זה נשמע כמו התחלה של בדיחה: סיפור על מוזיקאי הבית של המפלגה הנאצית, שהתאהב בהצגה בגרמנית, שנכתבה במקור בצרפתית על ידי מחזאי אירי ותורגמה לגרמנית על ידי משוררת יהודיה ילידת פרוסיה - שמציגה נסיכה יהודיה (הנינה של מרים החשמונאית) שעושה סטריפטיז על הבמה במטרה לעשות אהבה נקרופילית עם קדוש נוצרי. התוצאה: האופרה "סלומה", שמוצגת בימים אלה בבית האופרה הישראלית בתל אביב.
על סיפור המחזה "סלומה" שכתב אוסקר ווילד, הרחבתי בעבר בביקורת שכתבתי על ההצגה שעלתה בתיאטרון גשר. האופרה של ריכרד שטראוס מספרת את אותו הסיפור בדיוק. למעשה: הליברית של האופרה היא פשוט המחזה בתרגום לגרמנית - בתרגומה של המשוררת הדוויג לחמן (פאן פאקט: סבתא של הבמאי ההוליוודי מייק ניקולס), עם עריכה קלה של המלחין.
אוסקר ווילד מת לפני שהספיק לראות את המחזה עולה על הבמות, ובוודאי שלא ידע שאחרי מותו הוא יוסיף לרזומה שלו גם את התואר "ליברטיסט אופראי", אלא שזה בדיוק מה שקרה. בתור מעריץ אובססיבי של ווילד, אני יכול להגיד בביטחון שמכל היכרותנו עם הגאון, הוא היה עף על זה.
הבכורה של האופרה "סלומה" התקיימה ב-1905, קצת לפני חג המולד. המקום היה בית האופרה המלכותי של דרזדן, החממה המוזיקלית של שטראוס הצעיר. בית האופרה שנהרס כליל בהפצצות של בעלות הברית ב-1945 ונבנה בשחזור מדויק מאז - מוכר יותר בכינוי זמפר-אופרה, על שם האדריכל גוטפריד זמפר. אגב, במקביל לבניית בית האופרה המפורסם בנה זמפר גם את "בית הכנסת זמפר", שהיה אחד מבתי הכנסת היפים והגדולים באירופה, ונהרס כליל בליל הבדולח. ככה זה.
"סלומה" של שטראוס עלתה באופרה הישראלית לראשונה ב-1998. אז, זה עדיין נחשב למעשה כמעט חתרני, שכן היצירות של שטראוס (ריכרד, לא יוהאן האבא או יוהאן הבן) הוחרמו רשמית בישראל במשך עשרות שנים. זכור במיוחד הביקור של הכנר הרוסי-יהודי יאשה חפץ בירושלים ב-1953, אז הותקף על ידי אלמוני לאחר שביצע את הסונאטה לכינור של שטראוס. רק בשנות התשעים, הסטטוס קוו סביב שטראוס השתנה ויצירותיו התחילו לעלות במוסדות התרבות הישראליים - בין השאר, כנראה, לאור התפיסה לפיה שטראוס לא היה אנטישמי בעצמו, שכן בנו נישא ליהודיה - ונכדיו היו יהודים בעצמם.
אחרי כל ההקדמה והאזכור של יהודים שקשורים להפקה הזאת, מפתיע לראות על הבמה באופרה בעיקר "שחקני רכש". הקאסט המקומי שהחזיק את האופרה בשנות המלחמה פינה את מקומו ברובו עבור סולנים מחו"ל, דווקא באחת האופרות הכי יהודיות שיש. ההפקה מסביב הייתה ישראלית אסלית. הבמה, שעיצב ערן עצמון, אמנם לא הייתה עשירה בפרטים כמו בהפקות אחרות של האופרה הישראלית, אבל משהו במינימליזם הזה עבד מצוין - בעיקר השימוש המבריק בירח הגדול שנתלה במרכז הבמה והגיב פסיכולוגית להתרחשויות.
מבחינה מוזיקלית, נכון שריכרד שטראוס הלחין את "סלומה" לתזמורת עצומת ממדים שמייצרת קיר של סאונד, אבל הוא גם זה שהתחנן בפני מנצחים לבצע את היצירה בעידון של "מוזיקת פיות" כדי לא לרמוס את הזמרים. נדמה שהמנצח דן אטינגר בחר להתעלם מהאזהרה המפורסמת של המלחין ("לעולם אל תסתכל לכיוון כלי הנשיפה ממתכת - זה רק מעודד אותם") ונתן לתזמורת לשאוג. באופן אישי, ממקומי בשורה השביעית מאחורי הבלורית הזוהרת של המאסטרו, דווקא מאוד נהניתי מהסאונד האגרסיבי והיצרי הזה.
העניין הוא שלצד תזמורת שמתפרעת ככה עם הווליום, צריך סולנים שיכולים לחצות את חומת הצליל. הסולנים ברובם היו טובים מאוד. בלטו לטובה החייל הסורי (ארון בלייק), יוחנן המטביל (יונוץ פאסקו) שנתן ביצוע קולי ועוצמתי שהעביר את הזעם והנבואה של הדמות, וכמובן המלך הורדוס (צ'רלס וורקמן) שהוצג בצורה גרוטסקית ומפוררת שווילד בטח היה אוהב, כולל חליפת שומן וולגרית שבמרכזה בולט לב רוטט.
אי אפשר לדבר על המשפחה המלכותית בלי להזכיר את הרודיאס (עדנה פרוחניק) - הדמות האהובה עליי במחזה המקורי - שגילמה את האישה הקרה והנקמנית בצורה משכנעת מאוד, גם מבחינת הביצוע הקולי וגם המשחק. הכל הושלם בעזרת תסרוקת פריקית במיוחד, ספק היסטורית ספק עתידנית, שהזכירה לי בעיקר את ה"קרניים" של דרקולה בביצועו של גארי אולדמן. זה היה קריפי לחלוטין, אבל עבד מצוין כדי לייצר את הניכור והאימה הנדרשים מהדמות הזו בחצר המלוכה הרקובה.
העובדה ששמעתי את כל הקאסט המרכזי מצוין, קצת מקשה לעשות הנחות למי שהייתה נקודת החולשה של הערב: הסולנית שגילמה את סלומה, מארי ווב. אפשר לנסות להיות רכים כלפיה ולהגיד שהיא פשוט הלכה לאיבוד בגלל העוצמה של התזמורת, אבל מבחן התוצאה מדבר בעד עצמו. היא לא ממש עבדה כלוליטה פתיינית, שזה מילא, בכל זאת מדובר באופרה ומה שחשוב זו המוזיקה - אבל כאן בדיוק הבעיה. הקול שלה פשוט היה חלש מדי ולא שכנע, כשהוא בכלל נשמע. אם מהשורה השביעית בקושי שמעתי את קול השירה שלה, מה עשו האנשים ביציע?
מזל שהקטע הכי יפה באופרה הספציפית הזאת הוא ממילא אינסטרומנטלי. "ריקוד שבעת הצעיפים" היה מעולה, והשתלב נהדר עם הכוריאוגרפיה של רננה רז. למעשה, בערב הבכורה ההיסטורי של האופרה בדרזדן ב-1905, הסולנית המקורית, מארי ויטיך, סירבה בתוקף לבצע את הריקוד בעצמה (בטענה שהיא "אישה מכובדת"), ובלרינה מקצועית נשכרה כדי להחליף אותה על הבמה ככפילה. כשאני חושב על ווב, שגם לא ממש הבריקה בתנועה, עולה בי המחשבה שאם כבר הבמאי מרשה לעצמו חרויות יצירתיות בהפקה הזאת - אולי היה כדאי לאמץ את הפתרון של דרזדן: להביא רקדנית מקצועית שתבצע את הקטע העוצמתי הזה.
כל זה מוביל אל סצנת הסיום, ושם חייבים לתת מחמאה ענקית לדפנה שנהב, ראש מחלקת האביזרים באופרה, על עיצוב "הראש הכרות". יצא לי לראות כמה הפקות שונות של היצירה הזו לאורך השנים, וזה ללא ספק היה הראש הכי אותנטי, ריאליסטי ומצמרר שנתקלתי בו, כזה שמחזיר באחת את אלמנט הזעזוע הנדרש מהרגע האינטנסיבי הזה.
אלא שבמקום לעצור שם, הבמאי איתי טיראן (יחד עם הבמאי המחדש גדי שכטר) בחר להפוך את הקערה על פיה. במקום הסיום המקורי והמדמם שבו הורדוס נגעל מהנקרופיליה של סלומה ומורה לחייליו למחוץ אותה למוות, כאן מתרחש טוויסט חתרני לכאורה: החיילים מסרבים פקודה ומפנים את נשקם כלפי המלך עצמו.
הפעם, לצערי, אני מתקשה להאמין שאוסקר ווילד היה זורם עם השינוי. מעבר לעובדה שווילד תיעב אמנות דידקטית שמנסה להעביר מסר מוסרני, הטוויסט הפוליטי הזה פשוט מוציא את העוקץ מהביקורת החברתית העמוקה של היצירה. כשחיילי הצבא מורדים לפתע במלך - מתוך שום מקום ובלי שום צידוק או הסבר פנימי קודם בטקסט - זה הופך את הסוף לעוד אמירה גנרית ומאולצת נגד דיקטטורה. המוות המקורי של סלומה נועד להיות טרגי, חולני ובלתי נמנע. היא משלמת את המחיר האולטימטיבי על האובססיה שלה, בחצר מלוכה רקובה עד היסוד שלא עוברת שום "תיקון" פלאי או הפיכה דמוקרטית בסוף.
כשמנסים לאלץ על "סלומה" הפיכה צבאית נאורה, חוטאים למהות היצירה. זה מין "סוף טוב" הוליוודי. הרודן בחן את גבולות הכוח ומאבד את השלטון (ואת ראשו). הראש ישר זורק לראש הממשלה הנוכחי - שהיה גם ראש הממשלה ב-2019 כשההפקה הזאת עלתה בפעם הקודמת. זה עובד, אבל ווילד לא היה עושה את זה כל כך שקוף.
אפילו בספרי הילדים של אוסקר הוא לא מכר לנו סופים טובים. זוכרים את "ילד הכוכבים" שלו? סיפור על נסיך טוב שיורש ממלכה והופך אותה לטובה. איך זה נגמר? בזה שעולה לשלטון מלך רע ואכזר. סביר להניח שווילד היה מגלגל עיניים מול הבחירה של טיראן, ומזכיר לבמאים את משפט המפתח הקבוע שלו: "אין דבר כזה ספר מוסרי או לא מוסרי. ספרים כתובים היטב, או כתובים רע. זה הכל".