בשנה האחרונה, נראה שלכל חג יש אצלנו את הסרט היהודי-אמריקאי שלו. בחגי תשרי עלה כאן "שבת מכה" ("Bad Shabbos") שהתגלה כלהיט צנוע והצליח להקיף ב-80 דקות את כל המאפיינים הידועים של החיים היהודים-ניו יורקיים. עכשיו, לכבוד שבועות, עלה אצלנו "חיים פנטסטיים", שאמנם בשם שלו יש פחות יידישקייט, אבל הוא מתגלה כיהודי לא פחות.
מאחורי הסרט עומד השחקן-תסריטאי-במאי מתיו שייר, שעד כה נודע בעיקר בגלל הופעות בתפקידים קטנים בסרטיו של נואה באומבך, גם הוא כמובן קולנוען יהודי-אמריקאי-ניו יורקי. ב"חיים פנטסטיים", שזכה לתהודה ולהצלחה יחסית כשיצא באמריקה, שייר שר את השיר שלו, ותופס לראשונה את מרכז הבמה. בהשראת סיפורו האישי, הוא מגלם בחור נוירוטי, אלא מה, המתקשה למצוא עבודה יציבה עד שהפסיכיאטר שלו חוצה קווים אתיים ומציע לו לשמש כשמרטף של נכדותיו. מתברר שאימם היא שחקנית מפורסמת שכוכבה דעך, בגילומה של אמנדה פיט, וגם לה יש נוירוזות משלה. גיבורנו מתקשה לעמוד בקסמה וחוצה גבולות בעצמו כשהוא מתאהב בה.
הסרט מצטרף למסורת של פיליפ רות', וודי אלן, לארי דיוויד ובאומבך ולקאנון של מעשיות על יהודים ניו יורקים נוירוטים, אך שובר הרבה מן הקונבנציות של תת-ז'אנר. אנחנו הרי רגילים לסיפורים על יהודי שמתאהב בשיקסע, וזה גם מה שיוצר את הקונפליקט, אך כאן אין עניין של הבדלי תרבויות או דתות. כמה מרענן לראות קומדיה רומנטית יהודית-אמריקאית שלא מדברים בה על גיור! כמובן שלדמויות יש צרות אחרות, והן יוצרות צחוק ודמעות. התוצאה, כיאה לשמה, פנטסטית - שנונה, מלנכולית, מקסימה ונוגעת ללב. היא נוגעת בסוגיות אוניברסליות כמו אובססיה והחמצה, ובכל זאת גם בכמה נושאים ייחודים יותר לקהילה שבה היא עוסקת, כולל אפילו הקשר לישראל.
בלי הצהרות פוליטיות מפוצצות, שייר לא הצטרף לחבריו שמחרימים אותנו ואף ניאות להעניק לי שיחה טלפונית קצרה לרגל צאת הסרט בישראל.
"לא יצאתי לדרך במחשבה שהגבר יהיה יהודי ניו יורקי נוירוטי", הוא אומר. "רציתי לכתוב את זה מתוך אינסטינקט ובכנות האפשרית, בפרט לגבי ההתמודדות שלי עם בריאות נפשית. משם, הכל התפתח אורגנית. כדי לאתגר את הסטריאוטיפים, התסריט מחליף נקודות מבט ובשלב מסוים עובר לפרספקטיבה של היהודייה הנוירוטית, שיש לה משקל דומה מבחינת ההתפתחות של הדמות. זה נכון שאין אצלי את הדמות הכל כך שחוקה של האימא היהודייה. חלק מן האנרגיה הקבועה של הדמות הזו נמצאת אצל הגיבורה, אפילו שהיא מושא אהבתו של הגיבור ולא אימא שלו. הדמות שלה לא מבוססת על אימא שלי, אבל יש בה ממנה".
עד כמה הסרט אישי וביוגרפי מבחינתך?
"באמת עבדתי כשמרטף של שלוש ילדות קטנות, ממש כמו שרואים בסרט. שלוש קטנטנות ניו יורקיות פקדו עליי מה לעשות, וזו חוויה שלא אשכח. לא הצלחתי להתפרנס כשחקן, וזו עבודה שנתנה לי פרנסה ויציבות. זה היה כאוס אינטנסיבי, לטוב ולרע. שמרטפות מחייבת אותך לעמוד על שתי רגליים במקום להיות במקום מופנם וכפייתי עם עצמך. זה גם משהו שמאפשר לדמות לצמוח ולהתפתח. מעבר לכך, מה שרואים בסרט לא תואם לביוגרפיה שלי - לא התאהבתי באימא של הילדות".
מה לדעתך קשה יותר, להיות מאוהב במישהי שאתה יכול להשיג או שאתה לא יכול - כפי שקורה לגיבור כאן?
"אלה סוגים שונים של כאב, אבל אהבה חד-צדדית היא דבר קשה מאוד. זו חוויה מאוד לא שמחה מבחינת הגיבור, אבל היא גם עוזרת לו להתפתח".
מלבד שייר עצמו ואמנדה פיט, הסרט כולל עוד כמה שחקנים בעלי שם: אלסנדרו ניבולה כאבי ילדיה של הגיבורה, בוב באלבן ואחרים. את הפסיכיאטר מגלם ג'אד הירש, אחד השחקנים היהודים-אמריקאים הבולטים של העשורים האחרונים, שגילם בין השאר את האבא ב"היום השלישי", את דודו של ספילברג ב"הפייבלמנים" ואת הפסיכולוג ב"אנשים פשוטים".
"לא היססתי להושיב אותו שוב על כורסת המטפל", אומר על כך שייר. "מה שכן, המלהק אמר לי שהסרט או התפקיד יהיו קטנים מדי בשבילו, אז חששתי לפנות אליו. הצענו את הדמות למישהו אחר וזה לא עבד, אז בכל זאת העזנו לפנות לג'אד והעבודה איתו היתה חלקה ונעימה מאוד. כאן, בניגוד ל'אנשים פשוטים', מדובר בטיפול תרופתי, ככה שיש הבדל גדול בתסריטים ואני לא חושב שהם דומים מדי, או בכלל. ג'אד היה סקרן מאוד לגבי גישות טיפוליות שונות והיו לנו הרבה שיחות בנושא. הוא אדם רחב אופקים וחכם".
אפשר לעשות לסרט עיבוד מחודש עם איטלקי קתולי, והסיפור ברובו יישאר דומה. עד כמה הזהות היהודית משנה או מעצבת את הסרט?
"אני חושב שהיהדות מוסיפה חום והומור. יהודים ניו יורקים מדברים בקצב מסוים, ועשיתי את המיטב כדי להביא אותו לדיאלוגים. השחקנים שעבדתי איתם שולטים בתזמון הקומי הזה והביאו לסרט טקסטורה שהיה בה כיף ועומק. לא תכננתי לעשות סרט יהודי, אבל בסופו של דבר התרבות היהודית היא אחד הדברים הכי כיפיים ודינמיים בו".
כמה מהדמויות מתווכחות על ישראל בשלב מסוים. מה התגובה הכי טיפשית או מעצבנת שקיבלת מהקהל האמריקאי על עצם האזכור של ישראל?
"באמת התכוננתי לתגובות כאלה, אבל הן לא הגיעו. היו שהעריכו את האזכור הזה, ובעיקר את העובדה שהוא נעשה בצורה קומית, אבל לא סאטירית".