בספטמבר האחרון טסתי לשיקגו, וכמו שאני נוהג לעשות לקראת נסיעות החלטתי לצפות בכמה סרטים קלאסיים שמתרחשים בעיר. "האחים בלוז", "הנמלט", "תקועים בדרך" וכמובן, הקלאסיקה של ילדותי - "שמתי ברז למורה" של ג'ון יוז. אתם בטוח זוכרים אותו בזכות הגיבור שלו: פריס ביולר. סיפור המעשה די פשוט: פריס עובד על ההורים שלו שהוא חולה, ואז יוצא להרפתקה ברחבי העיר יחד עם בת הזוג שלו והחבר הכי טוב שלו. בעקבות הצפייה החוזרת בסרט, הפעם כמבוגר, החלטתי לבלות יום שלם במוזיאון האמנות המדהים של שיקגו, בדיוק כמו גיבורי הסרט שאני כל כך אוהב.
בזמן המלחמה השנייה עם איראן צפיתי בהמון סרטים עם הילדות שלי - בנות 10 ו-7 - ומכיוון שז'אנר "סרטי בית ספר" הוא האהוב עליהן ממילא, החלטתי להראות להן את היום החופשי של פריס ביולר, שממש בחודש הבא (ב-11 ביוני) יחגוג בדיוק 40 שנה לצאתו. לשמחתי (וקצת להפתעתי), הן נהנו מאוד מההברקה הקולנועית של ג'ון יוז. אלא שהצפייה המשותפת גרמה לי להבין שמשהו השתנה. לפחות מבחינתי. מה שפעם היה בשבילי סרט האסקפיזם המושלם - כשפריס ביולר הכריזמטי היה המודל האולטימטיבי לחיקוי - נראה פתאום שונה בתכלית. מצאתי את עצמי, באופן מפתיע, מזדהה הרבה יותר עם קמרון. החבר החמוץ שנוטה להתקפי דיכאון וחרדה.
כן, קמרון פריי. הלחוץ. ההיפוכונדר. הפרטי פופר. קאם שנגרר בעל כורחו להרפתקה, הורס את המכונית של אבא שלו (שאוהב את המכונית יותר משהוא אוהב אותו), ובסוף נשאר להתמודד עם החיים האמיתיים. קמרון הוא הבוגר בחבורה, לא רק מנטלית. הוא אמנם ילד בתיכון בסרט, אבל השחקן שמשחק אותו - אלן ראק - היה בן 30 בזמן הצילומים. לימים הוא יהפוך להיות האח הבכור-אך-לוזר במשפחת רוי של "יורשים", וינסה לרוץ לנשיאות ארה"ב רק כדי להתפשר על תפקיד של שגריר ארה"ב בעומאן - ופתאום, מעיניים של גבר בעשור החמישי לחייו, הוא מעורר השראה.
זה לא רק אני. מתברר שהצפייה המחודשת הזו חושפת פער דורי עמוק. כששאלתי עורכת בדסק החדשות של וואלה אם היא מכירה את פריס ביולר, היא ענתה: "ברור, זה הילד הזבל המבריזן". אלא שבזמן אמת של 1986, פריס ביולר בגילומו של מתיו ברודריק (בעצמו בן 25) היה ההתגלמות של מרד הנעורים: הנער הכריזמטי שבוחן את גבולות המערכת ויוצא מזה בלי שריטה. תמיד. הרי זה לא שבירת החוקים שמשכה אותנו אליו - אלא היכולת שלו לא להיתפס. אבל אם תשאלו את דור ה-Z ואת דור האלפא, הם יגידו לכם שפריס נראה כמו נרקיסיסט פריבילגי ואנוכי. בעולם רווי חרדות, מגפות ומלחמות - פריס הוא הלוזר האמיתי. ילד שבורח מהחיים במקום לחיות אותם.
הפער נובע בעיקר מהמציאות. למעשה, השאלה הראשונה שהבנות שלי שאלו אותי על הסרט הייתה "מה זה 'שמתי ברז'?". הסברתי להן שזו דרך להגיד "להבריז". ואז הן שאלו אותי מה זה "להבריז". הסיבה שהמילה הזאת כל כך זרה להן, היא כי ילדים לא מבריזים יותר מבית ספר - הם פשוט לא הולכים אם הם לא רוצים. הם אפילו לא צריכים להתחזות לחולים כמו גיבור הסרט.
במאמר שפורסם לאחרונה ב-Miscelana לרגל חגיגות ה-40 של הסרט, נכתב כי "הדור הצעיר לא רואה בפריס מורד יוצא דופן. הוא פשוט מישהו שעשה את מה שהיה צריך לעשות. חתרנות הפכה לשימור עצמי. הדוניזם הפך לטיפול מאולתר. 'יום חופש' הוא כבר לא פנטזיה, אלא אסטרטגיה של הישרדות". בעידן שבו צעירים מדברים בפתיחות על שחיקה ועל הצורך ב"יום לבריאות הנפש", הברזה מבית הספר נתפסת כחלק לגיטימי מאורח חיים מאוזן.
וברגע שההברזה מפסיקה להיות אקט של מרד, הקסם של פריס דוהה. הוא לא גיבור, הוא סתם ילד. אפילו קצת מעצבן. הוא נחשף במערומיו: טיפוס פריבילגי, אנוכי למדי, שהכל בא לו בקלות והוא לא באמת משלם מחיר על מעשיו. וכאן בדיוק נכנס לתמונה קמרון פריי. כשפריס מפסיק להיות הגיבור, אנחנו מבינים שהמסע האמיתי והמרשים שייך דווקא לחבר הלחוץ שלו.
צופים צעירים רואים את קמרון כגיבור האמיתי של הסרט. להבדיל מפריס השובב - שמתחיל וגומר את הסרט בדיוק באותו מקום - קמרון עובר מסע אמיתי תוך כדי שהוא מרגיש את כל הרגשות בדרך. חרדה, שיתוק מול מערכת ציפיות דורסנית (במקרה שלו, אבא קשוח ופרארי אדומה אחת), ותחושה קיומית שהעולם פשוט גדול עליו. בניגוד לפריס, שמחליק על פני המציאות בלי להישרט, קמרון נאלץ להתרסק אל תוכה. המסע שלו לא מסתכם בלשיר את "דנקשן" ואת "טוויסט אנד שאאוט" על קרון מצעדים בשיקגו, אלא בהתפרקות רגשית מול ציור במוזיאון, ובסופו של דבר - בהחלטה המצמררת להתייצב מול אביו ולשאת בתוצאות.
הסצנה במכון האמנות של שיקגו - שבאמת אין לי מספיק מילים בשביל להמליץ על ביקור בו - מרגישה אחרת. בילדות זו הייתה סתם סצנה. קמרון עומד מול ציור ונראה בהלם, בזמן שברקע שומעים קאבר אינסטרומנטלי ללהקת הסמית'ס. בצפייה בסרט בעשור החמישי לחיי, הסצנה הזאת פתאום הפכה עבורי להיות המפתח הרגשי של הסרט כולו.
תזכורת למי ששכח כמה כיף היה באייטיז: קמרון משתהה מול הציור המפורסם של ז'ורז' סרה, "יום ראשון אחר הצהריים על גדות האי לה גראנד ז'אט", ובוהה ארוכות בדמותה של הילדה הקטנה בלבן. ככל שהמצלמה מתקרבת, טכניקת הפוינטליזם של היצירה נחשפת. מה שמרחוק נראה כמו תמונה רגועה ושלמה, מתפרק כשמתקרבים אליו: פתאום רואים שאין באמת "תמונה", אלא אלפי נקודות צבע קטנות שמחזיקות איכשהו יחד.
במילים אחרות: קמרון נשבר מול הציור כי הוא רואה בו את ההשתקפות של עצמו. מרחוק, החיים שלו בפרברים נראים כמו יצירת אמנות מושלמת. אבל קמרון מרגיש שככל שמתקרבים אליו ובוחנים אותו באמת, אין בו שום דבר מוצק או מגובש. הוא רק אסופה מפורקת של חרדות, לחצים ופחד משתק מהעתיד (ומהאבא). ג'ון יוז עצמו אמר פעם על הסצנה הזאת שקמרון חושש שאם תסתכל עליו מספיק מקרוב - תגלה שהוא בעצם לא קיים. בעוד שפריס הוא דיוקן חד וקולני שאי אפשר להתעלם ממנו, קמרון נאבק לחבר את הנקודות של הנפש שלו לידי אדם שלם.
אלא שלא מדובר רק בקמרון. במאמרים נוספים ברשת אפשר למצוא כי צעירים, ובעיקר צעירות, מזדהים עם דמותה של ג'יני, האחות הזועמת של פריס בגילומה של ג'ניפר גריי (לעד "בייבי" מהסרט "ריקוד מושחת"). כמו קמרון, גם היא עוברת תהליך במהלך הסרט, והמרד שלה עם האסיר (צ'ארלי שין בגדולתו), להבדיל משל פריס, הרבה יותר אותנטי וסקסי.
ואולי הקסם של פריס באמת שייך רק לרגע בזמן שהיה קיים רק באייטיז. ב-1990 עלתה לאוויר סדרת טלוויזיה בשם "פריס ביולר" שניסתה לרכוב על ההצלחה. את פריס גילם שם צ'ארלי שלאטר, כשלנעליה של ג'ניפר גריי נכנסה שחקנית מתחילה ואנונימית בשם ג'ניפר אניסטון. הסדרה נכשלה ובוטלה אחרי עונה אחת בלבד, מכיוון שנראתה כמו חיקוי עלוב של "פרקר לואיס" - שבעצמו היה סוג של הומאז' לפריס ביולר.
40 שנה אחרי, להגיד ש"העולם השתנה" זה יהיה אנדרסטייטמנט קל. בעידן שבו כולנו מחפשים איך לאזן את הטירוף בחוץ ושואלים את עצמנו איך לשמור על השפיות, קמרון וג'יני הם אלה שמזכירים לנו שהחיים לא נפתרים בחיוך חלקלק למצלמה. החיים מתחילים ברגע ששוברים את הקיר הרביעי, ומתחילים להתמודד עם החיים עצמם.