1
"הם מתו, כולם מתו," מלמל אנדור.
אסטריד ליטפה את מצחו, שהיה קר ולח. כמו דג בקלה, היא חשבה, והתביישה על חוסר נדיבותה.
"מי מת, סבא?"
"כולם, כולם."
אנדור שכב על מיטתו הצרה בבקתה הקטנה שהשקיפה על המפרץ האפור ושהייתה ביתו מאז התאלמן. שנים רבות היה ימאי בצי הסוחר הנורווגי, ובעצם נותר איש ים בכל הווייתו. כשמלאו לו שישים וחמש שנה הוא פרש. מעולם לא בחל בעבודה קשה, אבל הגיע הרגע שבו אמר לאינגבורג, אשתו, "די, העצמות כבר זקנות מדי." הם ישבו אז ליד שולחן העץ המרובע במטבח, והיא ליטפה את ידו הקשה, כף יד של מי שעבד כל חייו על סיפונים שטופים במי מלח ובחדרי מכונות נוטפות גריז.
חלפו כמעט שלושים שנים מאז חזר ליבשה, ועשרים ושבע שנים מאז מתה אינגבורג. ביתם בסטָוָונגֶר נראה לו גדול וריק אחרי לכתה, למרות שגדול לא היה אף פעם. הוא רכש בקתת עץ קטנה ומבודדת בלאוִויק, מצפון לבֶּרגֶן, ושם חי מול הים ולפעמים ראה באופק אוניות רחוקות.
אסטריד הייתה נכדתו היחידה.
הוא זכר כיצד התקרב אליו רב־החובל, כשהיה על הסיפון העליון וקרצף את המנוף הקדמי.
"אנדור."
אנדור הזדקף ופנה אל מפקדו. "כן, בוס."
רב־החובל התקרב אליו והניח יד על כתפו. "אני מצטער, אבל קיבלתי עכשיו מברק מהבית. פטר הלך לעולמו." פטר היה בנו יחידו, אביה של אסטריד. פניו של אנדור החווירו.
"כתבו שזה קרה בגלל הלב."
"אבל הוא רק בן שלושים ואחת," הוא אמר, תוהה.
"מפרצת בלב, זה מה שכתבו." רב־החובל התקרב אליו עוד יותר וחיבק אותו.
"מה יהיה עם התינוקת?"
רב־החובל נראה חסר אונים. "בוא, שתה משהו אצלי בחדר. אבקש שיחליפו אותך."
"לא, לא, אני מעדיף להישאר פה."
אבל בתוך פחות משנה עזב את הים.
שנים רבות עברו מאז והתינוקת, שגדלה והייתה לאישה צעירה ומרשימה, ליטפה עכשיו את פניו. הוא לא פגש את אסטריד לעיתים קרובות, לא מספיק לטעמו. היא גרה באוסלו, העיר הגדולה, ורק לעיתים רחוקות, פעם או פעמיים בשנה, באה לבקרו. אבל מדי שבוע היא התקשרה אליו, והוא חיכה לשיחות עימה בשקיקה שלא היה מודה בה בפני איש.
"למי אתה מתכוון," שאלה.
"התאונה. התאונה."
אסטריד ידעה שסבה אנדור נמנה עם צוות המכלית 'סטוֹלט דָגאלי', שבתאונה מחרידה התנגשה עם אוניית נוסעים מפוארת אל מול חופי ארצות הברית. הוא עצמו חלה במהלך ההפלגה והורד מסיפון האונייה בליברפול. בתאונה נהרגו תשעה־עשר מחבריו. בעבר כבר דיבר עם אסטריד על התאונה ועל יד אלוהים ששלפה אותו מהמכלית לפני שפקד אותה האסון הנורא. אבל הוא לא חש בר־מזל. "הייתי צריך למות יחד איתם," אמר בכל פעם, ואסטריד אמרה לו, בחורה חכמה שכמותה, שיש לו רגשי אשם של ניצולים.
"אבל לא כולם מתו בתאונה, סבא. נהרגו תשעה־עשר. כמה הייתם בצוות? שלושים? שלושים וחמישה? מי שלא נהרג, ניצל."
אנדור לחש, ומצחו, שלפני רגע היה קר, בער לפתע. "לא, לא, את לא מבינה. מי שניצל מת."
"על מה אתה מדבר?"
"גם מי שלא נהרג בתאונה מת. לא כולם, אבל כמעט כולם. היינו ארבעים ושלושה. אני ירדתי מהמכלית באנגליה ובמקומי עלה ימאי אחר. תשעה־עשר נהרגו. עשרים וארבעה שרדו. עשרים ואחד מהם מתו תוך חמש שנים."
"אתה בטוח בזה?"
"לא דיברו על זה בגלוי, אבל זה מה שקרה."
"מוזר."
"זו הייתה מכלית מקוללת."
אסטריד מעולם לא חשבה שסבה הוא אדם שמאמין בקללות או באמונות תפלות. כמוה, תמיד היה רציונלי וחסיד המחשבה הבהירה והחדה.
"למה לא סיפרת לי על זה אף פעם?" נדרכה והביטה בעיניו הבהירות של סבה, שדמו כל כך לעיניה שלה.
"יש הרבה דברים שאני לא מספר. אבל אני עומד לפגוש את כולם עוד מעט, את אלה שנהרגו בתאונה ואת אלה שמתו אחר כך, ואפילו את נילס ויוהן ואקסל שמתו זקנים."
אסטריד לא מחתה על כך שדיבר על מותו הקרב. הוא היה בן תשעים וארבע וכנראה הרגיש ששעתו קרבה. ליבה התכווץ מצער על חייו שהפכו לחיים של בדידות וצמצום מאז מות סבתה.
יומיים אחרי שחזרה לאוסלו התקשרו אליה מהמשטרה. היא הכירה את גונאר, הקצין שדיבר איתה, וידעה שאהב את הזקן. מדי פעם נהג לעבור בבקתה, לשבת עם אנדור על ספסל העץ מול הים, ושניהם היו מחזיקים בידיהם כוסות קפה גדולות ומהבילות, בשתיקה. כמעט בכל פעם שביקרה את סבה פגשה גם את גונאר. פעם אמרה לו, "אתה מזכיר לי קצת את אבא שלי." אם היה חי, הוא היה פחות או יותר בגילו.
כשהתקשר ליבה נפל בקרבה. מעולם לא דיברה איתו בטלפון.
"אני מצטער."
יבבה פרצה מפיה.
"הוא מת במיטתו. פשוט לא התעורר. באתי לבקר ומצאתי אותו. הוא שכב במיטה וידיו על החזה. אם זה עוזר במשהו, לא נראה שסבל. את יודעת, הוא מאוד אהב אותך, למרות שלא היה דברן גדול."
"תודה, גונאר." דמעות חנקו את גרונה. "תודה שאתה מודיע לי ותודה שהיית חבר שלו."
"אני אארגן את ההלוויה. כבר דיברתי עם הכומר. זה יהיה משהו מאוד פשוט. את יודעת שאין הרבה אנשים אצלנו."
"אצא לדרך מחר בבוקר. אפשר לעשות את הטקס ביום חמישי. אחר כך נפזר את אפרו בים, כמו שרצה. אשמח אם תהיה איתי כשאעשה את זה. אתה ואני."
2
בהתחלה הם ראו רק את רגלה השמאלית המחוטבת כפופה לאחור, השוק חשופה ובהירה, כף הרגל נעולה בנעל עקב שחורה ומבריקה.
אחר כך הם שמעו את הנשימות הכבדות.
ואז נשמעה גניחה קצרה, חלשה, שבאה מעומק הגוף, כאילו היא שרה בלי קול ורק לשנייה אחת השיר פרץ החוצה.
כשהעזו להתקדם צעד נוסף, עדיין מוסתרים על ידי עמוד הברזל שתמך בסיפון שמעליהם, הם ראו אותה נשענת בכל גופה על הגבר שלא הכירו את שמו, אבל ידעו שהוא מהעשירים והמכובדים המתארחים במחלקה הראשונה, ושכבר בערב הראשון של ההפלגה סעד על שולחנו של הקפטן.
היא לא הייתה אשתו.
ידיו אחזו בה בחוזקה, בהתחלה במותניה ואז בגבה. הם ראו את פרקי האצבעות מלבינים, וידו החליקה לאט לעבר ישבנה.
גניחה נוספת נפלטה מפיה. הגבר התכופף ונישק את צווארה. הוא היה בהיר, ארוך וגמיש. לילדים הגבר הזכיר פנתר. כובעו של הגבר, שהיה חבוש לראשו למרות שהייתה זו שעת לילה, הוזח ממצחו לאחר שהתנגש בראשה. היא חייכה אליו ואמרה לו דבר מה, אך הם לא יכלו להבין מה אמרה בגלל נהמת המנועים ושאון התקדמותה של האונייה במים השחורים.
דן ואביתר נסוגו בזהירות. הם לא רצו להתגלות. מה שראו משך את ליבם בכוח מפתיע ובה בעת הפחיד אותם.
"אני מקווה שהוא לא עושה לה משהו רע," לחש דן כשהיו מחוץ לטווח השמיעה של הזוג.
"הם עושים אהבה," הסביר אביתר בידענות.
"מה זה בדיוק?"
"מה שראית."
דן הנהן. הוא הרגיש שנקלע לעולם חדש והשתדל להסתגל במהירות. כבר שלושה ימים הפליגו בים.
הם הכירו בנמל חיפה, לקראת ההפלגה החגיגית. אוניית הנוסעים 'שלום' היתמרה מעליהם, מבנה לבן עצום, שתי ארובות גבוהות מעטרות את מבנה הגשר, כל כולה מקרינה דבר מה ששניהם הרגישו בו בעוצמה אך לא ידעו באותו זמן לתת לו שם: אלגנטיות.
המהומה ברציף הייתה גדולה. אימא של דן, משקפי שמש עצומים מכסים את עיניה, בתסרוקת חדשה לכבוד ההפלגה, אמרה אז לבעלה ולבנה, בעודה נדחקת קדימה, נרתעת ממגעם של אנשים זרים שנדחפו לעברה: "לא משנה איזה חוץ לארץ מחכה לנו על האונייה; כאן, על הרציף, תמיד נהיה בישראל."
נראה כי כל הנוסעים לבשו בגדים חגיגיים. אימו של אביתר סידרה מחדש את הסוודר שלו, שאיכשהו שוב לא היה מונח על כתפיו כראוי, ובהזדמנות הזו החליקה את שערו הסורר שעוד ניכר בו השביל, בצד שמאל של ראשו. דן ראה את כל זה מרחוק וחייך, זיק שובב עבר בעיניו. אביתר ראה שהוא משועשע ופרע מחדש את שערו, גיחך לעברו וגלגל את עיניו.
כשהגיעו סוף סוף אל הסיפון היו המשפחות סמוכות זו לזו, אף שלא הכירו לפני כן. את פניהם קיבל קצין במדים לבנים מהודרים. הוא רכן לעבר אביתר, לחץ את ידו ואמר לו: "ואיך קוראים לך, אדון צעיר?"
"אביתר יערי, נעים מאוד," הוא ענה בקול שעוד לא התחלף. הוא ראה את שביעות הרצון במבטו של אביו.
"תיהנו בהפלגה," איחל הקצין, וכבר פנה לעבר בני משפחת טולדנו, שעמדו מאחוריהם.
היה יום נעים בחודש נובמבר. האוויר היה קריר, אבל השמש הבהיקה על משטחי הברזל הלבנים של האונייה והבהבה בכתמים בהירים על פני המים. אביתר הביט לאחור לעבר ההר וראה את המקדש הבהאי, מתנשא וגבוה, כיפתו המוזהבת זוהרת באור כתום.
הם ירדו בכמה גרמי מדרגות לעבר תא המגורים שלהם במחלקת התיירים. אביו של אביתר, ד"ר יצחק יערי, אמנם היה עוזרו של שר הבריאות, אבל אפילו השר לא היה יכול לסדר לו יותר מזה. עצם השתתפותו בהפלגה החגיגית הייתה מתנה מפעימה, הכרה של השר בעבודתו המסורה ובנאמנותו. "יערי עוד יגיע רחוק," אמרו כולם, וההפלגה הזו לניו יורק עם משפחתו הקטנה, באוניית נוסעים מפוארת וחדישה, העידה שהוא בדרך הנכונה.
משפחת טולדנו התאכסנה בתא שנמצא בהמשך אותו מסדרון ארוך, שתקרתו נמוכה ואורותיו קלושים. שתי המשפחות, משפחת יערי ומשפחת טולדנו, נכנסו לתאיהן במקביל, נאבקות עם המזוודות והתיקים שנערמו בפתחם. איריס טולדנו, אימו של דן, חייכה לעבר הגר יערי, אימו של אביתר, והיא החזירה לה חיוך מלווה במשיכת כתפיים, כאומרת, זו תהיה עבודה קשה, הפלגת התענוגות הזו.
דן התקדם באיטיות לעבר משפחת יערי שבפתח תאה, חולף על פני ששת התאים שהפרידו בין המשפחות. אביתר השתהה מאחור וחיכה לילד שלא הכיר, חברו למסע, שיגיע.
"שלום, אני דן," הוא אמר לו והושיט את ידו. שני הילדים לחצו ידיים במגושמות ובמבוכה.
"אביתר. אביתר יערי."
"בן כמה אתה?"
"אני בן אחת־עשרה," ענה אביתר.
"גם אני. היה לי יום הולדת רק בשבוע שעבר. קיבלתי משקפת במתנה. משקפת אמיתית, של מבוגרים. "
"אני יותר גדול ממך. בכמה חודשים. נולדתי במאי. מאיפה אתם?"
"אנחנו מתל אביב," ענה דן. "אנחנו גרים ברחוב בלפור."
"רחוב בלפור יש גם בירושלים, אבל אנחנו גרים בקריית היובל, ברחוב אורוגוואי."
"זו מדינה בדרום אמריקה," אמר דן. "פדרו רוצ'ה הוא שחקן כדורגל מאורוגוואי."
"דן," נשמע קולה של אימו.
"אני צריך ללכת."
"כן, גם אני. ניפגש אחר כך?" שאל אביתר.
הם קבעו להיפגש בחדר האוכל של האונייה אחרי ארוחת הצהריים.
גם בחלוף יותר מחמישים ושישים שנה יזכרו שניהם את הרגע שבו הכירו, במסדרון החשוך של האונייה 'שלום'.
"ליל הצבועים" / יונתן דה שליט. 256 עמודים. כתר ספרים.