העונה החדשה של "פאודה" נפתחת בשקופית. כחלק משיעורי הערבית המדוברת, או הערבית ה"פאודאית" ("פאהם?"), אנחנו לומדים את המילה ת'אר. פירושה הוא נקמת דם, והיא מתארת החזרת כבוד שנפגע או נקמה על עוול שנעשה. לכאורה, מילה שיכלה לשמש כתמה מרכזית בכל אחת מארבע העונות של הסדרה עד כה. בסצנה שמגיעה מיד לאחר מכן אנחנו מבינים את ההקשר: סאלם (ביאן ענתיר) מסיים להשתטח על קבר בנו ומבטיח לו נקמה, נכנס לרכב ונוסע להתנחלות מבודדת, שבכניסה אליה תלוי שלט מאולתר המודיע כי הכניסה ליהודים בלבד.
ההתגנבות שלו ליישוב והכניסה השקטה לתוך בית צמוד קרקע, שבו נדמה כי חיה משפחה עם ילדים, מרפררות מיד לאירועי אותה שבת. הדופק עולה במהירות עד להגעת הטוויסט, שבו אנחנו מגלים בבית את אלי (יעקב זדה־דניאל). הוא אמנם מכוון אקדח לראשו של סאלם, אך ברגע הבא כבר מחבק אותו כמו חבר קרוב. אלי חובש כיפה סרוגה גדולה המזוהה עם מתנחלים, והחיוך שמופיע על פניו נעלם כהרף עין. משפחתו, חגית והילדים, נרצחו בשבעה באוקטובר, והוא מבלה את ימיו בתפילות ובתקווה לסגור חשבון עם מי שלקחו אותם ממנו. כעת אנחנו אמורים להבין שסאלם אינו מחבל, והאבל האישי שלו מקבל משמעות אחרת לגמרי; הוא מביא לאלי מידע חדש על מחבל הנוח'בה שרצח את משפחתו וחי כעת, לדבריו, במרסיי.
שני פרקי הפתיחה של העונה אמנם מתמקדים בדמותו של אלי, אך אנחנו פוגשים אט־אט את שאר חברי הצוות ומבינים שאירועי 7 באוקטובר צילקו את כולם: זאת עונת הפוסט-טראומה של "פאודה". דורון קביליו (ליאור רז) נמצא בטיפול פסיכולוגי בעקבות מה שנראה כאירוע בסגנון פסטיבל הנובה, ומתמודד עם הבזקים של זכרונות שצפים לו מאותו היום. היחסים שלו עם סטיב (דורון בן־דוד) עלו על שרטון, והשניים נמצאים ביריבות גדולה בעקבות אירוע לא ברור. מנגד, בקו עלילה שרק מתחיל להיחשף, גבי "קפטן איוב" (איציק כהן), שהעביר את מרבית העונה הקודמת בשבי בבריסל, עושה חיל בעולמות הטק-הביטחוני. הוא החליף את הפגישות עם אנשי הקישור במפגשים עם אנשי טכנולוגיה ומשקיף ממשרדו על הקריה. המידע שהוא מספק על אנשי הנוחבה מניע את המרדף הבינלאומי שסביר להניח שעוד יתפתח בהמשך.
"פאודה" כבר רגילה לטריטוריות זרות. הפעם אנחנו נמצאים, כאמור, במרסיי, ופוגשים בעזתים שברחו אליה אחרי 7 באוקטובר והקימו בה חיים חדשים. מאהר זייתון (אמג'ד באדר, "נוטוק") נחשד כמי שרצח את משפחתו של אלי. הוא נישא שם לאקדמאית צרפתייה (מלאני לורן, "ממזרים חסרי כבוד") ועוסק בראיית חשבון עבור ארגון המוצג כמתנ"ס, אך אנחנו לומדים במהרה שהוא כנראה כיסוי למשהו אחר לגמרי. מי שמחפשים כאן את הארכי-נבל החדש יצטרכו להמתין, כי הפעם, כך נראה, אנחנו הולכים לסגור חשבון גם עם המחבלים ה'קטנים', אלה שנכנסו לבתים באותו היום.
במשך שנים הצליחה "פאודה" להפוך לסיפור הצלחה בינלאומי, הרבה בזכות היכולת להציג תמונה מורכבת של המלחמה התמידית שבה אנחנו חיים מבלי לתפוס צד ברור. כן, היהודים תמיד היו הגיבורים והפלסטינים בצד של הרעים, אבל היה שם גם הרבה אפור. היא הציגה מחבלים עגולים, הראתה את הפנים ואת הרקע שלהם וגרמה לנו להבין שגם אויב הוא בן אדם. בהתאם, דורון, אלי, סטיב וחבריהם אמנם הציגו יכולות פיזיות שהיו גורמות לצ'אק נוריס להוריד את כובע הקאובוי, אך הם תוארו כגברים מורכבים ומצולקים נפשית, עם שלל בעיות אישיות.
נדמה שהפעם, כפי שהעידו היוצרים עצמם, הסדרה בחרה צד באופן ברור יותר. היא רוצה לשמש קול עבור ישראל, ערוץ הסברה נוסף על מה שקרה כאן בשבעה באוקטובר ואיך הוא משפיע על התנהלות המדינה מאז. אנחנו נחשפים במהרה לכך שהעזתים שברחו מישראל לאירופה עובדים קשה על הטמעת הנרטיב שלהם ברחבי היבשת. כאן צריך לציין שהאירופים, לפחות אלה המוצגים בפרקים הראשונים, נדמים כתמימים וטיפשים, הבוחרים צד מבלי להבין עד הסוף על מה הם מדברים.
מצד שני, לא בטוח שמסע הנקמה האלים, והו, כמה שהוא אלים, הוא זה שיגרום לצופים לא־ישראלים, שעד כה לא התחברו לנרטיב שלנו, להבין אותו טוב יותר. להיפך, נדמה שהפעם "פאודה" חזרה למסך כדי לתת לצופיה את ההשלמה ל"ניצחון המוחלט" שאף פעם לא קיבלנו: מרדף אחרי אותם בני-עוולה שפגעו בנו בשבעה באוקטובר וסגירת חשבון בצורה הלא־אלגנטית שלה. כפי שאנחנו רואים בסצנת הסיום הסופר־דרמטית של הפרק השני, כאן לא יהיו בתי משפט ודיונים ארוכים. השאלה אם מישהו אשם או לא מסתכמת לפעמים פשוט במבט שיש לו בעיניים.
נדמה ש"פאודה" מעולם לא הרגישה רלוונטית או אקטואלית יותר לרחשי הלב של רבים בציבור הישראלי, שרגשות הנקם והזעם על אירועי אותו יום עוררו בהם צורך עז בסגירת חשבון. ההנחה שהכול אישי תופסת לא רק בעולם שבתוך הסדרה: עידן עמדי (שגיא) כמעט איבד את חייו במלחמה שהתחילה כאן, ושניים מחברי ההפקה, מתן מאיר וליאור ויצמן, נהרגו, ולהם מוקדש הפרק הראשון. לא היו חסרים חומרים בחדר הכותבים כדי לבסס עליהם את העונה, אך השאלה שנותרה פתוחה היא האם כל המטען הזה מצליח לתרגם את עצמו לעונה שעומדת בסטנדרט הגבוה שהציבו קודמותיה.
הומור מעולם לא היה הנשק הסודי של "פאודה", אבל בין חיסולים, חטיפות ופיצוצים היא תמיד השאירה מקום לקחת קצת אוויר, בין אם במעט יחסים רומנטיים שצצו פה ושם ובין אם באחוות הגברים בין לוחמי היחידה. בגרסה הנוכחית שלה "פאודה" מרגישה אפלה יותר, כועסת יותר והרבה יותר יצרית. אם היא תשכיל לפתח את זה מבלי ליפול לקלישאות, ייתכן שיש לפנינו עוד עונה מצוינת, אולי הטובה ביותר עד כה.