1.
"זה כל מה שאתה שווה, אפס."
שש מילים כתובות בכתב גדול, רועד, על המעטפה שמחכה לי בכניסה למשרד. היא שמנה. מלאה במשהו עבה. כשאני מרים וממשש אותה, אני מבין שבפנים הדבר הזה גם רך.
אין בול.
כשאתה מקבל מעטפה כזאת, בעבודה כזאת, שמישהו החליק לך מתחת לדלת, הגלגלים מתחילים להסתובב. זה לא מטען נפץ. מטעני נפץ לא מגיעים במרקם של כרית. אבל אולי זה משהו רעיל. ואולי זאת אוזן כרותה. ואולי זאת חתיכת בשר של מישהו.
שמות מתחילים לרוץ בראש. תיקים פתוחים וסגורים. אויבים שצברת לאורך הדרך. כאלה שאתה יודע שיש להם חשבון פתוח איתך. וגם חברים, הם בדרך כלל הכי גרועים.
שמות של גברים שצילמת נכנסים לחצרות אחוריות ופירקת להם את הבית לדוגמה בצפון השרון. שמות של גברים שהסתתרו איתך בשיחים כשצילמת ולא ראו ממך שקל עד היום. שמות של גברים שעלית להם במשרה. ששלחת לכלא. שהשפלת בפומבי.
שמות של נשים שהיית איתן ואכזבת. נשים שאכזבו אותך. כאלה שאתה לא בטוח אם אכזבת אותן או שהן אכזבו אותך.
השם של אשתך לשעבר, שהצליחה לשכנע את הילד שכינוי החיבה שלך הוא "טעות חיי".
השם שלה. של אהבת הנעורים שלך.
זה לא ממנה. זה לא יכול להיות ממנה. ועדיין, השם עולה. בכל זאת, הפרצוף שלה מרוח על המסך כל ערב, כבר חודש וחצי, בחדשות.
אני מכניס את היד למעטפה, ושולף.
רבע פיתה.
אני יודע מייד מי השולח, ומה המסר.
אני ממהר לקצה השני של החדר. מטר וחצי, לא יותר. מגיף את התריסים. אני יודע שניסים משקיף מלמטה, מתחבא מאחורי בר הסלטים בדממה. כבר חודשיים שאני מתחמק ממנו כשאני יוצא. מחכה לרגע המדויק שבו הפנים שלו פונות אל הסיח. חומק לפני שיבחין בי מעבר לכביש.
אני יודע שהוא רק רוצה הסבר. אבל לך תסביר. גם אני לא יודע איך הצלחתי לצבור חוב של 6700 שקל לשווארמייה.
זה מתחיל מ"תרשום לי" אחד. הרי אנחנו חברים, שכנים. זה ממשיך לעוד שניים, ועוד עשרה. אתה אפילו לא שם לב שבכלל אין לך את הכסף. ובינתיים החשבונות נערמים במגירה של השולחן במשרד. ארנונה. חשמל. מים. ביטוח לאומי. היטל שמירה. קנס על חניה.
עוד ארנונה. עוד חשמל. עוד מים. אין מאיפה לשלם.
וזאת שנה חלשה. בעצם עשור חלש. בעצם, משרד חלש. במקצוע גוסס. הטכנולוגיה נוגסת בעבודה, כל יום קצת. רק הכרישים שורדים.
אני לא כריש. בקושי סלמון.
עכשיו התריס מוגף והחדר חשוך. כשאני לוחץ על המתג של האור, כלום לא קורה.
ככה זה כשאין מאיפה לשלם חשבון חשמל.
גבר בן 46, משמין, מקריח, יושב בחושך מוחלט במשרד של מטר על מטר, מסתתר כמו איזה אנה פרנק מהאיש של השווארמה, תוהה אם האורז שהשארתי במקרר לצהריים ישרוד הפסקת חשמל באוגוסט.
מתחיל לאכול את הרבע פיתה שניסים השאיר לי במעטפה.
מתוך החושך, הדיוקן שלי מביט בי.
התמונה הזאת על הקיר, שחורה־לבנה. הדוריאן גריי הפרטי שלי. הזקן הנצחי שמחכה לי מעבר לפינה.
כל כך הרבה פעמים כבר באתי לזרוק את התמונה הזאת לפח. אני תמיד מתחרט ברגע האחרון.
זה לא אני. לא באמת. תווי הפנים זהים ממש, אבל קצת יותר מקומטים בתמונה. שמנמנים. לשיער יש אותו גוון ואותה הטיה, אבל קו הנסיגה עמוק יותר.
בגילי, האיש הזה כבר הספיק לייסד את ההגנה ואת ההסתדרות. להקים את מקורות. מה אני הספקתי?
הוא מסתכל עליי ואני עליו. אני יודע מה הוא היה אומר אם היה כאן עכשיו.
"זה כל מה שאתה שווה, אפס."
למטה, בתחתית התמונה, כתובית בכתב קטנטן, כאילו זוהרת בחושך: "לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל, 1895-1969."
אני שולף את רישיון העסק מהכיס ומסתכל על התמונה שלי, של עצמי. עדיין יותר בכושר ממנו. הכול יחסי.
מתחת לתמונה, השם: "לוי אשכול 278."
לוי אשכול 278, חוקר פרטי.
אני יושב ככה, בחושך, לא יודע כמה זמן. עובר מהפיתה לאורז בטמפרטורת החדר. עושה כמה טלפונים, מנסה לדאוג שיחזירו את החשמל. מציץ מדי פעם על ניסים דרך חרך בתריס. חוזר לשבת.
לקוחות לא מגיעים. טלפונים לא נכנסים. יום עבודה בלי עבודה.
מחר היום של המזונות. הכסף לא יעבור. אני יודע מה מיכאלה תגיד. היא תמיד אומרת. תסגור את המשרד. תתחיל לחפש עבודה. קח איזה קורס ערב, זמן פנוי זה הדבר האחרון שחסר לך.
היא תגיד את זה ליד הילד. היא תמיד אומרת. ואני אפילו לא יכול להאשים אותה.
היא תגיד את זה ליד יהודה והוא יעשה את ההצגה הקבועה שלו. ינסה להרגיע אותה. ייקח אותי הצידה. הוא לא נגדי, בכלל לא, הוא רק רוצה שנסתדר. זה יעשה טוב לכולם. אבל אם לא אכפת לי להציץ מדי פעם בלוחות, לראות אם מחפשים מישהו למשהו. אולי תיכנס איזה הזדמנות.
בכל זאת, זה גם עניינו. הוא מגדל את זוהר.
מתחת לחולצה אני מרגיש את הלב דופק כמו פטיש על הקיר של החזה. שלוליות זיעה מתחילות להתפשט על הבגדים. זה לא רק המזגן. אני יודע שיבואו תכף קצרים בנשימה. להתקפי החרדה שלי יש קצב פנימי מושלם.
לאשכול, אשכול ההוא, לא היו כאלה. חיפשתי. חמש מאות אלף תוצאות, ושום אזכור של הפרעת חרדה. המטפלת הזוגית שהייתה לנו פעם, למיכאלה ולי, אמרה שזה לא חייב להיות גנטי. לפעמים הפרעת חרדה היא פשוט ביטוי של דיכאון. ולפעמים דיכאון הוא פשוט ביטוי של החיים.
אני עוצם עיניים. נושם עמוק. מנסה לא לאבד שיווי משקל.
כשהעיניים נפקחות, השעון כבר מראה תשע. בחוץ חושך. ניסים סגר מזמן. קופסת הפלסטיק עם שאריות האורז הסריחה את כל החדר.
זה כל מה שאתה שווה, אפס.
אני קם מהכיסא וצועד לכיוון הדלת. זמן ללכת הביתה. הרגליים שלי כבדות כמו שתי מכולות של צים. אני אישן על זה ויהיה בסדר. אני אישן על זה ויהיה בסדר. אני אישן על זה ויהיה בסדר.
אני פותח את הדלת. והיא שם.
"שלום מירי," אני אומר. בוחר בכוונה בשם השני, שהיא שונאת.
"שלום לוי," היא אומרת. בוחרת בכוונה בשם הרשמי, שאני שונא.
היא אף פעם לא קוראת לי ככה. אף אחד לא קורא לי ככה.
התחלה מצוינת.
"קוראים לי לב," אני אומר.
"קוראים לי מרילין," היא אומרת.
אני רוצה לומר לה שהיא לא השתנתה, אבל לא יכול. התלתלים הבלונדיניים עדיין זוהרים והשומה עוד במקום, אבל כל היתר, אלוהים ישמור. לא רק בהשוואה לימים ההם. אפילו ביחס לתמונה האיומה הזאת שלה, שמשתמשים בה בכל המהדורות, היא נראית פשוט זוועה. החודש הזה, האחרון, מאז שהיא ירדה למחתרת, מעך את העור שלה כמו צלופן על חתיכת שוקולד. היא לא רזתה, היא הצטמקה. כולה שאובה פנימה לתוך עצמה, כל קמט נחרש קצת עמוק יותר, שואף אל נקודת המרכז. גם השמלה שלה, השמלה הלבנה המתנפנפת, שתמיד ניסיתי לשכנע אותה להיפטר ממנה, מטונפת ונפרמת. כל כתם זוהר למרחק על הרקע הלבן של הבד.
"מריח פה נורא," היא אומרת.
"לא אמרת שאת באה. הייתי קונה נרות וניל."
"שטויות, במצבי אי אפשר להיות בררנים."
אני הולך אחורה בצעדים מדודים. מתיישב בחזרה על כיסא מנהלים מרופט. "אז מה איתך בימינו?"
"גדול אתה," היא אומרת בקול יבש. מתיישבת על כיסא
מהצד השני של השולחן. "או שאתה הולך לעשות כאילו אתה לאיודע."
"אל תדאגי, אני לא גר במערה."
"מופתע שאני כאן?"
"מה את מעדיפה לשמוע? שהפלת אותי מהכיסא, או שחיכיתי לך כל החודש?"
"מה שנכון."
"אף אחד מהם. להפיל אותי מהכיסא כבר אי אפשר, לא עם הצמיגים האלה בבטן "
" אבל גם לא חיכית."
"לא הפעם."
"אני צריכה שתעזור לי."
"גדול עליי."
"אני חייבת."
"לא יכול."
"אני אשלם. הרבה. כמה שצריך."
"אין לך שקל."
"יהיה לי, כשכל הדבר הזה ייגמר."
"אם הוא ייגמר כמו שאת רוצה."
"שמחה שאתה מאמין בי."
"אם אני מסגיר אותך, אני קונה יאכטה."
"אם אתה מציל אותי, אתה קונה את הנמל."
"בכל מקרה, אני לא צריך כסף."
"הסתדרת בחיים, אה, לב?" היא סוקרת את החדרון הצר. "למה אתה לא מדליק את האור?"
אני מושך בכתפיים. "הפסקה יזומה."
הכול אידיוטי, אני יודע. אבל מה היא רוצה שאני אגיד? זה כבר לא כל כך פשוט. בזבזתי שנים בטיפול בניסיון להיפטר מהפנטזיה שהיא תקרא לי להציל אותה. ועכשיו היא קוראת לי להציל
אותה.
אם הייתה באה לפני עשור הייתי עוזר לה בלי לחשוב פעמיים.
אבל לפני עשור היא לא הייתה חשודה ברצח של האיש הכי עשיר בארץ.
"אז מה אני שומע, שהרגת את אבא שלך?"
"ואתה מאמין?"
"מאיפה לי?"
"אבל מה אתה חושב."
"את רוצה דעה אישית או חוות דעת מקצועית?"
"מה ההבדל?"
אני לא בטוח שיש לי תשובה. המבט שלי ננעל על הקמטים סביב הפה שלה. שרירי הפנים שלה קפוצים, קפואים ממתח.
"מקצועית, אני חושב שאת החשודה העיקרית, ואין אופציה ב'. עד כמה שאני מבין, מצאו שערות שלך בזירה, יש לך מניע פחות או יותר, וברגע האחד שבו הייתה לך הזדמנות לנסות להגן על עצמך, ברחת."
"כשאתה מציג את זה ככה, אני מתחילה להשתכנע." היא מניחה את רגל ימין על רגל שמאל. "והשני?"
"איזה שני?"
"דעתך האישית."
אני שולף את הסיגריה האלקטרונית מכיס המכנסיים. היא מתאפקת לא לצחוק כשאני לוקח לריאות שאיפה עמוקה מתרמית הפירמידה הזאת. ואז העיניים שלה מצטמצמות והיא מחייכת פתאום
את החיוך המפורסם הכובש הזה.
"אוקיי, מירי," אני מגמגם, "אני יודע שלא הרגת אותו, טוב? אם זה מרים לך את המצב רוח, אני הבן אדם היחיד בארץ שלא חשד בך לשנייה. ואם יש איזה עצומה לחתום עליה או כתובת לתרומות, אני אשמח להשתתף, באמת. אבל אין לי עם מה לעבוד.
לא ככה. במצב כזה, לסכן את כל המוניטין שלי בשבילך זה לא סתם מטומטם — זה סוף הקריירה שלי."
"המוניטין שלך," היא מגחכת. "הקריירה שלך."
"הבנת למה אני מתכוון. אני לא איזה עורך דין או יועץ תקשורת שצריך שיראו את הפרצוף שלו על המסך כל היום. להפך. בטח לא בהקשר הזה."
היא עדיין מחייכת. המבטים שלנו נשארים נעולים. ממש כמו פעם, רק זקנים ומכוערים יותר.
"אוקיי," היא אומרת. "ניסיתי." אחר כך היא קמה ומסתובבת אל עבר הדלת.
"מצטער שאכזבתי."
"זה בסדר, לא באמת ציפיתי."
בחושך הזה, הגוף שלה הופך לצללית, והצללית הופכת לנקודה בחלל עם כל צעד בכיוון המסדרון.
זהו זה. זאת הפעם האחרונה שאני רואה אותה. ואני מרגיש רק הקלה עצומה.
אבל הרגליים שלי מרגישות אחרת.
"האכזבות" / עפר סקר. 272 עמודים. הוצאת תכלת.