רומן שהחל כהוצאה עצמית ומכר מיליון עותקים: קראו פרק ראשון מתוך "תיאו של גולדן"

מינט הנהנה, גיחכה וגלגלה בעיניה. "מצחיק שאתה אומר זאת. בעלי היה אמור לקנות את הציור שלי לפני שבועות, אבל הוא דוחה זאת כל הזמן. נחמד מאוד מצדך לעשות זאת. הייתי חשדנית מעט כשקיבלתי את המכתב שלך."
תיאו הנהן. "אני לא מופתע כלל, ואני שמח על אומץ הלב שלך. אולי זו הדרך עבורי להכיר חברים חדשים כאן, בגולדן."
"כתבת במכתב שאתה חדש כאן. אתה מתכוון להישאר? יש לך כאן משפחה?"
הזקן השתהה לרגע ומצמץ בעיניו בניד ראש. "אני לא בטוח. אבל אני שמח להיות כאן עכשיו, ואני אוהב מאוד את העיר. את גרה כאן כל חייך?"
לאחר מכן עלה בדעתה של מינט שתיאו חמק בכישרון מהשאלות שלה והצליח למקד את השיחה בה. הוא הציף בשאלות, כולן ראויות ביותר, שנשאלו בנימה של עניין כן ואמיתי. עיניו היו נעוצות בעיניה, ממוקדות, והוא רכן לעברה באופן שהעיד על נוכחות שלמה. היא סיפרה לו קצרות על ילדותה ועל החינוך שקיבלה, על עבודתה כרואת חשבון, על נישואיה לפני חמש שנים לאהובה מימי בית הספר התיכון, ומעט על חייה בקהילה. תשובותיה היו כלליות, אך די היה בהן כדי לשרטט תמונה של עולמה.
תיאו סיכם הכול במשפט פשוט. "חייך נשמעים כמו סיפור מאושר ממש, כן?"
מינט השיבה מהוססת. "אני מניחה שכן. לא מושלמים, אבל בדרך כלל... מאושרים למדי."
תיאו חש שקיימת עוד תשובה, ארוכה יותר, אמיתית יותר. קולה היה ספוג בחרטה, אך הוא לא העז לחטט. הוא ייקח רק את מה שהיא תציע.

"נו, מר תיאו, נתת עוד תמונות במתנה?"
"יקירתי, את הראשונה." חיוך רחב כיסה את פניו.
"באמת? לכבוד הוא לי. אבל מדוע אני? מדוע בחרת בי ראשונה?"
תיאו הנהן, שבע רצון מהביטחון שנוצר ביניהם, כך נדמה, בפרק זמן קצר כל כך.
"למה את?" הוא שאף שאיפה ארוכה, מהורהרת. "שני דברים. כשהבטתי בכל הפרצופים בגלריה ועלה בי הרעיון לאתר את הבעלים שלהם, חשבתי שזה יהיה רעיון טוב לבחור את הפנים החביבות ביותר ביניהם, את הפנים העדינות ביותר, ולתת את הציור הזה ראשון. לא ידעתי כיצד יתקבל הרעיון שלי, לכן שאלתי את עצמי, מי נראה הסביר ביותר להיענות לגחמותיו של זקן עם רעיון מטופש? היו שם עוד פרצופים חביבים רבים, את יודעת, אבל זה," תיאו הצביע על הציור העטוף ואחר כך הביט במינט, "זה היה החביב ביותר. קיוויתי להתחיל עם מי שייראה סלחני, אם אמנם אני טועה טעות מרה. זו אחת הסיבות."
מינט שתקה, אך עיניו נצצו ונמלאו דמעות. הפנים החביבות מכולן?
הרגע כולו תפס אותה בהפתעה: יראת הכבוד שבה דיבר אליה הזקן, העדינות בקולו, הנדיבות בדבריו. האומנם הוא רואה את כל זה בי?
"אבל היתה עוד סיבה. אני כמעט נבוך לספר לך. תרשי לי?"
היא הנהנה.
תיאו הסיר את עטיפת הנייר מעל דיוקנה של מינט והציב אותו על ברכיו.
"יש משהו בעיניים האלה שהזכיר לי נערה שהכרתי לפני שנים רבות, זמן רב לפני שנולדת. נערה שהכרתי בספרד. אהבתי אותה מאוד, אבל הייתי צעיר טיפש ואיבדתי אותה. היא היתה יפהפייה, נבונה מאוד ואמיצה מאוד. זה היה לפני זמן רב, לפני יותר מחצי מאה, אבל בכל זאת, לאחר כל השנים האלה, מעולם לא שכחתי אותה, וכאשר ראיתי את עינייך, את כל זה," תיאו העביר את אצבעותיו בעדינות על פני הדיוקן בליטוף, על העפעפיים, על המצח ועל עצם הלחי, "נזכרתי בה. ושמחתי מאוד על הזיכרון הזה."
תיאו צחקק. "זה מביך אותך לשמוע זקן שאת בקושי מכירה מדבר על אהבה? הייתי צריך לעצור את עצמי. אבל אפילו לזקנים יש זיכרונות צעירים."
"לא, לא, בבקשה ממך, ספר לי עוד." מינט צחקה. "כלומר, זה באמת מביך — לא ממש, אני רק מתלוצצת — אבל ספר לי עוד."
הוא היה מוכן לספר רק את האמת, אך לא את כל האמת.

"הנערה. היא דאגה לכל יצור חי ולכל בני האדם בדרכים הפשוטות ביותר. נהגנו ללכת לפארק להאכיל ציפורים, והיא היתה מביאה ממתקים לילדים. היא אהבה ילדים! והילדים אהבו אותה! היא היתה מספרת להם סיפורים ושרה להם שירים. יכולת להביט בעיניה ולראות את כל האהבה והחביבות שבה."
תיאו השתתק. עיניו נשלחו הרחק, והאור בהן התעמעם מעט. "אינני יודע בוודאות, אבל נדמה לי שאביה היה איש קשה. לא פגשתי אותו, אבל אני חושב שהיה בו הרבה שכל ומעט לב."
חיוכה של מינט דעך, עיניה התכווצו בשימת לב רבה לסיפורו של תיאו.
"את מבינה, הוא רצה שהיא תהיה אשת עסקים, עוד לפני שנשים נכנסו ממש לעולם העסקים, כדי לסייע לנהל את החברה שלו ולעשות המון כסף. היא רצתה להיות מאה דברים אחרים, לא אשת עסקים. אמא. אמנית. גננת. היא היתה בתו היחידה, והיא חשבה שלעולם, לעולם, לא תוכל להיות מה שהוא רצה שתהיה. היא ראתה רק את מה שאביה ראה, נערה שהתעניינה בדברים מטופשים. היא חשה בכך. היא סיפרה לי.
"...אבל בחיי, היא היתה יפהפייה, נפש נפלאה. וכאשר ראיתי את עינייך ואת פנייך, מינט, ראיתי אותה. לכן בחרתי בך. איך יכולתי שלא לבחור בך?"
תיאו השתתק לרגע והתבונן בדיוקן. הוא טפח עליו באצבעו.
"יש עוצמה בפנים האלה."
הוא השתתק שוב. "ואומץ לב."
עוד שתיקה. "וחביבות... כן."
ואז, בנימה רכה יותר, "ועצב. מהסוג הטוב. הכול נמצא כאן."
מינט הביטה בדיוקן הממוסגר אך ניכר בה שהיא שקועה במחשבות. היא בלעה את הרוק.
"אתה רואה עצב?"
תיאו הנהן הנהון קטן של הסכמה וחייך קלות. "הפנים שייכות למי שסבל אובדן. כך חשבתי כשראיתי אותן בפעם הראשונה. אבל אולי טעיתי. אני מקווה שטעיתי."
כאשר פנה והביט במינט, במחשבה שאולי הגיעה השעה למצוא נושא אחר לשיחה, הוא ראה את הדמעות נקוות בעיניה.
"אני מצטער, יקירתי. אנא סלחי לי."
"זה בסדר, מר תיאו. לא ידעתי שזה כל כך גלוי לעין. אבל..." קולה נשבר. תיאו נשאר בשתיקתו והעניק לה שהות להתעשת. לבסוף היא שבה ודיברה. "הדיוקן אכן מספר לך את האמת. בערך. אינני יודעת אם יש בו כוח או אומץ או חביבות, אבל יש בפנים האלה עצב. הוא קיים שם זמן רב, ונדמה שהוא מעמיק ומעמיק. זה חסר כל היגיון, זה נראה מטופש מאוד."
תיאו נד בראשו. "לא, יקירתי. העצב הוא אולי המון דברים, אבל רק לעתים נדירות מאוד הוא מטופש. עצב טוב, לדעתי, מנסה לומר לנו משהו חשוב במיוחד."
מינט הניחה לרעיון לשקוע במוחה. האם ייתכן שבתוך זמן קצר כל כך פתחה החלפת ידי הדיוקן התמימה, מתנה בלתי צפויה, את לבותיהם של שני זרים גמורים זה לזה, חצתה דורות ורקעים ומולדות? הייתכן שהיא פתחה את לבה לפני זקן שהיא מכירה דקות ספורות בלבד? שהיא, הנערה שמעולם לא בכתה, תעשה כן עכשיו?
"כשהייתי ילדה קטנה הורי נפרדו. הייתי צעירה מכדי לדעת מה מתרחש, אבל שמעתי שזה היה מכוער למדי. אני נצר לשושלת ארוכה של דם כחול. אתה מכיר את המושג? פירושו שאנחנו כאן כבר זמן רב, מכובדים, מקושרים וכל זה. כשהקרב בין הורי הסתיים, אמי עברה לאירופה, ובקושי ראיתי אותה מאז. ואבי הוא אדם קשה מאוד מאוד." היא עצמה את עיניה ונדה בראשה. "להיות אבא, זה לא היה הצד החזק שלו. כולו כסף, כל הזמן. הוא עדיין גר כאן, ואני עדיין רואה אותו מעת לעת, ואנחנו מדברים, פחות או יותר, אבל הכול קשור לעסקים. משהו עסקי מאוד. בחצי שעה אמרת לי יותר דברים אבהיים משהוא אמר לי כל חיי."
היא השתתקה לרגע ושאפה שאיפה ארוכה, מרגיעה. "אבל הייתי בת מזל. גדלתי כאן, בגולדן, אצל סבתי וסבי מצד אבי, לא הרחק מפה, ברובע באוורי. שניהם מתו, אבל הייתי קרובה מאוד לסבתי. קראתי לה 'גאמי'. היא היתה קדושה, קצת דומה לאישה שאהבת בספרד. היא אהבה ספרים ופרחים וציפורים. הקיפה אותי בכל אלה. לא היו לי אחים ואחיות, לכן במובנים מסוימים היא היתה כל עולמי. היא לקחה אותי בבוקר לבית הספר, עזרה לי בשיעורי הבית, לימדה אותי לבשל והתפללה איתי לפני השינה. היתה לי ילדות טובה ממש למרות שידעתי שהיא שונה מהילדות של כל האחרים. לגדול עם גאמי — זו היתה מתנה, הברכה הבלתי צפויה של הבית ההרוס.
"הייתי תלמידה טובה מאוד, והכול בזכות גאמי. אבל ככל שהצטיינתי, אבי דחף אותי עוד ועוד. הייתי חייבת להצטיין, להיות טובה מכל האחרים. ומסיבות שלעולם לא אבין, תמיד רציתי להשביע את רצונו."
מינט השתתקה לרגע ונופפה בידה לביטול. "מר תיאו, צר לי. אני יודעת שלא באת הנה לשם כך."
"לא. בבקשה, יקירתי. באתי בדיוק לשם כך." הוא הישיר מבטו אל פניה של מינט. "מאז שקניתי את הדיוקן שלך אני מביט בו שוב ושוב ותוהה, 'איזה מין אדם היא? מה הסיפור שלה? מה מסתתר באמת בעיניה?' אנא, המשיכי. יש לך זמן?"
ברגע זה עלה בדעתה של מינט שדריק אמור היה להיות חלק מהפגישה הזאת, וכי הם תכננו לאכול אחריה ארוחת ערב. היא היתה בטוחה שהוא נמצא היכן שהוא בסמוך ושומר מרחק מתוך בחירה. היא תודה לו על כך מאוחר יותר.
"הייתי טובה מאוד בלענות על ציפיות של אנשים ממני. טובה מדי. הייתי המצטיינת של המחזור, נשיאת זה וזה, מועצת הנשף, הופעה ראשונה בחברה, זקוקה כל הזמן לאישור. ועכשיו אני שותפה זוטרה בחברת ראיית חשבון מכובדת, אחת מארבע הגדולות, בתפקיד שאני בקושי יכולה לשאת. ואם אתן להם שישים שעות בשבוע עד שאזדקן, אולי אזכה להיות שותפה. ואבי עדיין מאוכזב מכך שאני לא רופאה. אבל אתה יודע מה אני באמת רוצה, מר תיאו?... אל תצחק."
ארשת פניו של תיאו הבהירה שהוא אינו מתייחס בקלות דעת לדבריה.
"יותר מכל דבר בעולם אני רוצה להיות אמא. תמיד רציתי את זה." היא הניחה למילים לשקוע, כאילו ציפתה לתשובה, לקלישאה, אולי אפילו לנזיפה. תיאו הסתפק בהנהון, כאילו ביקש לחזק את השפיות והיופי שבתשוקה שלה.
"מטורף, נכון? אני יודעת שזה יהיה שינוי גדול, בייחוד למי שבילתה את כל חייה במאמץ לעשות רושם על אחרים, ואני יודעת שאני בטח מתייחסת לאימהוּת בצורה רומנטית, ובכל זאת, אני רוצה לתת לילד את מה שגאמי נתנה לי. אני רוצה להיות כמוה. עקרת בית, ותו לא. לפחות למשך די שנים שיספיקו כדי לגדל את הילדים. זה נשמע מטורף, נכון? עקרת בית. פסיכולוג היה משתגע ממני. הנה אני, בתם של האבא והאמא הכי גרועים בעולם, ויותר מכל דבר אחר אני רוצה ילד, להיות אמא ולטפל בחיים.

"תיאו של גולדן" / אלן לוי. מאנגלית: כרמית גיא. 437 עמודים. מטר הוצאה לאור.