עד לפני עשורים בודדים היה מעט מאוד קסם במילה "מכס", בוודאי כשנקשרה לעולם הפשע. האסוציאציות שהמכס עורר, ובעצם גם בימים אלה לא השתחרר מהן, הובילו לפקידים אפורים, שמנסים בעיקר לצוד סיגריות מוברחות או את מוצרי החשמל שהתאמצתם להחביא כשעברתם במסלול הירוק.
בסוף שנות ה-80 חל שינוי קיצוני בתדמית המכס הבריטי. גאי סטנטון היה אחד מאותם עמילים שעובדים מתשע עד חמש, אבל כשהאבטלה גאתה והאי הוצף בסמים קשים, סטנטון שינה כיוון. הוא החל לפעול כסוכן סמוי בין כנופיות סמים וסייע ליירט משלוחים גדולים שבוצעו על ידי עבריינים בריטיים ומהגרים, בעיקר מטורקיה. "לא יכולתי לספור כמה פעמים הוצמד לי אקדח לראש", סיפר בעבר בריאיון ל"סאן". סטנטון הפך בכך לאחד הגורמים העיקריים ששינו את התפיסה של המכס, ממוקד ללכידת סחורות מוברחות בנמלים לרשת ביון שמרחיבה את גבולותיה, תרתי משמע. ב-2022 פרסם את האוטוביוגרפיה "הבוגד" שגוללה את קורותיו והסתננותו לעולם הפשע. התסריטאי הסקוטי המוערך ניל פורסיית' שאב השראה ויחד עם הבמאים בריידי הוד וג'וליאן הולמס יצרו את "האגדות" ("Legends"), סדרה בת שישה פרקים שעלתה לאחרונה בנטפליקס.
השנה היא 1990. בליברפול מוכת האבטלה והעוני ובאוקספורד האריסטוקרטית מתים בהתאמה נער וסטודנטית ממנת יתר של הרואין. המשבר החמור מאלץ את ממשלת בריטניה להכריז על מלחמה בסמים, השאלה היא רק מי בדיוק יבצע אותה. המשימה מוטלת על ראש רשות המכס בלייק (דאגלס הודג'), שנאלץ לקבל הצעה שלא ניתן לסרב לה: פעילות רחבת היקף ללא תמיכה כספית משמעותית - כלומר, זה מה יש ותזדיין לנו מהעיניים, ואם אתה לא מסוגל, נעביר את הסמכות למשטרה ולמעשה נחסל לך את הקריירה. דון (סטיב קוגן), בכיר שבעברו פעל בעצמו כסמוי, נדרש לאתר סוכנים מתאימים. בין כל העמילים החדגוניים והמהוססים הוא מצליח לדוג שלושה אמיצים - גאי (טום ברק), קייט (היילי סקוויירס) וביילי (אמל אמין). החיים האישיים שלהם, שגם כך היו מאתגרים, עומדים להשתנות מקצה לקצה.
בספרו "המרגל והבוגד" כתב בן מקנטייר, ביוגרף הריגול הטוב בהיסטוריה, שעולם הביון לא מורכב מג'יימס בונדים, אלא בעיקר מפקידים אפורים כמו אולג גורדייבסקי, איש קג"ב שהפך לסוכן כפול בשנות ה-70. זהו עולם של כפיות טובה ושל חוסר תגמול. ג'יימס בונד האמיתי לא מסיים את המשימה כשבמיטתו ארבע נשים יפהפיות, הוא שורה באלמוניות, סובל מדיכאונות וממצבי רוח ומנסה לחזור לשגרת חייו הקודמים, בדרך כלל ללא הצלחה.
הבעיה היא שאנשי מכס לא מצטלמים טוב בסדרות. הם לא סוכני DEA אמריקניים שנהנים מתקציבי עתק כדי להילחם באסקוברים של העולם. כדי לייצר עליהם סדרה צריך תסריט טוב, בימוי מצוין ומשחק עילאי. בניגוד ללא מעט כישלונות של נטפליקס באחת משלוש הקטגוריות לפחות, "האגדות" מתחברת בצורה מושלמת. על אף שהעלילה מוגזמת מטבעה, היא עדיין מהודקת לכל אורכה. לא תמצאו בה יותר מדי רגעי שיא שומטי לסת בסגנון "נרקוס", אבל המתח נשמר לכל אורכם של ששת פרקיה, והרי זוהי המהות של פעילות חשאית ארוכת טווח - שום דבר לא קורה ברגע אחד, רק הפחד הוא שנשמר בקביעות.
את ההצלחה של "האגדות" ניתן, מעבר לתסריט ולבימוי, לזקוף בעיקר למשחק הסוחף של ברק, שעוצמותיו חוצות את המסך ומתנחלות במוח של הצופה. הוא מעורר הזדהות עמוקה ומצליח לייצר כמעט בכל רגע נתון טלטלות רגשיות. דון, בגילומו של קוגן המצוין, מעביר בדרמטיות משולבת בהומור בריטי מושחז את הסיכונים של הסוכן החשאי ואת המחיר שהוא משלם דווקא מחוץ לתפקיד, וג'רלד קיד, בתפקיד משני אך משמעותי, ממגנט כארכי-פושע היווני מילונאס, שמסייע לגאי להסתנן לכנופייה.
"האגדות" היא לא עוד סדרת ריגול. הרחק מכל אקסטרווגנזה אמריקנית, השימוש באלימות נעשה בה בצורה מאוד מבוקרת. דרך האיפוק הזה היא מצליחה לספק את צופיה ולאזן בין הרצון לאקשן למורכבות הנפשית של גיבוריה, כשגם הרגעים האפורים בה, לכאורה, שומרים על רמת עניין ומתח גבוה. לתוך ששת פרקיה נדחסו עלילה מצוינת, משחק משובח והרבה תהפוכות רגשיות. כל אלה הופכים אותה לצפיית חובה ולמועמדת מובילה להפוך לסדרת השנה.