נינט סירבה להיות המאמי הלאומית. עכשיו היא חוזרת לסגור חשבון

בסרט הביוגרפי על נינט טייב, רצף הסצנות שבו היא מורדת בתפקיד שיועד לה להיות "המאמי הלאומית" ובוחרת להיות רוקרית, גם אם זה אומר לספוג שנאה ולהיכשל מסחרית, ייחשב לסיקוונס מעורר ההשראה מכולם.

בכלל, סיפור הקריירה של נינט הוא אולי מעורר ההשראה הגדול ביותר שהיה כאן ברבע המאה האחרונה, ב-23 השנים שחלפו מאז שהתייצבה לאודישן ההוא ב"כוכב נולד". אמנית שוויתרה על אהבת ההמונים ועל המון כסף, והצליחה בדרך שבחרה לעצמה, הקשה, הקשוחה, לשרוד, לנצח, להגיע ולהגשים את החלום. נכון, היא לא הפנתה עורף לגמרי להיותה גם אמנית וגם סלב, אבל תמיד שמה את האמנות לפני הסלביות.

היה ברור שמתישהו בעתיד היא תחזור לסגור מעגל עם "ים של דמעות" ועם "כוכב נולד", כולל הגמר ההוא בניצנים. עכשיו זה קורה בסינגל "כחול לבן", שבו נינט, בהומור, בתחכום, עם קריצה, סוגרת חשבון גם עם השיר ההוא ועם התחרות ההיא, אבל בעיקר עם הישראליות, עם הישראלים, עם ההמוניות, עם השנאה, עם מפצחי הגרעינים, עם אלה שמציעים לה הצעות חסרות בושה, כי הם יודעים שהיא גרושה.

בקליפ המדובר שנלווה לשיר היא מופיעה גם בתור ציידת הכשרונות, הבוחנת העשירה והמגונדרת, שמחפשת את הדבר הבא, וגם בתור הרוקרית הפשוטה עם הגיטרה שמגיעה לאודישן. ובסוף מתברר ששתיהן זו אותה אחת. עם רמז מטרים, כשהצעקה "ים של דמעות" מגיעה מהבוחנת, לא מהזמרת. לא יודע אם השיר הזה יהיה להיט, אבל תענוג לראות ולשמוע את נינט, כרגיל בדרכה המיוחדת, חוזרת אחורה, פותחת פצע ישן בגודל של מדינה, ומתמודדת איתו. אחלה נינה.

החיבור בין מוש בן ארי לאברהם טל, שניים מהאמנים האהובים ביותר, הוא אחד האירועים המשמחים שקרו כאן לאחרונה. שני הצ'יפים של אומת השאנטי, הסולנים והלידרים של שבע ושוטי הנבואה, שבמשך שנים הובילו את הז'אנר והתחרו זה בזה בתחרות בריאה ומפרה, החליטו לאחד את השבטים כמעט בפעם הראשונה (טל התארח במופע של בן ארי, שהפך לאלבום הופעה ודיוידי, לפני שני עשורים). אם נמשיל אותו לז'אנרים אחרים, השילוב הזה הוא כמו הסיבוב המשותף של יהודה פוליקר ותיסלם, או "התחברות" של שלום חנוך ושלמה ארצי בדיוק לפני עשרים שנה.

מדובר בחיבור די מתבקש. גם טל וגם בן ארי הגיעו לצמתי דרכים בקריירות. טל (49) אחרי אלבום טוב בשם "חי", שאמור היה להצליח בגדול, ולפניו מיני-אלבום פחות קומוניקטיבי. הלהיט הגדול האחרון שלו, "מי לא יבוא", כבר בן חמש. בן ארי (55) אחרי פרויקט "פועם בי מחדש" עם אביב בכר, שורה של שיתופי פעולה בשנים האחרונות ואירוע בריאותי. הלהיט הגדול האחרון שלו, "אח שלי מתחתן", כבר בן שבע. כך שלשניהם יש כאן רק מה להרוויח, באלבום זוגי חדש, ובמופע משותף מלא בלהיטים, שיכול להצליח, יחסית, כמו המשותף של מירי מסיקה וקרן פלס.

"מה אם הייתי", הדואט הראשון של בן ארי וטל, הוא שריקה והנפת דגלים לשבטים של שניהם להתחבר מסביב למדורה, ואם מתייחסים אליו כקריאת כיוון לאלבום המלא שבדרך, מצפה לנו משניהם לא מעט כיף ולא מעט גרוב ביחד, כמצופה. קליפ האנימציה החמוד שנלווה לשיר (עודד פרבר ותום דור), נע בין מגניב לבין מתאים לילדים וסטלנים. אבל הוא מוכיח שיש ניצוץ ושהקסם כבר כאן. איזה קיץ מצפה לנו עם מוש בן ארי ואברהם טל ביחד, כבר אי אפשר לחכות.

כבר כמעט חצי שנה, מאז "היילי", שאנה זק לא הוציאה שיר, כמעט נצח במונחים של זמרת פופ, שתלויה רוב הזמן בהצלחה של להיטים מזדמנים. למזלה של זק, יש לה מספיק להיטים מהשנים האחרונות כדי להמשיך ולעשות כסף מהופעות מכורות מראש, אבל אין דרך נעימה לומר זאת - נועה קירל ועדן בן זקן השאירו לה בשנתיים האחרונות הרבה אבק.

עכשיו מגיע "ילד שמנת", שיר לא רע שעוסק ברומן עם בחור עשיר ומנסה למתג את זק כסנובית אפילו במונחים של העשירון העליון. אחת שמרוב שהיא בררנית, פוסלת חופשה באיי סיישל עם שלל פינוקים לעשירים. מרוב ה"לא בא לי" שהיא חוזרת עליו, הייתי בטוח שהבת שלי הייתה שותפה לכתיבת הפזמון.

זה סוד די גלוי שכוכבות הפופ של ישראל העתיקו לא מעט בשנים האחרונות מהפופ הקוריאני, אבל לרוע מזלן, יש מעריצות שמעדיפות את המקור, גם אם הוא בלועזית. האם "ילד שמנת" יחזיר לחיקה של אנה את הילדות שעברו לקאטסאיי? ואולי היא כבר מכוונת גבוה יותר, כלומר לנערות בתיכון. נקווה שעד השיר הבא תחלוף פחות מחצי שנה.

אני שמח בשביל מושיק עפיה שיש לו להיט חדש. "אין לי", שיצרו דיקלה ולידור סולטן, הוא בדיוק מסוג השירים שיכולים להחזיר אותו לעניינים, ולא רק כמי שממלא את היכל מנורה בקאמבק שמגיע אחרי פרישה, אלא כזמר שיש לו עוד מה לתת לקהל.

במקרה של עפיה, הוא נותן למעריצים ששבו אליו מעין המנון חדש של גבר אחרי פרידה, עם פזמון קליט שכולם יכולים לחזור עליו אחרי האזנה אחת (או שתיים), עם קטעים של קצב מתגבר, אבל במידה, ובעיקר עם התחושה שהנשמה של עפיה חוזרת.

שומעים את זה בשירה שלו, שעטופה כאן יפה בבוזוקי וכלי מיתר ברקע, עם קלרינט שמלווה. שיר טוב, עשוי במידות הנכונות, וכבר אפשר לשמוע את הרבבה במנורה שרה איתו את הפזמון החוזר במקהלה.

הדבר שהכי מעניין ב"נווה הדרים", השיר החדש והחביב של ששון שאולוב, הוא מי הבחורה שעליה הוא כתב אותו. כי אחרי כל כך הרבה המנוני אכזבה, פרידה וגעגועים, הנה הגיע שיר אהבה, שמדבר על מישהי שהאיפרם ממש נדלק עליה: "מעריץ שלך ילדה, אני שׂרוף עלייך, עד הירח בשבילך, אסע על אופניים", ועד כדי השאלה: "תגידי מה שווה לחיות, אם לא למות עלייך". מה שנקרא, הילד מאוהב, היא חיסלה אותו: "קראת לי ממתק וזה גמר אותי".

ההתאהבות מפחיתה מהנואשות והכאב שמוטמעים בקול ובשירה של שאולוב באופן טבעי, אבל הוא לא בורח מהם לגמרי, נשאר נאמן לז'אנר הטורקי שממנו צמח, למשל כשהוא שר "לא שומר שבת, מתי שאת לא פה". אפשר לנחש ש"נווה הדרים" יהיה אחד הלהיטים הגדולים בז'אנר בחודשים הקרובים. אולי לא ענק כמו "כולם גנבים" של אושר כהן, אבל הקהל של המזרחית יעוף עליו.

היו תקופות בקריירה של שרית חדד שבהן היא הייתה מובילת טרנדים. ב"המזרח הרחוק" זה התהפך. היה צפוי שבעקבות הצלחת אלבומי "רדיו שטח" של פאר טסי ולהיטים כמו "מה יהיה מחר" ו"היא לא יודעת למה", רוק המיינסטרים יחזור ויקבל נוכחות בז'אנר הים תיכוני. זה קרה, למשל, עם "רוקי", להיט הפשע של אודיה, באלבום המשולש של אייל גולן, בשירים כמו "הכל טוב" ו"אם רק הייתי" וב"קח אותי לתאילנד" שאבי אבורומי הוציא ממש השבוע.

עכשיו חדד מוציאה שיר שמרוב שהוא מיינסטרים רוק, היה יכול לצאת לפני 40, 30, 20 שנה או עשור, ואף אחד לא היה מרים גבה. פאר טסי עצמו שותף כאן ליצירה (יחד עם הגיטריסט והשותף היצירתי שלו, איתן דרמון), ואפילו מתארח בשורה אחת ממש בסוף השיר. הטקסט פה טוב, מדבר על לברוח מישראל ולנקות את הנשמה, וכולל שורה הכי ידידותית לרדיו שאפשר ("שמעתי באוטו שיר, כמעט כל רמזור בעיר הפך לי לירוק"). כך שאין סיבה ש"המזרח הרחוק" לא יהיה בפלייליסט.


הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים נגד שרית חדד: "מעבירה מסר חמור ובעייתי"

אם שרית חדד רוצה למזרח הרחוק ובטקסט שלה יש גם תובנות על החיים, אבי אבורומי, שהולך כאן גם הוא לרוק מיינסטרים, שר בפרט על תאילנד, ספציפית על האיים קופיפי וקוסמוי (איך לא). כשברוק מתלבטים אם לרדת מהארץ לתאילנד ("קופנגן" של גיא ויהל, "רילוקיישן" החדש של רותם שפי), בפופ ברור שתאילנד זה רק לבילוי.

בשונה מחדד השמרנית לכל-המשפחה, הטקסט של אבורומי מופנה לצעירים וכולל אזכורים לליידי בויז, אלכוהול, שיכורים ופול מון, אבל גם קללות בפזמון: "וזין על כולם, אמרתי על כולם".

הקללות נהיו לאחרונה מיני-טרנד. נסרין קיללה "כוס אומו" רק לפני חודש ב"שיר באוטו". בר ניר מ"הכוכב הבא", בשיר הבכורה שלה שיצא גם הוא השבוע, מקללת: "יא מניאק... לך תזדיין... סתום את הפה". סוגה עילית. איפה סמי וסומו שיגידו "כוס אומו".

נחזור לאבורומי. הבחור יודע ליצור שירים שנשמעים כמו להיטים. ז'אנר השירים על להתפרק בחו"ל חוזר כל כמה שנים. כאן אבורומי רוכב עליו יפה. אם אכן "קח אותי לתאילנד" יהיה להיט, רק הקהל שלו יחליט.

בום. סינגל הבכורה של נעמי בניון, "להיות בן אדם", הוא חגיגה מפתיעה. שיר טוב מאוד, מעובד ומופק היטב (דוד לביא). ניו ווייב, רוק אייטיז בריטי, פופ סינתיסייזרים. סגנון שירה תואם לז'אנר, שלא נשמע כאן כבר הרבה זמן. וכל זה מבחורה שנולדה שני עשורים לפחות אחרי שהסטייל הזה יצא מהאופנה, ושהיא הבת של אחד, עמיר בניון, שהמוזיקה שלו, כמאמר הקלישאה, רחוקה מהז'אנר הזה מרחק מזרח ממערב.

מה שאומר שז'אנרים מוזיקליים מגניבים לא מתים, הם מחכים שיגיע אמן שיגאל אותם. ומה שאומר שילדים-של בדרך כלל ינסו למרוד במוזיקה שעשו הוריהם ולחפש דרך עצמאית, ואולי יחזרו "הביתה" רק אחרי שנים, בסגירות מעגל מפתיעות (אסף אמדורסקי, יובל בנאי).

מה שנעמי בניון כן לקחה מאבא שלה, זה את האאוטסיידריות. הטקסט של "להיות בן אדם" מדבר על בחורה שבחרה לברוח ולהיות לבד, שמסתכלת על העולם מהצד, בזה לאיך שמרבית האנשים מתנהגים, רגילה שתוקפים אותה ומזכירה שבסוף, לא משנה מה, הכי חשוב זה להיות בן אדם. נדמה שאבא שלה היה מסכים עם המסר. ספתח נאה ביותר לקריירה.