פעמיים בעשור האחרון גילמה שרה אדלר אימא לחייל צה"ל שנמצא בסכנת חיים. הפעם הראשונה היתה כמובן ב"פוקסטרוט", כנראה הסרט הישראלי השערורייתי של העשור הקודם. הפעם השנייה היא עכשיו, ב"תל אביב - ביירות", סרטה הישראלי-צרפתי של מיכל בוגנים, שעולה לאקרנים בסוף השבוע וצפוי למשוך הרבה פחות אש. מה לעשות: כבר אז, הקולנוע היה על האדים האחרונים שלו, והיום בטח שהוא מעניין הרבה פחות אנשים.
כהמחשה למצבה של התעשייה, עברו חמש שנים מצילומי הסרט ועד צאתו אצלנו. כפי שאדלר אומרת, לא בטוח שזה משנה - הוא רלוונטי תמיד,.
כמשתמע משמה, הדרמה האפית הזו מתרחשת בתחילת שנות האלפיים, ועוסקת בהשפעתה של המלחמה על משפחות ישראליות ולבנוניות משני צדי הגבול. אדלר מגלמת צרפתייה שעלתה לישראל בעקבות בן זוגה, חייל שעם השנים יהפוך לקצין בגילומו של שלומי אלקבץ, ויטפח את בנם המשותף להיות חייל "מורעל" גם כן. אמו מתה מדאגה, וכשהמצב המלחמתי בשטח נהיה מתוח ומסוכן במיוחד, היא מחליט להיכנס לאוטו ולנסוע כדי לאתר את בנה במשימה שנראית אבודה מראש.
אדלר היא מן הפנים המזוהות עם הקולנוע הישראלי בשני העשורים האחרונים, ומלבד "פוקסטרוט" הופעותיה הקודמות כוללות גם סרטים מרכזיים כמו "שנת אפס", "מדוזות", "האופה מברלין", ולאחרונה "שפה זרה", גרסה ארוכה של הסרט הישראלי הקצר "איה" שהיה מועמד לאוסקר. עם זאת, ואף שבעבר חיה בישראל, מקום מושבה הקבוע רוב השנים ולבטח עכשיו הוא פריז, שם השחקנית גרה עם משפחתה.
"יש לי שתי בנות ואני לא חיה בארץ, ועם זאת ברור לי עד כמה הסיפור בסרט רלוונטי", היא אומרת בריאיון טלפוני לוואלה לרגל צאת הסרט. "להיות אימא לבן שמתגייס והחיים שלו במידה מסוימת בסכנה - זו שאלה מתמדת, שלא נעלמת גם בתקופות רגועות יותר בישראל. זה משהו שנוגע לכל בית ולכל הורה".
כבר גילמת דמות כזו ב"פוקסטרוט". לא אמרת לעצמך "כבר גילמתי אימא שהולכת לאבד את הבן שלה, אני לא יכולה לעשות את זה עוד פעם"?
"אני חושבת שאם זה היה סיפור על אימא שמאבדת ילדים קטנים יותר, היה לי גם קשה יותר. אני אמנם אימא, אבל אין לי בנים בישראל כך שהסיטואציה בכל זאת רחוקה ממני. חוץ מזה, צריך להגיד את האמת: כשחקן או כשחקנית, מרחב הבחירה שלנו בסופו של דבר די מוגבל. גם אם את במקום טוב יחסית, אם את רוצה וצריכה לעבוד אז את בוחרת מתוך מה שמציעים, זה מה יש. אני חושבת שדמויות כאלה הן חלק מהסיפור הישראלי וחלק מהדיל של להיות שותפה בקולנוע הישראלי. הצבא והשכול הם נושאים חשובים. חשוב לעשות סרטים כאלה, את לומדת לבנות מרחק ולהתמודד עם תפקידים שיכולים להיות קשים".
מוזר לך לפעמים להיות חלק מהסיפור הישראלי בקולנוע כשאת עצמך לא גרה בישראל?
"אני ממש פחות ופחות עובדת בקולנוע הישראלי. 'שפה זרה' ו'תל אביב-ביירות' הן מהדוגמאות היחידות ומתפזרות על פני עשור שלם. בשני המקרים, היתה לי היכרות ארוכת שנים עם היוצרים, וזה לא שיתוף פעולה שנולד סתם כך. אני לא מטפחת את הקריירה הישראלית שלי, אבל כשהגיעו פרויקטים מעניינים לא רציתי לוותר עליהם. מה שכן, לא הייתי מרגישה בנוח להשתתף בסרטים ישראלים רבים נוספים מבלי שאני חיה שם. זה באמת היה מוזר ולא הוגן. מה עוד שיש שחקניות מדהימות בישראל והגיוני שהן יקבלו את התפקידים".
באיזה מידה הדמות בסרט הזה היתה קרובה אליך?
"היא אמנם חיה בישראל אבל היא צרפתיה, אז הזדהיתי איתה באופן טבעי. גם הקרבה שלה לילדים שלה עוררה בי הזדהות. אהבתי את הכוחות שלה - היא יוצאת למסע חיפוש אחר הבן שלה גם כשאומרים לה לא לעשות זאת. זה לא משהו שאי פעם אעשה, אבל אהבתי את ההזדמנות לעשות זאת בקולנוע. זה אולי נשמע כמו אנקדוטה, אבל גם נהניתי מן ההזדמנות לנהוג. יש לי רישיון, אבל אני לא משתמשת בו הרבה בפריז, גם כי לא צריך וגם כי אני קצת מפחדת, אז כל סצינות הנהיגה בסרט היו מבחינתי משחררות. הרגשתי שאני מישהי שהייתי רוצה להיות בחיים האמיתיים".
מפתה להשוות את "תל אביב-ביירות" ל"פוקסטרוט", אבל הקבלה מענינת יותר היא ל"חמצן" של נטעלי בראון שיצא השנה, ובו דאנה איבגי גילמה אימא שעושה הכל כדי שבנה לא יתגייס לקרבי. אם מישהו מחפש נושא לעבודת תזה, שיכתוב אולי על דמות האימא לחייל בסרטים של במאיות ישראליות מן השנים האחרונות, ועל האמירות שלהן לגבי החברה הישראלית ומקומו של הצבא בה.
"אני לא אוהבת לדבר בשמם של הבמאים", אומרת אדלר כשאני שואל אותה מה לדעתה מנסה הסרט להגיד על המיליטריזם הישראלי דרך המשפחה שהוא מתאר: שני גברים "מורעלים" ואישה אחת חפצת חיים. "אני לא בטוחה שהם בעצמם יודעים מה הם רוצים להגיד, ולא תמיד יש אמירה אידיאולוגית ברורה. באופן אישי אני יכולה להיות ביקורתית לגבי הכוחניות של הגברים והרצון הזה להיות חזק, אבל זו סוגיה מורכבת מכדי לעשות הכללות. לישראל יש צורך הישרדותי וקיומי. המדינה הזו לא יכולה לשרוד בלי שגברים וכמובן גם נשים ישרתו בצבא ויעשו את העבודה הזו. אנחנו מדינה קטנה בסביבה עוינת וצריכים להגן על עצמנו, אם נרצה או לא. אני בטוחה שיש אנשים שגם נהנים מזה, והשירות עונה מבחינתם על צורך - אבל בסופו של דבר המציאות היא שבלי הצבא, מזמן לא היינו קיימים".
העמדה שאת מייצגת לא בדיוק פופולרית בעיר שבה את מתגוררת. איך את חיה עם הגל האנטי-ישראלי שפוקד את צרפת ואת אירופה בכלל?
"זה קשה. החרם על היוצרים הישראלים הוא כל כך אבסורדי. התקשורת לכאורה מעבירה אינפורמציה, אבל עושה זאת מתוך עמדה מאוד ברורה וחד-צדדית. תראה, זה דבר שגדלתי איתו עוד כילדה. זה כבר המון שנים ככה, אבל עכשיו זה ברור מתמיד. לפעמים בא לי לכתוב מכתבי תגובה למערכת ולשאול אם הם לא מתביישים להציג תמונה כה חלקית ולהוסיף שמן למדורה. זו נטייה נאיבית למצוא בכל דבר צודק וטועה, אשם וקורבן, כי הסיפור מסובך הרבה. אני מעריכה אנשים שמסוגלים לראות תמונה רחבה עם המון גוונים של אפור. למרבה הצער, זה הזמן של הקיצונים ורוב האנשים בימינו נוטים לעמדות קיצוניות מאוד".
מלבד הפרויקטים שכבר הוזכרו, אדלר הופיעה גם בסדרות ישראליות כמו "פרשת השבוע" ו"אבידות ומציאות", ובשלל פרויקטים בינלאומיים - מ"המוזיקה שלנו" של הבמאי האגדי ז'אן-לוק גודאר, דרך תפקיד קטנטן ב"מארי אנטואנט" של סופיה קופולה ועד "הקדירה" שהתחרה לאחרונה בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן.
"הפרויקט הזה היה מיוחד מכמה בחינות", היא אומרת כשאני שואל אותה מה היה יוצא דופן ב"תל אביב - ביירות" לעומת הסרטים הקודמים בהם השתתפה. "צילמנו אותו בקפריסין בזמן הקורונה, אחרי תקופה ארוכה שלא עבדתי, והצילומים איפשרו לנו לנשום אוויר ולהתעורר לחיים אחרי תקופה ארוכה של סגר. התכנים של הסרט אמנם קשים, אבל לפעמים דווקא כשהנושא קשה אז האווירה הפוכה, כי היוצרים והצוות מביאים איתם רוח טובה של שמחה ושל שיתוף".
כשנפגשנו לרגל "פוקסטרוט" הגעת עם הבת הבכורה שלך. היא היתה אז ילדה קטנה. הזמן עובר כל כך מהר שאני מפחד לשאול בת כמה היא היום.
"19".
היא רוצה להיות שחקנית?
"לא, ובטח שלא עודדתי אותה לזה. היא הלכה לכיוון אחר לגמרי. אני מאוד לא מפרגנת למקצוע שלי, וכל מי ששואל אני אומרת שזה לא כדאי. זה מקצוע פסיבי - את שוב ושוב תלויה ברצון של יוצרים אחרים. כל פעם צריך לשכנע או להקסים כדי שייקחו אותך, וזה מקום שבעיני הוא לא נעים ולא בריא להיות בו בתור בן אדם, ועוד פחות לנשים. גם כשמקבלים עבודה אחרי שיוצאת הנשמה, המטרה היא תמיד לשרת חלום של אדם אחר ולתת את כל כולך גם אם את לא בהכרח מסכימה עם החזון. קשה בעיני לחיות ככה. יש המון שרוצים להיות שחקנים ומעטים שבאמת מצליחים לעבוד, זו עבודה מאוד לא פורייה. יש בה המון המתנה, ואת מקבלת יותר 'לא' מאשר 'כן'".
אז למה כל כך הרבה רוצים להיות שחקנים?
"אולי בגלל התהילה, אבל גם היא לא להיט. זה לא כל כך נוח שכל הזמן מסתכלים עליך, וההצלחה לא מקנה שמחה ואושר. עוד סיבה היא שלאנשים קשה להחליט מי הם, ומשחק פותר את הבעיה הזו, כי כל פעם אפשר להיות מישהו אחר. המטרה היא לא להבין את עצמך - מספיק שתהיי טובה בלהבין אנשים אחרים".
יש לך עוד חלומות בתחום המשחק?
"לא, חלאס. אני כמעט לא עובדת בתחום, ושמחה בחלקי. אני עוברת לתחום טיפולי שחלמתי להתעסק בו שנים ומטפלת בסופרולוגיה, שיטה שלא מכירים בארץ. כמטפלת בשיטה הזו, אני מלווה אנשים כדי שיבנו את עצמם בצורה קצת אחרת וימצאו את הכוחות להיות אנשים שלמים יותר".
בנימה חיובית, מה שלושת הזיכרונות הכי מתוקים שלך מקריירת המשחק עד ככה?
"שלושה? זה קשה. אחד, הסרט עם גודאר. זו תחילת הקריירה שלי ומן הסתם אבן יסוד, וכבר בזמן אמת הבנתי שקורה לי משהו של פעם בחיים. לשתף פעולה עם אגדה היתה חוויה. הזיכרון השני הוא 'מארי אנטואנט'. אמנם חתכו לי את התפקיד כמעט לגמרי וזה היה מתסכל מאוד, אבל זו היתה חוויה לעבוד על פרויקט בממדים כל כך גדולים. הזיכרון השלישי הוא 'מדוזות' של אתגר קרת ושירה קאן. זה היה סרט חזק מאוד, והבכורה שלו היתה הפעם הראשונה שלי בפסטיבל קאן".