"למרות שאני מנסה למות / אתם מחזירים אותי לפס הייצור / לעזאזל עם זה / בחזרה לפס הייצור, לעזאזל / שוב ושוב / אני חוזר לפס הייצור"
- איגי פופ
זה היה בוקר יום ראשון. דבורה חזרה לביתה אחרי שהשאירה את נטלי, בתם בת השנה וחודש, אצל הוריה. היא ידעה שהאווירה בבית פשוט לא מתאימה לתינוקת. זה לא היה רק חוש אימהי, הלילה שלפני כן היה רצוף במריבות. היא רצתה להתגרש, בעוד בעלה התחנן שתקבל אותו בחזרה והבטיח לעזוב את המאהבת. לבסוף, הוא ביקש ממנה להניח לו לבלות את הלילה לבדו, ולחזור בבוקר בלעדיה. ב-18 במאי 1980, בדיוק היום לפני 46 שנים, כשדבורה נכנסה לביתם שברחוב ברטון 77 במקלספילד, היא מצאה את בעלה, המוזיקאי איאן קרטיס, תלוי במטבח באמצעות חבל כביסה. בסמוך אליו נח מכתב התאבדות ארוך, עמוס במילות אהבה וחרטה.
בפטיפון עדיין נח התקליט של איגי פופ, "The Idiot". אלבום שהפיק דיוויד בואי, אותו הוא העריץ. אלבום שאת שמו שאבו השניים מהספר "האידיוט" של דוסטויבסקי, שעוסק בנסיך רגיש ותמים הסובל מאפילפסיה, שמתקשה לשרוד בתוך עולם ציני, אכזרי ומלא ברוע. ההקבלה לחייו הייתה סמלית. סמלית מדי. במכתב ההתאבדות הוא כתב: "ברגע זה ממש, הלוואי והייתי מת. אני פשוט לא יכול להתמודד יותר".
בספרה האוטוביוגרפי סיפרה דבורה כי מכתב ההתאבדות כלל הצהרות שנאה כנגד המאהבת הבלגית שלו, אלא שהיא האמינה שהוא סתם כתב את זה כדי להרגיע את רגשות האשם שייסרו אותו. האהבה קרעה אותו ממנה. האהבה קרעה אותו מעצמו. זה נראה לי זמן טוב ללחוץ פליי על הפלייר הבא:
ההחלטה של קרטיס לשים קץ לחייו, בדיעבד, נראית כמו הדבר הכי צפוי בעולם. נוכלים שרוצים להישמע שהם "מבינים" בהיסטוריה של המוזיקה ישמחו לספר לכם על ההופעה של הסקס פיסטולס שנכחו בה מעט מאוד אנשים בקהל - אבל כל מי שהיה שם הקים להקה. זו אגדה יפה, שמקושרת ישירות לג'וי דיוויז'ן, מכיוון שברנרד סאמנר ופיטר הוק אכן היו באותה הופעה (בנפרד) ולאחר מכן הם יקימו את הלהקה. אלא שמי שרוצה להבין את האגדה של ג'וי דיוויז'ן לא יכול להסתפק רק בזה.
תחילה הם קראו לעצמם "ורשה" (על שם שיר של דיוויד בואי), אבל מהר מאוד שינו את השם ל-Joy Division ("חטיבת השמחה"). השם הטעון נלקח מ"בית הבובות", ספרו המפורסם של ניצול השואה ק. צטניק, ומתאר את האגפים במחנות הריכוז שבהם אולצו נשים יהודיות לשמש כשפחות מין עבור קצינים נאצים. ק. צטניק (יחיאל די-נור) עצמו, מוכר לרבים בישראל בזכות עדותו המטלטלת וההתעלפות הדרמטית שלו במשפט אייכמן, לאחר שטבע את המונח "פלנטת אושוויץ".
העיסוק באסתטיקה של השואה לא נגמר רק בשם הלהקה. על עטיפת ה-EP הראשון שלהם, "An Ideal for Living", התנוסס איור של נער מהנוער ההיטלראי, ובחלק הפנימי שולבה התמונה המפורסמת של הילד המרים ידיים מגטו ורשה. חשוב להדגיש: חברי ג'וי דיוויז'ן לא היו אנטישמים או ניאו-נאצים. באותם ימים של סוף שנות ה-70, השימוש בסמלים נאציים היה כלי פרובוקטיבי נפוץ של תנועת הפאנק כדי לזעזע את הממסד הבריטי השמרני שניצח במלחמה, ולשקף תפיסת עולם עגומה, חסרת עתיד ונטולת תקווה.
ואין ספק שהמוזיקה של קרטיס הייתה עגומה ונטולת תקווה. מי שבאמת רוצה להבין אותה לעומק, צריך לחזור דווקא לימים האחרונים שלו. המוזיקה הייתה מלאה בדיכאון קיומי, והדמות הבימתית שלו הייתה מוכרת בזכות "הריקוד האפילפטי" שלו. במציאות הוא לא רק סבל מהתקפי אפילפסיה תכופים ואלימים, אלא שהתרופות שהוא לקח רק דחפו אותו לתהומות עמוקים יותר של דיכאון. ברקע של כל זה התפרקו הנישואים שלו, ואז גם הגיע ניסיון ההתאבדות הראשון באמצעות מנת יתר של כדורים נגד מחלת הנפילה.
זו הייתה קריאה לעזרה, אבל המציאות לא עזרה. חברת התקליטים סגרה לג'וי דיוויז'ן את סיבוב ההופעות הראשון שלהם בארה"ב, אליו הלהקה הייתה אמורה להמריא רק יומיים לאחר מכן. זמן קצר לפני מותו הצטלם לתמונת פספורט במכונה אוטומטית בתחנת הרכבת של מנצ'סטר. הפרצוף שלו שם אומר הכל. אומרים שהעיניים הן החלון לנשמה - ובתמונה האחרונה שקרטיס הצטלם אליה אי פעם אפשר לראות את פחד המוות בעיניים שלו.
היצירות שבהן בחר קרטיס להקיף את עצמו בשעותיו האחרונות לא השאירו מקום לספק באשר להלך הרוח שלו. לפני ששם את אלבומו של איגי פופ על הפטיפון, הוא צפה ב"סטרושק", סרטו הטרגי של הבמאי הגרמני ורנר הרצוג מ-1977. עלילת הסרט מגוללת את סיפורו של ברונו סטרושק, מוזיקאי רחוב אלכוהוליסט שמשתחרר מהכלא, ויחד עם חברתו הזונה ושכן תמהוני מחליט לברוח מהמציאות האלימה של גרמניה אל החלום האמריקאי בוויסקונסין, ארצות הברית.
אבל החלום האמריקאי של סטרושק מתרסק מהר מאוד, והסרט נגמר באחד הסופים הביזאריים בתולדות הקולנוע. גיבור הסרט מגיע לפארק שעשועים מוזר בו יש בעלי חיים (אמיתיים!) שמנגנים על כלי נגינה בתמורה לכסף (!!). הוא משלם, עולה על רכבל עם רובה ציד - ויורה בעצמו, בזמן שחיות החווה ממשיכות לנגן.
עבור קרטיס, שעמד לעלות על מטוס לסיבוב ההופעות בארצות הברית - נסיעה שממנה היה מבועת לחלוטין - ההקבלה הייתה קטלנית. הוא פחד מהקהל האמריקאי ומהאפשרות שילעגו לו אם יחווה התקף אפילפסיה על הבמה. הגיבור הקולנועי שעובר לאמריקה ונשבר תחת הלחץ, יחד עם מוטיב "החיות שמנגנות עבור כסף" שממשיכות לנגן גם אחרי המוות של המפעיל שלהן, רק הגבירו את החרדות של המוזיקאי הרגיש.
הבחירה ב-"The Idiot" ברגעיו האחרונים לא הייתה מקרית. האלבום, שהופק ברובו על ידי דיוויד בואי, נחשב ליצירת מופת קלאוסטרופובית, והוא עיצב במידה רבה את הסאונד התעשייתי והקר של ג'וי דיוויז'ן. הצד הראשון של התקליט נפתח עם "Nightclubbing", שיר שהוא לא חגיגה של חיי לילה אלא מצעד מוות איטי, רובוטי וחלול - השתקפות מושלמת לתחושת הריקנות של סולן מותש.
אבל "Mass Production", הרצועה שסוגרת את האלבום באורך 8 דקות של צלילי מכונות חורקות, הייתה כנראה הדבר האחרון שהדהד בראשו, עם המילים שצוטטו בפתיחת הכתבה: "Though I try to die / You put me back on the line / Oh damn it to hell / Back on the line, hell / Again and again / I'm back on the line". הציפייה שיחזור לאותו פס ייצור, שיעלה על המטוס לאמריקה וימשיך לספק את הסחורה עבור המכונה המשמנת של תעשיית המוזיקה, הייתה כבדה מדי. "שוב ושוב, אני חוזר לפס הייצור", שר איגי ברקע, בזמן שאיאן קרטיס בחר לפרוש מהמירוץ. לתמיד.
המוות היכה את סביבתו בתדהמה מוחלטת. החברים ללהקה, צעירים מדי מכדי לקרוא את תמרורי האזהרה שזעקו מתוך הטקסטים שלו, לא העלו בדעתם את חומרת המצב. ברנרד סאמנר, חברו ללהקה, סיפר שבאותו יום ראשון הם בכלל קבעו לצאת יחד לסקי מים. "לא הבנתי את זה", הודה סאמנר בראיון ל-MOJO. "לא היה לנו מושג שהוא הולך לעשות את זה - אם היינו יודעים, לא היינו נותנים לו לצאת לנו מהזווית של העין".
חודשיים בלבד לאחר ההתאבדות, יצא האלבום השני של הלהקה, "Closer". קרטיס עצמו אמר לפני מותו שהוא מאמין שזו פסגת היצירה שלהם והם לעולם לא יוכלו להתעלות עליה. הוא צדק. האלבום טיפס למקום השישי במצעדים בבריטניה והוכתר מיד ליצירת מופת.
החברים שנותרו מאחור - סאמנר, פיטר הוק וסטיבן מוריס - אספו את השברים, הקימו את ניו אורדר, והפכו לאחת מלהקות הסינת'פופ המצליחות בעולם. הלהיט "Blue Monday" הוא עד היום הסינגל 12 אינץ' הנמכר בכל הזמנים, אבל זה סיפור אחר שיסופר בהזדמנות אחרת.
במקביל, המיתוס של איאן קרטיס הפך לאגדה. השנה, 2026, הוכרז כי ג'וי דיוויז'ן וניו אורדר ייכנסו יחד להיכל התהילה של הרוקנרול (בטקס שייערך בהמשך השנה), לצד שמות כמו אואזיס ופיל קולינס. "מחוץ לביטלס, ג'וי דיוויז'ן היא כנראה להקת הרוק המשפיעה ביותר של המאה ה-20", הכריז לא מזמן בילי קורגן מהסמאשינג פאמפקינס בפודקאסט שלו. ברנדון פלאוורס מהקילרז, באירוע מחווה לזכרו של קרטיס, הגדיר זאת במדויק כשתיאר את יצירתו כ"מוזיקה חסרת תקדים, חשופה, יפהפייה, פרימיטיבית ומלאת נשמה".
על המצבה הקטנה של קרטיס לא כתוב יותר מדי. רק המילים "Love Will Tear Us Apart" חרוטות עליה. שם הלהיט הגדול ביותר שלו, שיצא חודש אחרי מותו. דבורה, אגב, תחגוג בדצמבר הקרוב יום הולדת 70. האהבה קרעה אותו ממנה בדרך הכי אכזרית שיש. בינתיים, בואו נמשיך לרקוד לצלילים שלו, ונחגוג את האירוניה.