול רם מדי ומאוחר מהרגיל. הוא התעורר עם ראש לא נקי, עכור ממחשבות בוצניות, מוצף בשאלות טובעניות ששיקעו אותו בעומק המיטה. כל הלילה עסק בחשיבה ובחישובים, החליף משתנים, אך נשאר עם נעלמים. ידע שכששרי מוסיפה את התואר "מיסטר" לדודי, זה לא סתם, אלא מעיד על איזה הלך רוח סמוי. רגש שאולי היא לא יכולה להסביר לעצמה. ביקורת, כעס אולי, אכזבה. פעם "מיסטר" היה "אדון." פעם שרי היתה "גברת" ועכשיו היא "מאם." היא בכלל היתה שרית ועכשיו היא שרי.
"איפה קיבינימט בן אדם יכול לשים את המפתחות"? היא מלמלה מספיק חזק כך שהמילים חדרו את שכבות ההגנה של השינה, והוא הקשיב לצעדים המהירים, להתרוצצות בבית. עכשיו הוא כבר לא מיסטר, הוא "בן אדם." הוא לא הצליח להיזכר באיזה מצב וטמפרטורה הדברים נסגרו ביניהם בלילה אחרי עוד מריבה. הוא לא זכר על מה רבו. לרגע קיווה שאולי היא בכלל הוסיפה את המיסטר והבן אדם כי אולי ביקשה ליישר את ההדורים ביניהם. הוא ניסה למצוא רמזים בקול שלה. כמי שניגן פעם בפסנתר, כמי שחי איתה כבר עשרים וחמש שנים הוא הכיר בחשיבות הלחן שבו נאמרים הדברים, ידע שפעמים רבות המשקל שלו כבד יותר מהמילים עצמן. פעם היתה מספיקה מילה אחת שלה כדי שהוא יזהה את הז'אנר המוזיקלי שהיא דוברת, אבל היום הוא לא מצליח לפענח לא את הז'אנר ולא את התוכן. מונוטוניות זהירה וקצב שקול שהיא נוקטת בהם ממסכים את הלך הרוח שלה, מפרים הרגלים, משבשים את הסדר הרגיל. אין לו קצה של מושג עד כמה היא מתבאסת ממנו. הוא ידע מתי הדבר הזה התחיל אצלה, אבל הוא לא ידע מתי הוא ייגמר, וזה ממש הלחיץ אותו.
"אתה קם"? שרי קראה מהקומה התחתונה. "אני חייבת לעוף, תארגן את הכול לטיול"?
"מה השעה בכלל"? הוא שאל, עיניו עדיין עצומות. "זה טיול לילה בכלל, מה הלחץ"?
"היום יום שישי, לא שבת", היא קראה כשניחשה מיד את הטעות של דודי, ניחוש שהתאפשר בקלות לאחר כל כך הרבה שנים ביחד. "ביי, אני יוצאת לסטודיו, לא זמינה בווטסאפ, חוזרת אחרי הצהריים. אל תשכח לארוז פנסים ובטריות"î הוא שמע את הדלת נגררת, נטרקת וננעלת מאחוריה. סאמכ,' היום בכלל לא שבת.
הוא הריץ בראש את הפגישה האחרונה שלהם עם המטפלת הזוגית וחשב על כל הדברים שהיה צריך להגיד במקום גמגומי השתיקה שלו, ועל מה שאמר שהיה רוצה למחוק, במיוחד את המשפט, "כל החיים אתה מחכה שהילדים יעופו כבר מהבית בשביל שתחגגו את העצמאות שלכם, אבל אז אתה מגלה ששפכתם את הזוגיות עם המים שהילדים השאירו באמבטיה". איכשהו, המשפט הזה הסתדר לו יותר טוב בראש, אבל פחות כשהוא אמר אותו, ושרי אמרה, "אז מה שבעצם אתה אומר זה שכשהילדים בבית הם השקיעו אותך באמבטיה"? אולי עדיף שימשיך לשתוק בפגישות. בראש שלו היה קובץ שהכיל עשרות טיעונים ושורות מחץ שהיו יכולים לסייע לשרי ולמטפלת לראות את הדברים מהצד שלו, אבל תמיד בפגישות הזוגיות הקובץ הזה נמחק כאילו תקף אותו איזה באג .2023
גם הבוקר, הרגעים הראשונים של היום שוטפים אותו במבול של סימני שאלה. הוא עורך אינוונטורי של הדאגות. בארץ הוא היה מסמן "וי" על ספירת המלאי של החיים שלו, אבל במהלך השנים באמריקה גם ה"וי" התחלף ל"צ'ק." יש לו סדר קבוע לבדיקה. קודם כול הילדים. בן התחיל את השנה השנייה בבית ספר לרפואה באוניברסיטת פנסילבניה. טוב, עם בן לא היו הפתעות ומעט מאוד דאגות, צ'קî מאיה. כל מחשבת בוקר עליה דוקרת אותו במקום שנחבאות החרטות. הילדה דווקא בסדר. היא החליטה סופית על דחיית הלימודים בקולג' בשנה והאריכה את הביקור שלה בארץ. בתמונות ששלחה מאילת ומסיני עם עידו, החבר החדש שהכירה בארץ, היא קורנת כמו שאף פעם לא ראה, צ'קî אז בגדול הילדים בסדר, צ'ק, צ'קî הוא סימן עוד צ'ק, אבל עם כוכבית, על הפרנסה. ככל שהכאוס בעולם ובאמריקה גדל, גדלה הדרישה לידע ולניסיון שצבר בתעשייה הביטחונית. בשנה האחרונה נכנסו כמה חוזים שמנים ועבודה יש מכאן ועד להודעה חדשה. צ'ק, רק חבל שלאחרונה הוא מתקשה לגייס את עצמו ולהזיז את כל הפרויקטים שהתחייב אליהם, כוכבית.
בשבריר השנייה השלישי הוא ידע שהוא חייב להעריך את מצב העניינים עם שרי וכל הטירוף של התקופה האחרונה, והוא יכול לראות שהכאוס שהם נמצאים בו מסתדר עם הדיאגנוזה של המטפלת, שאבחנה שהוא צריך להכיל ולאפשר לה את המרחב לצמוח, ועם עוד האלף ואחד דברים שנאמרו בטיפול האחרון ושהוא לא ענה עליהם כמו שצריך. אפשר לחשוב שלא היה לו מה להגיד על החוזה החדש שהוא צריך לחתום עליו אחרי יותר מעשרים וחמש שנות נישואים. ברור שהיה לו, אבל הוא שתק או בעצם הושתק. דווקא בחוזים שניהם מבינים, ובכל זאת היו כל כך הרבה עניינים לא פתורים ביניהם. הוא חייב לטפל ולסמן צ'ק גם על הנישואים שלו, אבל נתיב הבדיקה נחסם על ידי מפולת סלעי כעסים וסחף משקעי עבר. מאז המשבר הגדול הוא הרגיש כמו משתתף בתוכנית הריאליטי של חייו וגם צופה בה, ושהטלוויזיה תקועה על איזו תמונה של זוגות שנזרקו בג'ונגל עירומים ומפוחדים, ביניהם שרי והוא, והוא לא מוצא את השלט. אילו היה מוצא, היה מעביר לערוץ מזג אוויר ובודק את התנאים לטיול היום, בעצם הלילה. הוא זוכר בוודאות שהמטפלת אמרה, "הטיולים הם אחד העוגנים של הביחד שלכם וכדאי לחזק את מה שמחבר, ואם שרדתם את שלושת החודשים אחרי המשבר, למרות כל המתח והדרמה, אז זה כנראה לא בוואקום, כמו שהמשבר לא קרה בוואקום". דודי התאפק לא לגלגל עיניים כל פעם שאמרה ואקום. "מה הקטע שלה עם הוואקום? מה אני, איי רובוט"? הוא אמר לאבנר בהליכת בוקר ביום שאחרי הטיפול. "נו, בטח", אבנר גיחך. "אם היה אפשר, היא בטח היתה מעדיפה לשמור אותך באריזת ואקום עם כמה שפחות חמצן כדי להאריך את תאריך התפוגה". צ'ק עם שלוש כוכביות על המצב עם שרי.
אולי עדיף באמת להישאר עם מחשבות בוקר של ערוץ מזג אוויר. הוא תמיד חשב כמה צעדים קדימה. נעשה צעדים קטנים, צעד־צעד, הם סיכמו בטיפול. אבל עזוב, תתרכז במה שלפניך. בדוק את תנאי מזג האוויר החזויים והתכונן לכל מה שיכול להשתבש בטיול. בכל זאת, לך תסמוך על איציק, המדרוב הזה, עם ההתברברויות שלו. כי זה לא עוד טיול. מדובר בפאקינג טיפוס של כמה שעות טובות בלילה בכוונה להגיע לפסגת הר הנץ עם שחר ולצפות בתופעת טבע שמכונה וורטקס, ויש לו תוכניות מה לעשות כשהם יגיעו לפסגה, אבל הוא עוד לא מוכן לשתף אף אחד בתוכניות האלה, בטח לא את אבנר, שאם הוא ישמע על הכוונות שלו, יפרוץ בהתקף צחוק ויסתלבט עליו עד אחרית הימים.
דודי בטח לא ישתף את שרי. הוא עדיין לא מוכן לשדר לה שהכול בסדר, ועם זאת, הוא לא רוצה לפספס את ההזדמנות לריפוי ולשינוי שהמערבולת הנדירה הזאת יכולה לחולל בו, כמו ששרי אמרה, ואולי בשניהם. ערפל השינה עזב אותו אט־אט כשהוא ניסה להיזכר בתוכניות שהתעבו כמו ערפילי בוקר לענני נוצה ונעלמו. הוא שוב אחז בשלט. ברגע שהרגיש קצת יותר בשל לפקוח עיניים הוא לחץ פליי, אך השלט התנהג כאילו יש לו כוונות משלו, לא הסתנכרן עם המציאות, לא הגיב במהירות הנכונה, רץ מהר מדי ודילג על הקטעים החשובים, נתקע וקפא דווקא בקטעים הכואבים ובריחות שהיה מעדיף לדלג עליהם מהטירונות, מהמסלול, מלבנון, מהמשבר של מאיה, מהבגידה והשבר שהם חוו. לאחרונה הוא מאבד שליטה על המחשבות כאילו האקר עם אג'נדות רנדומליות השתלט על מערכת ההפעלה שלו. הבוקר הוא יוותר לעצמו ולא יצא להתאמן, בכל זאת יש לפניו טיול רציני, והפציעה בכתף, הבטן, העייפות. אולי תישאר עוד קצת במיטה? למה אתה לא יודע לנוח בסופ"שים ולהשלים שעות שינה? מגיע לך להוריד הילוך, עבדת כל החיים, לאן אתה ממהר, דודי? רק עוד שנייה ואז תקום. אתה חייב לקדם דברים, הבטחת, השקט הצורם של הבוקר בבית הריק צורח. הוא חושב שאולי בכלל השקט הוא זה שמנצל אותו, רודה בו ומתעלל, אופף אותו בשלווה בוגדנית חסרת מנוח. הוא מנסה לרצות את השקט ולהחריש. רצית שקט, בשביל זה עזבת הכול ועברת לכאן, אז קיבלת. עכשיו השקט קודח באוזניים שלך? קארמה איז א ביץ.' אולי בכל זאת ינסה לקדם כמה פרויקטים שתקועים ברשימת ההמתנה. יותר מדי זמן לא פעל כדי לקדם את כל מה שהבטיח לעצמו לקדם ברגעי גאות בודדים. לא מזמן ניצל גל כזה וכתב את המשימות ברשימה מסודרת. כל מה שצריך היה לעשות הוא להכניס ליומן במחשב את הרשימה, אולם כיוון שלא כתב לעצמו להכניס את הרשימה ליומן כמשימה מקדימה, שם זה נתקע.
הוא נזכר שפעם, כשעוד היה עמוק במרוץ העכברים של השכירים, שנים לפני שהפך לעצמאי, אמר בראיון עבודה שהוא מאוד משימתי וגם התכוון לכך. יכול להיות שהיה כזה בצעירותו, לך תזכור. הוא כן זוכר בוודאות שתמיד שאף להיות עצמאי, אולם איש לא הכין אותו לכובד המשימה של המשימתיות וההתחייבויות ללקוחות, לשרי, לילדים ולעצמו. פה זה אמריקה, אף אחד לא ידאג לך חוץ מעצמך, אז לדחות משימות זאת לא אופציה, וחוץ מזה, יש לך טיפוס על הר בלילה עם וורטקס וטקס להתארגן אליו, אז יאללה, קום כבר.
כששרי אמרה שהטיול הזה יכול להיות הזדמנות עבורם לשחרר את כל הדברים שתוקעים אותם, הוא הבין מיד למה היא מתכוונת אבל בכל זאת הקשה. "טיפוס להר הנץ נשמע רציני", אמר. "את יודעת מה, בכיף, אבל מה בדיוק עושים שם"? שתזיע קצת, מה יש, מגיע לו לראות אותה מתאמצת. "קראת את ההודעה של איציק בקבוצה"? היא החזירה בשאלה. "זה לא סתם טיפוס על איזה הר, יש שם את הקטע של הוורטקס, והטקסים העתיקים של האינדיאנים. אז חשבתי שאולי נעשה גם אנחנו איזה טקס משלנו"... אוטומטית הוא רצה לחתוך אותה כמו שהוא רגיל ולהזכיר לה עד כמה הוא לא מתחבר לכל העניינים הרוחניקיים האלה שלה. אף פעם הוא לא התחבר, לא לכל הטיפולים ההוליסטיים שלה, לא למסעות האייווסקה לאתחול התודעה שעשתה אחת לכמה שנים )הוא אמר לה שבשביל להקיא, לא צריך טקס עם שמאן. אפשר סתם לאכול את החריימה של אמא שלה,( לא הסכים לעבור לפרדס חנה בזמנו ואפילו עשה לה פרצוף כשהיא הדליקה נרות בערב שבת. הוא "פרגן" לה כשעזבה את הקריירה במשרד עורכי הדין לטובת הדרכת צ'י קונג וטיפול ברייקי, "כל עוד תוכלי לעשות טיפולים אנרגטיים לחשבון הבנק שלהם, אז שיהיה לך בכיף עם השינוי", הוא אמר לה. אחר כך היא פנתה לכיוון של הדרכה בהתעמלות פילאטיס שהיה בה "הרבה פחות וודו" מבחינתו, ומהר מאוד הכניסה להם די הרבה כסף, כי לשרי, הוא חייב להודות, יש היכולת המופלאה הזאת להעביר אנשים מסעות ולהתחבר לעצמם, ואפילו יצא לה שם בכל האזור, וגם מעבר לביצת הישראליאדה, של מטפלת שאלופה בלחולל שינוי אצל אנשים. לא שהוא אי־פעם הבין בדיוק את משמעות הביטוי "להתחבר לעצמך," אנשים לא מורכבים מחלקים של לגו, אבל לא ייאמן כמה אנשים באמריקה מוכנים לשלם עבור החיבור הזה. הוא רצה להגיד לה, "מה באת לי עם טקסים אינדיאניים עכשיו," אבל עצר בעצמו ואמר, "וואללה, מעניין". הוא הרי התחייב בטיפול להנמיך את הווליום של הציניות ולהכיל את כל מה ששרי.
דודי גישש על השידה ביד שמאל עד שפגש שם את הנייד שלו, פקח עין אחת ומצא את ההודעה הקולית של איציק בקבוצת הווטסאפ: "מטפסים להר הנץ, לשעבר מטיילים עם איציק בגולה," עצם שוב את העין והקשיב: "אהלן חברים, הפעם אנחנו יוצאים לטיול מיוחד, טיפוס עם שחר לפסגת הר הנץ בשביל לראות ולהרגיש את הוורטקס. בלחץ של משוגעים לעניין, רשות הפארקים פתחה את הציר להליכה לילית, והאמת היא ששנים אני מחכה לטיול כזה. מי שמבין בטיולים, כמוני למשל, יודע שצריך תנאים מושלמים כדי שיהיה וורטקס, מה שמסתמן שיהיה. בקיצור, השמש תזרח בדיוק בזווית הנכונה מול ההר ואז קרני השמש הראשונות יאירו על המסלעה הענקית בפסגה ויצבעו את הכול בזהב. לפי האינדיאנים שחיו פה, נוצרת איזה מערבולת אנרגיה שמימית כזאת, וורטקס, כאילו טורנדו בלי רוח, חחח, הם היו עושים טקסים, משהו דומה לתשליך שלנו, זורקים דברים מהצוק כדי להיפטר מצרות ומחלות. אני בטוח שניתקל במאות אנשים שיישנו בקמפינג למעלה. אל תשכחו שבלילות מתחיל להיות קר, אז תתלבשו כמו בצל עם שכבות. אנחנו נגיע לחניון למטה בלילה לפני, ונטפס כל הלילה עד לפסגה. אני חייב להגיד שזה מסלול אקסטרה־אתגרי, הטיפוס לא קל גם ביום, ובלילה פי כמה. זה קצת כמו הטיפוס על מצדה בשביל הנחש ולא מיועד לכל אחד, אבל אם חתיאר כמוני יכול, אז גם אתם יכולים "— ההודעה נחתכה והמשיכה מיד. "בוויקיפדיה היה כתוב ששבטי הסוסקאונוק הילידים סגדו להר ולפסגתו הנצבעת בצבעי זהב והילה בוהקת. לאמונתם, התופעה מייצרת מרכזי אנרגיה, סוג של מערבולות קוסמיות שהמתיישבים הלבנים כינו וורטקס. הם טוענים שהמערבולת הזאת מרפאת אנשים ממחלות, וגם מאפשרת לעשות מדיטציה וחקירה עצמית. למי שמאמין, כן"? שרי נוטה להאמין, חשב דודי. עם העיסוק הרוחני שלה, ברור שהיא תעוף על הקטע הזה של הוורטקס. ההודעה הקטועה המשיכה והקול של איציק הלך וגאה. "בעצם, מה מצדה? הר סיני ככה אני מדמיין את העובדה שמהפסגה, לאינדיאנים זה נראה כמו סוף העולם, כדור הארץ נראה חי ועם אנרגיה משוגעת. האינדיאנים נהגו לערוך טקס בפסגה בשעת הוורטקס ולהיפטר מכל מיני צרות ומחלות שישבו עליהם, לכו תדעו מה ישב על איזה אינדיאני לפני אלפי שנים, אולי דאגות על ציד, בעיות עם האישה או שהצ'יף שלהם רצה לעשות הפיכה משטרית"... הוא מתבלבל עם השמש שמאירה על הר כרכום, דודי חשב ונזכר בשמירה המלחיצה ההיא בעמדת התצפית בשיזפון, מטר מהגבול, כששכחו לבוא להחליף אותו עד שעלתה השמש, והיופי והפחד התמזגו. ..."אבל הטקס שלהם קצת דומה לרעיון של התשליך שלנו, אף שיש מצב שהם השליכו מהצוק של הפסגה קורבנות אדם, חחח. אז מי שבקטע מוזמן להביא איתו איזה פריט סימבולי לשרוף אותו או איזה קורבן אדם ולזרוק אותו מהצוק, חחח. בפורומים של מטיילים שכן הגיעו פעם לפסגה בזמן הוורטקס, נכתב שהם הרגישו השראה וירדו מההר בתוך ענן של אהבה, טעונים באנרגיות חיוביות וגם שקרו להם דברים בלתי צפויים. אז מי שיש לו, מוזמן להגיע עם רכב חשמלי ולטעון אותו, סתם, חחח. אבל באמת, יש גם אנשים שמאבדים את זה לגמרי. אומרים שאם אתה נמצא בתוך הילת הזהב, זה כמו לקחת פטריות הזיה, סוג של סינדרום פנסילבניה. בכל אופן, כן אנרגיות, לא אנרגיות, שנים אני מחכה לתנאים טובים לוורטקס בהר הנץ, לא סתם אני מתלהב כל כך. אני חוזר ואומר, מדובר בטיפוס לא קל ובלילה. מצד שני, בפעם הבאה שיהיה וורטקס בהר, לכו תדעו אם נצליח לטפס אליו, כי חלקנו, מה לעשות, לא נהיים צעירים יותר. בקיצור, צריך להגיע למסלול מוקדם ולטפס בזהירות. שולח רשימת ציוד, נקודת מפגש ולו"ז בנפרד".
המטפלת הזוגית שלהם חשבה שטיול הוא רעיון נהדר, הזדמנות סימבולית לטפס יחד אל פסגה חדשה, "כי יש דברים שמחברים דרך הרגליים." רק שיעשו לה טובה ויטפסו בזהירות. שרי אמרה שהטיפוס נופל במקרה על חג של התחדשות ושזאת הזדמנות בשבילם להיפטר
ממשקולות העבר. "יש לי רעיון למשהו סימבולי שאשמח לזרוק לסוף העולם", אמרה. דודי חשב שהפעם הוא יזרום איתה ובאמת ישים את הציניות שלו בארון, כי אין להם יותר מה להפסיד ושגם הוא ישמח להיפטר מלא מעט מטענים, אז למה שגם הוא לא יביא איתו משהו סימבולי שהוא רוצה להיפטר ממנו? אולי משהו שלא קשור לזוגיות, כי כרגע יש רגעים שהוא רוצה לחבק את שרי ויש רגעים שהוא מדמיין איך הוא בכיף מעיף אותה בבעיטה מהפסגה של ההר.

"הר הנץ" / דרור גליקסמן. 371 עמודים. הוצאת שתים.