כמעט שבוע חלף מאז צאתו לדרך של פסטיבל קאן ה-79 ומסתמן כי התחושות המקדימות התאששו - המהדורה השנתית זוהרת פחות מהממוצע לפסטיבל הקולנוע היוקרתי. לא בהכרח בגלל איכות הסרטים אלא בשל היעדרם היחסי של סרטים עטורי באזז וכוכבים, מהוליווד ובכלל. לא מדובר בשנת בצורת מוחלטת - תמצאו בתוכנייה שמות כמו סקרלט ג'והנסון, מריון קוטיאר, ראמי מאלק, סבסטיאן סטאן או קירסטן סטיוארט - זאת לצד במאים בולטים מהעולם כמו פדרו אלמודובר, הירוקאזו קורה אדה, אסגאר פרהאדי, ג'יימס גריי, לאסלו נמש או אנדריי זוויאגינצב.
כל זה נותן רושם איכותי ואמנותי למדי, אבל נראה שגם בהפקת הפסטיבל זיהו שחסר כאן קצת אבק כוכבים, מה שיכול להסביר את הקישוט של הלו"ז עם שמות מעט בוהקים בדרכים יצירתיות. קחו לדוגמה מפגש והענקת פרס לפיטר ג'קסון, שעורר הרבה יותר עניין מהמפגש המשעמם למדי שסיפק לפני שנה רוברט דה נירו באותו מעמד. סת' רוגן וגיירמו דל טורו מכבדים אף הם את הריביירה בנוכחותם, האחד עם סרט חדש שהפיק והשני במסגרת הקרנת "המבוך של פאן" בתוכנית הקלאסיקות. לאלה אפשר להוסיף גם מפגשים עם קייט בלאנשט, ג'וליאן מור וטילדה סווינטון והקרנת חצות של הסרט הראשון בסדרת "מהיר ועצבני", שכללה בין היתר את וין דיזל בבלייזר עם איור של מכונית והכיתוב "Fast Forever" בנצנצים.
גם ג'ון טרבולטה גויס להקפצת האווירה, אך בכובע שונה מהרגיל. פשוטו כמשמעו - אל הקרנת הבכורה של הסרט שיצר כבמאי, "Propeller One-Way Night Coach", הוא הופיע כשלראשו כובע ברט לבן, לצד עניבה בצבע תואם, משקפיים ושיער פנים מוקפד. הכל יחד נראה כמו קריקטורה של אמן אירופי מתוחכם, רעיון שמתיישר לא רע עם הנאיביות המסוימת של הסרט שיצר ושל הופעת האורח הדומעת שלו לפני ההקרנה. מנהלו האמנותי של הפסטיבל, תיירי פרמו, הרעיף מחמאות על הכוכב ההוליוודי, התייחס אליו כאחד מגדולי האמנים של זמננו, ולאחר הקרנה של סרטון המלקט את מיטב הופעותיו הקולנועיות העניק לו דקל זהב של כבוד - אותו פרס שקיבל גם פיטר ג'קסון השנה ושתקבל בסיום הפסטיבל ברברה סטרייסנד. בין אם הפרס באמת היה הפתעה עבורו או שמא מדובר בשקר לבן ומתוכנן היטב, טרבולטה הגיב לכל זה בהתרגשות ילדית כמעט, שהייתה נוגעת ללב אבל גם קצת משעשעת.
הסרט עצמו הוא יצירה מעט משונה, בטח במסגרת של פסטיבל קולנוע. זהו סרט באורך שעה על פי ספר ילדים שכתב טרבולטה לפני כשלושים שנה. הוא הופק עבור אפל TV (ואף יעלה שם לצפייה בסוף החודש), וככל הנראה שואב השראה מסיפור ילדותו של הבמאי-שחקן, שחזר והזכיר שמדובר בסרט אישי מאוד עבורו. בשנות השישים זוכה הילד ג'ף, חנון מושבע של מטוסים, להגשים חלום ולהמריא אל השחקים. אמו מחליטה לעבור ללוס אנג'לס בתקווה להזניק את קריירת המשחק המדשדשת שלה, והדרך אל עיר הסרטים כולל מסע ארוך שכולל כמה החלפות מטוסים והרפתקאות מרגשות עבור הילד החמוד.
לא הרבה קורה מעבר לזה - זו מעין הצצה קטנה לחייה של המשפחה הקטנה, מלווה בקריינות של ג'ף המבוגר בקולו של טרבולטה, שמפציע לרגע בסרט לקראת סופו. גם בתו של הכוכב, אלה בלו טרבולטה, משתתפת בתפקיד דיילת שמושכת את עינו של ג'ף הקטן. הכל ספוג בהתלהבות ילדית מדבקת באווירה רטרו-עתידנית מתוקה, אבל צופים בוגרים יזהו בו במהרה גם אלמנטים בוגרים או מורכבים יותר - בעיקר ביחסים בין האם לבן ובצורך שלו לפצות על חוסר האחריות או קלות הדעת שלה. "Propeller" הוא לא התוצר המוצלח ביותר בשוק התחרותי במפתיע של סרטים בבימוי שחקנים, אבל הוא מסתיר מתחת לחזות המתקתקה שלו יצירה מהנה למדי. כזו שמבינה ומכבדת את נקודת המבט של ילד בן שמונה בלי להזניח לגמרי את ההורים, במיוחד כאלה עם חיבה לאסתטיקת סיקסטיז.
הגב של ג'ון לנון, הבלוף של מטא
כמו בכל מרחב אחר בשנת 2026, גם בקאן מדברים בלי סוף על מהפכת בינה מלאכותית שלכאורה תיכף באה לערער את התחום כולו. יש קונפליקט מובנה בעצם הדיון בנושא דווקא פה, כיוון שקאן הוא בו זמנית מקום שאמור לחגוג יצירה ואמנות ושוק סרטים ענק בהשתתפות אולפנים, אנשי עסקים, חברות הפקה ושאר אנשים שההבטחה לקיצוץ עלויות קוסמת מאוד עבורם. לצידם משוטטים כאן גם סטודנטים ואנשי מקצוע מהדרג שיפסיד בפועל עבודות במידה וחברות ההפקה יעדיפו ג'ינרוט זול על פני בני אדם, כך שהדיון הזה רחוק מלהיות רק תיאורטי או פילוסופי. דל טורו, מתנגד בולט לשימוש ב-AI בקולנוע, הביע את תחושותיו בנושא גם כאן. רוגן הביע תחושות דומות בריאיון על הסרט "Tangles" בהפקתו, שנוצר כולו באנימציה ידנית: "כל פעם שאני רואה סרטון באינסטגרם שטוען ש'הוליווד גמורה' הוא נראה כמו הטמטום הכי מחורבן שראיתי בחיים שלי. (...) אם אתה לא רוצה לעשות את כל התהליך, אתה לא צריך להיות כותב. הרעיון של כלי שיגרום לי לכתוב פחות לא מפתה אותי, אני אוהב לכתוב". פיטר ג'קסון היה מעט סלחן יותר: "בשימוש נכון זה יכול להיות כלי כמו כל כלי אחר. אבל בשביל זה צריך יצירתיות ומקוריות מצד מי שמכניס הוראות לתוך התוכנה הזאת. האם זה מעניין? האם זה מצחיק? האם זה יצירתי? האם זה מתחבר טוב במטרה ליצור להרכיב נראטיב, סיפור? יש מי שיעשו סרטים ממש-ממש טובים ואחרים יפעלו באותה דרך בדיוק אבל יעשו סרט חרא - כמו בסרטים רגילים".
ויש גם את מטא - ענקית הרשתות החברתיות היא ספונסרית של הפסטיבל, צעד אירוני למדי בהתחשב בעובדה שמאז 2018 אוסרים פה על צילום סלפיז על השטיח האדום. זה מעין קמפיין יקר למיצוב החברה כדמות בולטת בחזית ה-AI, כולל מתחם פיזי במלון יוקרתי על רצועת החוף של קאן, אירועים בהשתתפות דמויות תרבותיות וכוכבי רשת וגם מעורבות בסרט דוקומנטרי שהוקרן בסוף השבוע האחרון בפסטיבל.
זהו "ג'ון לנון: הריאיון האחרון" בבימוי סטיבן סודרברג - דוקו-מוזיקה סטנדרטי ברובו המתמקד בריאיון שקיימו לנון ויוקו אונו לכבוד צאת האלבום המשותף "Double Fantasy" - שעות ספורות לפני הירצחו של המוזיקאי. את ההקלטות מאותו ריאיון מגבות תמונות וחומרי ארכיון אחרים, שיחה קצרה ולא מאוד מעניינת עם העיתונאים שראיינו את השניים והמשקולת שזיכתה את מטא במיקום בולט בקרדיטים - אנימציה מג'ונרטת מהסוג הגנרי והפלסטיקי שאתם יכולים כבר לראות בעיני רוחכם. החומרים התמוהים האלה נוצרו באמצעות מערכת של מטא, ואולי בגלל זה הם נראים בדיוק כמו כל פוסט מג'ונרט מביך שתמצאו בפייסבוק. מבחינתי מדובר בסגנון אמנם מכוער ושחוק, אבל כיעור הוא עניין של טעם. הבעיה החמורה יותר היא שהסגנון המכוער הזה לא באמת מעשיר בשום דרך את החומרים המוקלטים.
זה מבאס ברמה הערכית - לנון אולי לא באמת היה גיבור מעמד פועלים כשהראיון הזה הוקלט, אבל יש תהום ענקית בין דירה יקרה בניו יורק או שכירת מטפלת לבן שלך לבין שיתוף פעולה עם תאגיד טכנולוגיה שפועל אקטיבית כדי לדחוק החוצה מהתעשייה אמנים ויוצרי אנימציה. זה מבאס עוד יותר ברמה האמנותית - טקסט שפירסמה חברת מטא על הסרט הגדיר אותו כ"דוגמה מעשית ליכולת של בינה מלאכותית לתמוך בתהליך היצירתי של במאים - להרחיב את האמביציה החזותית תוך שמירת על הסטוריטלינג במרכז ובקדמת הבמה". בסרט המסוים הזה "האמביציה החזותית" איפשרה לסודרברג ושות' לתרגם כל מחשבה שמעלים אונו ולנון לתמונות בצורה ליטרלית ומאוד עצלה. זה כל כך חסר חן ויצירתיות שאפשר לחשוד שמא יש פה צעד חתרני מצד היוצרים במטרה להרתיע את הקהל מפרויקטים דומים בעתיד.
רגע מביך במיוחד מתרחש כשלנון משווה בבידוח הדעת בין ההיפים של שנות השישים לבין ילד שמתלונן על כך שהעולם לא השתנה בהתאם לדרישותיו. את הרעיון הזה מתרגמים סודרברג ושות' לדמות גרוטסקית של תינוק צורח בלבוש היפי זוחל על הרצפה, לעיתים על רקע מה שנראה כמו ג'ינרוט של חברי הביטלס עצמם. במקרה אחר מחשבה על חשיבות הקשר בין בני אדם הופכת לסצנות משונות של דמויות מהלכות יחד - כי מה אנושי יותר מצילום מזויף של אנשים נטולי פנים וזהות הולכים לעבר אופק בלתי קיים.
מה היה לסודרברג להגיד על כל זה? בריאיון לסוכנות אי-פי הוא הסביר שדחיין עד שלב מתקדם בהפקה את הצורך בחומרי וידיאו עבור החלקים היותר פילוסופיים של הריאיון. מטא נכנסו לתמונה כשההפקה הייתה במצוקת זמן וכסף והבמאי קיבל הצעה לשלב בסרט "חומרים סוריאליסטיים" שנוצרו במערכת של מטא, הממלאים כ-10% מזמן המסך בסרט. לדבריו, "רוב העבודות החשובות בעשיית סרט לא יכולות להיות מבוצעות על ידי הטכנולוגיה הזאת ולעולם לא יבוצעו על ידה (...) עוד לא ראינו מישהו עם מידה ראויה של אמינות יצירתית מתחייב באופן מלא ל-AI - ותראה את התגובה של אנשים. בעיניי זה נחוץ. הרי איך תדע איפה הגבול עד שמישהו חצה אותו? אני לא חושב שמה שאני עושה עובר גבול, אחרים לא יסכימו איתי".
צייר לי כבשה
ובינתיים בתחרות הרשמית - עוד דיבורי בינה מלאכותית אבל הפעם מזווית פילוסופית יותר. בסרט "Sheep in the Box" של הבמאי היפני המוערך הירוקאזו קורה-אדה מחליט זוג שאיבד את בנם הקטן לשכור רובוט זז ומדבר בדמותו. באמצעות טכנולוגיה שהופכת חומרי וידיאו ותמונות לזיכרונות, הילד המלאכותי מנסה לחקות אדם שמעולם לא פגש. הוא איננו מסוגל להרגיש כאב או סבל, איננו אוכל או מתקלח ובמקום לישון הוא מתיישב על קובייה זוהרת כדי למלא את הסוללה שלו. הוא גם חכם בהרבה מילד בן שבע ממוצע, לומד בזריזות יכולות מורכבות ולרגעים מעורר אי נוחות קשה בהורים המאמצים שלו, שנרתעים ממבטו החודר או מהרגעים שבהם הוא לא מסונכרן עם זיכרון הילד שאיבדו.
הכבשה שבכותרת היא אותה האחת שצוירה עבור הנסיך הקטן בספר האהוב, אותו מקריאה האם לבנה לפני השינה. קורה-אדה משאיל את הרעיון מהקופסה הסגורה, שעליה מלביש האדם ציפיות ורצונות, כמו גם את המשפט המפורסם מהספר על דברים חשובים הנסתרים מהעין, ומהרהר דרכם ברעיון של תודעה רובוטית, שונה מזו האנושית בגבולותיה וצרכיה. כמו בסרטים אחרים של הבמאי, כמו "המשפחה שלי" ו"ברוקר", גם כאן עולה הרעיון של בניית משפחה חדשה מחוץ לגבולות המקובלים בחברה. הילד המלאכותי חובר לקבוצה של אנדרואידים וילדים אנושיים שספגו אלימות מהוריהם, והעובדה שהוריו שלו הם אדריכלית וקבלן בנייה מאפשרת לו לנסות ולתכנן בית שיתאים למשפחתו הנבחרת. כל המתחים הללו פותחים הרבה אפשרויות מעניינות, גם אם לא כולן מנוצלות עד תום. למרות הנושא הכואב, גם ברמה הרגשית, הסרט נופל מהסטנדרט של הבמאי ובפרט מסרטו הקודם ושובר הלב, "תמימות". ואם כבר השוואות, "אחרי יאנג" שהוקרן בקאן ב-2021 נגע ברעיונות דומים ועשה את זה טוב ומרגש יותר.
באותו ערב שבו נחשפה לקהל הכבשה בקופסה, עשה את בכורתו סרט נוסף עם דימוי חייתי בשמו - "Paper Tiger" של הבמאי ג'יימס גריי ("אד אסטרה", "ימים של תום"). גם כאן הסיפור מתמקד במשפחה, הפעם אמריקנית-יהודית. ארווין ואסתר פרל (מיילס טלר וסקרלט ג'והנסון) מגדלים את שני בניהם בניו יורק של שנות השמונים כמיטב יכולתם, אך חוששים שיתקשו לממן את הלימודים בקולג' של האח הבכור. לעזרתם מגיע גארי, אחיו הגדול של ארווין (אדם דרייבר) - שוטר שהפך לאיש עסקים מצליח. לגארי יש קשרים בכל המקומות הנכונים והוא מנסה לנצל אותם, לצד יכולותיו של אחיו כמהנדס, כדי להקים חברת ייעוץ לענייני איכות סביבה וטיפול בפסולת. אך כבר בהזדמנות הראשונה שלהם לדפוק קופה ארווין מסתבך עם המאפיה הרוסית בלי להתכוון. מכאן והלאה החיים של המשפחה כולה הופכים לסיוט.
הרעיון של מותחן פרנויה מלחיץ שבליבו משפחה תמימה וחסרת מושג מלא פוטנציאל, חבל שרובו נותר לא ממומש. זה סרט לא מספיק מעניין, עוצמתי או מושך עין, עם תסריט מהוסס מדי ולא מגובש דיו. זה נכון במיוחד בקו העלילה המוקדש לדמותה של אם המשפחה. קשה לומר מילה רעה על ג'והנסון וגם כשהיא לבושה ומתנהגת כמו דמות מ"הגולדברגים" היא כובשת את המסך, אבל קו העלילה שלה שייך לסרט אחר לגמרי (שגם נגמר באמצע). גם הקשר בין זוגות האחים - הבוגרים והצעירים - לא נחקר עד הסוף, כשגם כאן השחקנים עושים עבודה הרבה יותר טובה מהתסריט שקיבלו. זה נכון במיוחד לגבי אדם דרייבר, אבל נו, את מי זה מפתיע שאדם דרייבר זוהר גם בסרטים לא מספיק טובים.
גרמניה האחרת
סרט אחרון להיום בתחרות הרשמית בפסטיבל הוא "Fatherland", נכון לעכשיו חביב הביקורת מבין סרטי התחרות שכבר הוקרנו. זה סרט קצר יחסית לסרטי פסטיבלים - 82 דקות בלבד - ועוסק בביקור של הסופר תומאס מאן בגרמניה בשנת 1949 כדי לקבל פרס על שמו של הכותב והפילוסוף האגדי והנערץ עליו, יוהאן וולפגנג פון גתה. במולדת שעזב שנים קודם הוא נחשף לאימת המלחמה הקרה ההולכת ומסלימה, כשהוא מבקר בשני חצאיה המסוכסכים - ראשית בפרנקפורט שבמערב ואז בוויימר במזרח, כשכל תחנה חושפת בדרכה את אימת המלחמה הקרה. ברוחו של גתה הסופר מדבר על האפשרות לבנות מחדש גרמניה אחרת, הומניסטית וליברלית יותר, מלאת תקווה, אבל לא נראה שהאנשים שהוא פוגש חולקים את נקודת מבטה.
מעבר לאספקט הפוליטי שמרגיש רלוונטי למדי בימינו, יש כאן גם סיפור משפחתי עמוס רגש אך מסופר רוב הזמן בקור, איפוק ואלגנטיות. משפחת מאן היא אצולה תרבותית של ממש בגרמניה, בעלת היסטוריה מרתקת, ארוכה ומורכבת. הסרט נוגע רק ברגע קצר בתולדותיה ולא מספק יותר מדי קונטקסט, אבל יש מספיק ממנו כדי להבין את עומק הדרמה. הסרט נפתח עם הסצנה היחידה בהשתתפותו של קלאוס מאן, בה הוא מנהל שיחת טלפון אינטימית ברמה כמעט מטרידה עם אחותו אריקה, שניהם כותבים בעצמם. השיחה ביניהם נשמעת כמעט כמו משא ומתן של זוג אוהבים המייחלים להתאחד מאחורי גבו של בעלה של אחת מהם, כשבתפקיד הבעל מוצב האב הקשה שלמסעו מצטרפת אריקה כדי לסייע לו. את אריקה מגלמת סנדרה הולר, שהפכה בזכות תפקידים מרהיבים ב"אנטומיה של נפילה" ו"אזור העניין" לכוכבת הלוהטת של הרגע בקולנוע האירופי האמנותי ולאחרונה הפציעה גם ב"פרויקט הייל מרי". המפגש בינה לבין הבמאי פאבל פאבליקובסקי מאפשר לה להוכיח שוב את הכישורים הפנומנליים שלה - יש לה מונולוג דרמטי וזועם ברוח "אנטומיה" - אבל גם רגעים עדינים ושקטים יותר שאומרים לא פחות על הדמות שהיא מגלמת. גם הופעתו של האנס זיכלר בתור מאן האב מוצלחת ומרובדת, כמי שבו זמנית מוצג על ידי הסרט בתור עילוי ובתור עול.
זהו הסרט השלישי של פאבליקובסקי הפולני המתרחש באירופה של אחרי מלחמת העולם השנייה, אחרי "אידה" שזיכה אותו באוסקר ו"אהבה בימים קרים". כולם נוגעים בחיפוש עצמי ובכמיהה לשייכות ולאינטימיות על רקע מציאות אפורה ומנוכרת, שמתבטאים בצילום שחור-לבן מרהיב ביופיו של הצלם לוקאש זאל. שני הסרטים הקודמים גם זיכו אותו במועמדות לאוסקר וכבר עכשיו אפשר להניח (ולקוות) שהוא ישחזר את ההישג גם השנה.