1
צהרי יום שני, אני חונה והולכת לכיוון שער בית הספר. השמש לוהטת על ראשי, חום הקיץ המכביד נגרר קדימה, עיקש, לעומקו של ספטמבר. ממרחק אני רואה את עופר ממתין. נראה לי שזה לא במקרה, ששנינו מקדימים היום. עופר מחייך אליי, מטה את הראש הצדה כמו תמיד, "יא אללה שלך, בדיוק אותך חיכיתי לפגוש."
"וואלה… למה?"
"ראיתי שהתנדבת השנה לוועד."
"ראית נכון."
"מרשים. תארגנו לנו פעילויות שוות?"
"חבל לך על הזמן," המילים יוצאות לפני המחשבות, "אפילו חשבתי להציע טיול הורים וילדים, עם שינה והכל."
"לא, את… אין לתאר," הוא מניד את ראשו ומצקצק. העיניים שלו מטיילות עליי, "בחורה רצינית. זה דורש הרבה השקעה, את יודעת."
"ברור, אבל מה לא נעשה בשביל הילדים, עופר?"
"בשביל הילדים, בשביל הבעל," הוא ממשיך, "שלא ירגיש בצד."
"בעל שלא רוצה להרגיש בצד נכנס מתחת לאלונקה."
"כפרה עלייך, את אחת שנכנסים בשבילה גם מתחת לטנק, אני מקווה שבעלך יודע מה יש לו ביד."
פתאום יבש לי בפה, מלקקת שפתיים סדוקות.
"כן, הא?" אני מחייכת, והמוח שלי ריק ממילים.
נראה שגם עופר נתקע, הוא שותק ואני מתאמצת לחשוב, אבל אז עומרי מגיע, "אבא, חשבתי שאמא אוספת אותי היום."
"אז חשבת. מה זה, איך אתה מזיע, שוב עשו לכם שיעור ספורט בשמש?"
אבא נוסף מתקרב, אני לא זוכרת את שמו, הוא טופח לעופר על הכתף, "מה קורה, מליחי? איזה גלים היו אתמול."
והנה גם עלמה יוצאת, הבעתה מיוסרת, כהרגלה, וזהו, שוב אנחנו לא יותר משני הורים שנפגשו אקראית בשער בית הספר. השיער של עלמה פרוע, אני שולחת יד ומתחילה לאסוף קווצות שיער סוררות חזרה אל תוך הקוקו, אבל היא מנערת את ראשה במחאה ואני מפסיקה.
כשאנחנו נכנסות הביתה עלמה זורקת את התיק על הרצפה ואת הסנדלים משאירה בכניסה לשירותים. אני דורשת שתיקח אותם לספסל הנעליים בכניסה. עד שלוש היא מספיקה לשמוע ממני "כמה פעמים ביקשתי ממך," "מה הבעיה לזכור לשים במקום," "למה לא הוצאת ת'קופסת אוכל," ודומיהם. אם השנה במשפטים ריקים וחזרתיים.
כשעלמה שרועה על הספה מול הטלוויזיה, אני מכינה לי קפה ומסתגרת בחדר השינה עם הלפטופ על המיטה. גוללת פוסטים, נכנסת להודעות האישיות. אין חדש. אני לא מופתעת, ובכל זאת תמיד מצפה — אולי היום. חלונות של אתרי חיפוש עבודה פתוחים בתחתית המסך, אני מתעלמת מהם, די, כמה אפשר. ולמרות שאין סיבה להניח שמשהו השתנה מאז שבת, אני מחפשת "מירי כהן", הפעם בעברית, סורקת עשרות פרצופים שאת רובם כבר ראיתי. עוברת על אותן מיריות, אף אחת לא דומה לזו שמתויקת בזיכרוני. רגע — מירי חדשה שקצת מזכירה אותה מושכת את מבטי, אני נכנסת לפרופיל שלה. אכזבה. אין סיכוי שזו היא. זו מבוגרת ממני בארבע שנים, מה גם שהבעת פניה עליזה מדי. אי אפשר להסתובב עם מבט כל כך קליל כשהמשא על הכתפיים כה כבד, גם אם חלפו שנים.
בחמישה לארבע אני מגיעה לגן, אחרי שהורדתי את עלמה בחוג התיאטרון במתנ"ס, מתנשפת, כמו תמיד ברגע האחרון, בהבעה של "הייתי עסוקה נורא ולא שמתי לב לזמן," כדי לא להסגיר את העובדה שסרקתי עכשיו איזה מאתיים מיריות. אביגיל רצה אליי בחיוך סמוק והלב שלי מתרכך. כשהיא מחבקת אותי בידי הסופגנייה הרכות שלה, הכל שוב במקומו ואני לא צריכה יותר דבר. לא את ארז, לא את הפלירטוטים עם עופר, גם לא למצוא את מירי.
בדרך הביתה אנחנו עוצרות במכולת של יוסי; "גולי, רוצה ביצת הפתעה?" למרות שיום שני היום, מתחשק לי לשמח אותה. בזמן שהיא אוכלת בהנאה אני שמה את ההפתעה בתיק, שומרת לה לאחר כך, ושוקלת מה לעשות איתה, רק חסר לי שעלמה תגלה.
לא יום שלישי היום! אני מדמיינת אותה מוחה, למה קנית לה בלעדיי?! בדמיון הלב שלי נחמץ אבל אני לא מודה באשמה ובטח לא מתנצלת, ואפילו להפך, זורקת את זה עליה בחזרה. מספיק עם ההשוואות האלה, עלמה! יש דברים שגולי לא מקבלת ואת כן, כי את גדולה יותר, נכון? עם כל מילה אני מרגישה איך הרוע מתגבר בי ואיך הפרצוף שלי מתכווץ לתוך הסצנה. עלמה לא עונה. אני שואלת שוב, בתוכחה, נכון? בפנים נוטפות עלבון עלמה נכנעת, נכון, אבל מוסיפה בשקט, אז מה, זה עדיין לא פייר. ואני סוגרת חזק את הלב וחותמת את הפנים. מבטו המבולבל של ילד שחולף על פנינו מקיץ אותי מהשיחה המדומיינת. בארוחת הערב עלמה מספרת מה עשו היום בחוג וגולי מקשיבה בתשומת לב. ארז קם לשפר את הסלט, חסר לו טעם.
"יש מצב שלא שמת לימון?"
"בטח ששמתי," לרגע אני בספק.
"זוכרת שאני רק על ירקות השבוע? זה סלט קטן מדי."
תגידי שכבר זכרת. "זוכרת, היה נראה לי גדול מספיק."
כשגולי מכריזה בשביעות רצון שאכלה היום ביצת קינדר במכולת של יוסי, עלמה פוקחת זוג עיניים גדולות ומוחה. בזווית העין אני רואה שגם ארז שולח מבט שואל מכיוון השיש, ממש מושך את הצוואר שמאלה כדי שאראה, אבל אני כבר מוכנה עם תשובה מראש.
"נכון עלמוש, את לגמרי צודקת, פשוט קבעתי לגולי ביקור אצל חברה מהגן מחר, אז החלפתי לה את היום של יוסי השבוע."
עלמה מקבלת את השקר, גולי בכלל לא קולטת, אפילו לא שואלת עם מי קבעתי, אני יוצאת מזה חלק. ארז חוזר עם הסלט לשולחן, לוקח ביס ישר מהקערה, "או, עכשיו זה אכיל."
לא להגיב, אין מצב שאנחנו רבים הערב. אני כבר רוצה מקלחת חמה, טרנינג, ולראות סדרה על הספה עד שייעצמו לי העיניים. אני מתאפקת, חוזרת לשיחה עם הבנות, מבקשת לשמוע עוד על חוג התיאטרון ועל התרגיל החדש מהיום, וארז טורף את הסלט.
2
כשגיליתי שאני בהיריון עם עלמה, היה לנו ריב נורא. זה היה פחות משנה אחרי אגוזי, ואני לא הסכמתי לדבר או אפילו לחשוב על ניסיון חוזר.
כבר להיריון עם אגוזי נכנסתי עם ספקות לגבי היכולת שלי להיות אמא. אבל באותם ימים ארז ואני היינו מוקסמים זה מזו. כל דבר שעשיתי היה מבחינתו הוכחה לאימהות הפוטנציאלית שלי; הכנתי סלט מוצלח — "הילדים שלנו יעופו על הבישול שלך". הצלחתי להכניע נציג של חברה סלולרית שייתן לנו הנחה — "תראי איזה לביאה את". האמונה שלו בי היתה מוגזמת, מביכה ומידבקת. וכך, בסיומו של עוד יום שבו שיבח אותי על כל משימה קטנה, הזדחלתי לתוך חיבוקו במיטה בלילה והוא לחש לי מנומנם, "אני מת עלייך." העזתי והשבתי, "מת עליי ומת לילד." ארז הידק את החיבוק ולחש, "וואו, הכי בעולם." וברגע, כל חלקיי רצו להתמסר, וראיתי בעיני רוחי תמונה שלנו עם תינוק בידיים, מחובקים, מחייכים למצלמה, ואפילו חשיבות עצמית מנופחת מילאה אותי כשחשבתי, איזו מתנה לעולם זו תהיה, שילוב של שנינו. הסתובבתי אליו ולחשתי, "רוצה לעשות אותו עכשיו?"
"באמת?" הוא פקח עיניים וגבותיו התרוממו.
אני הינהנתי, מתרגשת פתאום יותר ממה שיכולתי לשער.
"אם אני רוצה? אני מת עלייך ומת לילד," הוא הפך אותי על הגב, נחוש ונלהב. וכמו בתזמון מושלם, הכוכבים כולם הסתדרו לטובתנו, ועובר קטן החל לנבוט בי.
אבל כעבור שבעה חודשים וחצי, שינו הכוכבים את מסלולם, וה"מת לילד" של ארז הפך לילד מת.
ולכן, כשאיחר לי, כמעט שנה אחרי שאגוזי הלך, אפילו לא שמתי לב. בקושי שכבנו באותה תקופה. ארז רצה למחוק את מה שקרה ולהמשיך הלאה, ואני לא ידעתי מה לעשות עם הכאב על תינוק שכל כך הרבה זמן פחדתי מבואו, ובסוף רציתי יותר מהכל. המגע בינינו הלך והתמעט עד שכמעט התפוגג כליל.
ובאחד הבקרים, כששוטטתי בסופר־פארם, עברתי ליד מדף הפדים והטמפונים, ונעצרתי. ניסיתי להיזכר מתי קיבלתי בפעם האחרונה ולא הצלחתי. עשר דקות אחר כך כבר הייתי בשירותים של בית הקפה הקרוב, מחכה לתוצאת הבדיקה. התשובה היתה נחרצת. שני פסים ורודים. ישבתי ממושכות על רצועות נייר הטואלט שסידרתי על מושב האסלה והחזקתי את הראש בין הידיים. אולי אם אשב כך מספיק זמן, זה ייעלם. בסוף מישהי דפקה על הדלת ושאלה אם הכל בסדר, ואם אפשר בבקשה לפנות כבר את השירותים, "פשוט נהיה פה תור."
בערב, כשארז חזר, שכבתי על הספה ובהיתי בסדרה, וכשהוא שאל מה קורה, איך היה היום שלי, אם אכלתי כבר, עניתי בקצרה.
"מה יש לך? למה את ככה?" התיישב מולי על שולחן הסלון. "סתם נו, אני באמצע פרק. אתה מסתיר."
הוא קם, ראיתי את שפתיו מתהדקות.
"נו, ארז, אפשר בלי רגשי? זה תכף נגמר."
"מי עושה לך רגשי," הפטיר כשהוא מתרחק ממני, נעלם מאחורי קיר המטבח הצר. שמעתי אותו ממלא את הקומקום.
"טוב, בוא, שב רגע."
"עזבי, לא צריך. תסיימי את הפרק שלך."
"נו, בוא שנייה. אני צריכה האמת להגיד לך משהו. אבל תבטיח שאתה לא מתלהב."
שוב התיישב מולי, על שולחן הסלון. כיביתי את הטלוויזיה.
"אבל אתה מבטיח?"
"מה?"
"לא להתלהב."
"נראה לי. קשה לי להגיד מראש."
"תנסה."
"אוקיי."
"אני בהיריון. בכלל לא קלטתי שמאחר לי עד היום, עשיתי בדיקה."
"והיו פסים? באמת?" עיניו ברקו וחיוך רחב התפשט על פניו.
"כן, אבל רגע," התיישבתי, ומבטי נתקע על כפות רגליי, "ביקשתי ממך לא להתלהב."
"מה? שני פסים זה בטוח…"
"לא אמרתי שלא, ביקשתי שלא תתרגש."
"אבל למה?"
"כי אני בכלל לא רוצה את זה," ליפפתי גומיית שיער שחורה על שתי אצבעות, יצרתי ממנה צורת שמונה. ארז שתק, אבל הגוף שלו דיבר, נהדף לאחור, כאילו מישהו דחף אותו במפתיע.
"בגלל זה היה חשוב לי להגיד לך לא להתלהב," המשכתי עם השמיניות.
"מה זה להגיד לי? מה נראה לך, שאני רובוט?"
אנחה יצאה ממני. ארז אסף את עצמו והניח לי יד על הברך, חיפש אותי במבטו.
"טוב, רגע, מאמי, שנייה. לא צריך לצאת בהצהרות, זה שוק, ואת מפחדת אחרי מה שקרה עם אגוזי…" שוב חיפש את מבטי ולרגע הרגשתי ילדה, "אבל את לא מרגישה שזאת הזדמנות לתיקון, אחרי כל מה שעברנו?"
חום עלה בלחיי, במטבח גם המים רתחו וביעבעו, מחשבות התרוצצו בי עד שהפכו לעיסה דביקה. את הגומייה חזרתי וליפפתי, מתחתי והידקתי על האצבעות. ארז ניסה לאחוז בכפות ידיי, אבל מגעו צרם לי. הקומקום המשיך להרתיח ולא הפסיק. דרך העיסה הדביקה בראשי חדר קולו, מגשש, "מה, מאמי, את בכלל לא שמחה אבל? אפילו לא טיפה?"
בתנועה חדה קמתי מהספה. אולי זו העמידה מעליו שהטעינה בי כוח. "ארז, מה במילים שלי לא הבנת? אני אומרת לך שאני לא רוצה!"
פניו התכרכמו. נכנסתי למטבח לכבות את הקומקום המשתולל. "ולמה אף קומקום לא מחזיק פה." הלכתי לחדר השינה וסגרתי אחריי את הדלת. רציתי שיניח לי, או שפשוט יחבק אותי בלי מילים. במקום זה הוא נכנס אחריי.
"נו, מה את הולכת ממני ככה? למה את לא יכולה לנהל שיחה כמו בן אדם מבוגר?"
הרמתי ג'ינס מהרצפה וקיפלתי אותו.
"את מבינה שזו לא רק החלטה שלך? שגם אני צד פה?"
הכנסתי את הג'ינס לארון.
"אני מזכיר לך שגם אני איבדתי אותו. ועדיין, אני מנסה להתקדם. עברה כבר כמעט שנה."
"בשבילך עברה כמעט שנה ובשבילי עברה רק שנה. חוץ מזה, לא הבנתי, אתה מודד לי זמנים?"
"די, נו, אל תהיי צינית. את יודעת שיש נשים שלוקח להן שנים להיכנס להיריון. אנחנו צריכים להגיד תודה שזה בא לנו בכזאת קלות."
"טוב ארז, תודה," הקול שלי טיפס במהירות, "תודה שנכנסתי להיריון, תודה שהתחרבן לי ההיריון, ותודה שעכשיו נכנסתי שוב להיריון בפעם היחידה ששכבנו באלף שנים האחרונות. תודה ארז. תודה בורא עולם."
"וואו, את לא נורמלית. למה את צריכה לדבר ככה?" גם קולו טיפס ורעד, "אני רק מנסה להגיד שקיבלנו פה עוד הזדמנות."
"אבל זאת הזדמנות שאני בכלל לא רוצה."
"ואני כן."
"אז תיכנס אתה להיריון."
"וואו, מה יש לך? למה את לא יכולה לדבר כמו בן אדם נורמלי?" הוא דפק אגרוף צדי על דלת ארון הבגדים.
"כי אני לא בן אדם נורמלי," צעקתי, "איך עוד לא הבנת את זה? אפילו לחזור לעבודה שלי כמו שצריך לא הצלחתי, מה נורמלי בי, ארז?"
הוא התיישב על המיטה, לצד הרגליים שלי, גבו מכופף. ראיתי את פניו מתכווצים. המראה על דלת ארון הבגדים שיקפה והכפילה את אכזבתו. כעבור רגע סינן חלושות, "מה שאני מבין, זה שאת פשוט לא רוצה להתמודד."
פתאום שרפה לי היד. שריטה אדומה הופיעה על הזרוע. כמה זמן חרטתי כך בעור בלי לשים לב? משכתי את השרוול חזרה, לכסות, ורכנתי לכיוון הרצפה.
"מה את עושה?"
"מחפשת ת'גומייה, לפני רגע היא היתה לי ביד," התכופפתי עוד, להציץ מתחת למיטה. גושי אבק קטנים וגרב אבוד.
"מה חשובה הגומייה הזאת עכשיו? תתמודדי כרמית."
"אני מתמודדת, ארז," דמעות התפרצו לעיניי, מטשטשות, מרגיזות.
"לא, את בעיקר נמנעת. להתמודד זה לנסות שוב. זה מה שאמא שלי עשתה. זה להילחם כמו פאקינג נינג'ה."
"בסדר, אז הייתי מתה להיות נינג'ה כמוה," לחצתי חזק עם כף היד מעל השרוול, איפה ששרף.
"באמת היית מתה. הכל היא עשתה. עבדה ולמדה ובישלה, וחלתה, והמשיכה להתמודד למרות הכל והחלימה. והיא התייחסה לאבא שלי כמו אל מלך."
"יופי לה, אז אני לא אמא'שך ואתה לא מלך, מה אתה רוצה ממני בכלל?"
"תכלס. מה אני רוצה ממך באמת. אידיוט. לא קולט," אמר וקם. הוא הוציא בגדי ספורט מהארון, לקח את נעלי הריצה וסינן, "אז בקיצור, תחפשי ת'גומייה המזדיינת שלך ותעשי מה שבא לך. את לא סופרת אותי גם ככה," ויצא.
"בשוליו הדקים של האור" / לידר הראל. 279 עמודים. הוצאת שתים.