יש הרבה מה לומר על "לא לריב", הדרמה הקומית החדשה של כאן 11 בבימוי שי קפון שפרק הבכורה שלה שודר אמש (ארבעה מתוך שמונת פרקי העונה נשלחו מראש לביקורת), אבל לפני כן שווה לדבר על הפיל שבחדר, בעיקר כי נדמה שממש רוצים שנתעלם מקיומו. "לא לריב", המבוססת על מחזה מקורי מאת גור קורן, היא הקאמבק הטלוויזיוני של ארז דריגס, שיצר וכתב אותה יחד עם קורן. תקציר האירועים הקודמים: תחקיר "פוליטיקלי קוראת" שפורסם לפני כחמש שנים הביא עדויות של נשים על התנהגות מטרידה מצד דריגס, שכללה שליחת הודעות בעלות אופי מיני, חלקן למי שהיו אז קטינות. דריגס, שהיה אז בשיא הצלחתו בעקבות הסדרה "חזרות", לא הכחיש את המעשים. הוא ציין אז כי הם הציפו דפוסי התנהגות של מכור למין, שבהם הוא שואף לטפל, והביע רצון להתנצל בעתיד בפני מי שנפגעו ממנו. מאז הוא נעלם ממסך הטלוויזיה, "חזרות" לא המשיכה לעונה שנייה והוא המשיך לעבוד בתיאטרון.
כאמור, אין מדובר בטקסט על פרשת ארז דריגס, אבל אני מכיר לא מעט אנשים (ולא רק נשים) שהפרשה מעיבה על הרצון שלהם לצפות בסדרה חדשה של האיש. לדעתי, שלא אומרת יותר מדי היות ולא נפגעתי ממנו, ההתנצלות של דריגס נשמעה אמיתית ולא כללה האשמה של הקורבן, שכל כך נמאס לראות בתגובות דומות. ובכל מקרה, ברגע שבכאן החליטו לחזור לעבוד איתו, אין טעם לנסות להצניע זאת ולגרום לצופים להרגיש שמושכים אותם באף. ויותר חשוב, ומכאן אפסיק לעסוק בפרשה: "לא לריב" היא סדרה נהדרת. כזאת שהכול בה פשוט עובד. היא חכמה, מצחיקה (לעיתים אפילו ברמה של נחירות צחוק), משוחקת לעילא ולעילא, ואפילו העלילה שלה, שנראית בתחילה צפויה ופשוטה, מתגלה כהרבה יותר מותחת משנדמה. לכן אין טעם לטשטש את זהות היוצרים שלה. הצופים יעשו את הבחירות שלהם.
במרכז הסדרה עומדים שלושת ילדי משפחת ברקאי, שנפגשים בהקראת צוואתו של אביהם, שנפטר לאחר מאבק במחלת הסרטן. יונה (שי אביבי) הוא סטלן עצלן שבדיוק חזר מסדנת חיבוקים באקוודור וחי בשלישייה עם גבר ואישה (תומר שרון ואביגיל אריאלי, סו ניינטיז); טליה (יעל שרוני), גרושה ואם לשני מתבגרים, נראית שחוקה מהחיים; וגור (עופר שכטר) הוא כוכב הילדים "גור התמרור", שנמצא בעיצומם של ניסיונות להיכנס להריון עם אשתו. עורך הדין של האב, עמיאל ביטון (נדב אסולין), מספר להם שהדירה המשפחתית בפתח תקווה הועברה בירושה לאישה בשם יפית לוי (לירון בן שושן, "את לי לילה"), שאותה לא פגשו מעולם. במהרה יגלו האחים שלוי היא עובדת מין, וינסו למנוע ממנה ומקסטיאל הסרסור (קובי פרג') לקבל את הנכס.
הכימיה בין אביבי, שרוני ושכטר כל כך מחשמלת עד שקשה להאמין שההרכב הזה לא עבד יחד קודם לכן. למרות שכל אחד מהם מזוהה עם תפקידים טלוויזיוניים רבים אחרים, כבר במפגש הראשון שלהם כאחים הכול מתחבר. זה קורה הרבה בזכות העובדה שלשלושתם יש תזמון קומי נדיר במחוזותינו, לצד משחק אמין דיו גם כשהם עולים לא פעם לטונים גבוהים וניצבים בפני סיטואציות אבסורדיות. הכתיבה של קורן ודריגס חדה כתער ולא הולכת סחור סחור. "לא לריב", כמאמר הקלישאה, מוכיחה שגם כאשר אתם בטוחים שהגעתם לתחתית הבור, יש סיכוי טוב שתשמעו בקרוב דפיקות מלמטה ותגלו שיש עוד הרבה לאן לשקוע.
משחק פשוט פנטסטי
למרות שהיא אינה פוליטית בהווייתה, הסדרה כן מציגה היטב את קשיי המחיה של מעמד הביניים הישראלי. גור (התמרור) הוא לכאורה זה שהצליח בחיים, אך גם הוא נמצא במאבק תמידי על עבודה. האחים שלו נעים בין חיים בשיטת השנור וה"יהיה בסדר" לבין מאבק הישרדות אמיתי, שבו אם צריכה להתחנן שבתה תישלח למחנות בפולין מטעם בית הספר התיכון ("תשלחו את הבת שלי למחנות ריכוז!"). אפילו הירושה, אלמנט טרגי בחיים שלפחות נושא בחובו תקווה להקלה כלכלית מסוימת, הופכת כאן למאבק מול אישה קשת יום עוד יותר, שבעצמה מצליחה להיות הדבר הכי רחוק מקלישאת האישה בזנות המוכרת מהמסך.
אלמנט נוסף, ולא מדובר דיו, הופך את "לא לריב" לתענוג אמיתי: אין כאן תפקידים קטנים או שחקנים קטנים. כל שחקני ושחקניות המשנה, מ"אביה הסוכריה" (כנרת לימוני המצוינת), כוכבת הילדים והידידה של גור, ועד השוטרת שמעכבת את טליה לתחנה, מגלמים את הדמויות שלהם בצורה אמינה ומשכנעת באופן יוצא דופן. מדובר בפרט שנראה לכאורה שולי, אך הוא בולט מאוד לטובה מול סדרות ישראליות רבות אחרות שנופלות בדיוק כאן ומציבות "ניצבים מדברים" שמחריבים את האמינות של עולם הסדרה.
השילוב הזה בין סיפור שלוקח את גיבוריו לקצה אך נותר מעורר הזדהות, הומור שחור וחד, ומשחק פנטסטי של כל הקאסט, בדגש על שרוני שמוכיחה שוב שהיא פשוט שחקנית קומית מחוננת, הופכים את "לא לריב" לסדרה שבאמת אין מה לריב עליה. נותר פשוט לצפות וליהנות מיצירה חכמה, חדה וסופר אמיתית.