איראן? סתיו שפיר מזכירה לנו שהאיום האמיתי נמצא במקום אחר לגמרי

הספר "אנחנו מגש הכסף" של סתיו שפיר שכב אצלי על המדף שכבר זכה לכינוי המפוקפק "מדף הספרים שאני מאוד רוצה לקרוא אבל לעולם לא אמצא את החשק אליהם". הוא העלה שם אבק במשך יותר מחצי שנה. הוא הגיע אליי זמן קצר אחרי שכל החטופים החיים חזרו מעזה. הוא נראה כבד ומדכא, ובאותו זמן, בכנות, פשוט לא התחשק לי שום דבר כבד ומדכא. אחרי תקופה כל כך ארוכה שנלחמנו על להחזיר את כולם הביתה, למי היה אז כוח לחזור לקרוא על הבירוקרטיה שמאחורי קריסת הדמוקרטיה הישראלית? אז הוא נתקע על המדף.

בכל פעם שהסתכלתי עליו, קפץ איזה משהו בחיים האישיים או הלאומיים שהוציא את החשק מלקרוא אותו. תכלס, צריך מצב רוח מאוד ספציפי לספר על נושא כזה. בתקופת המלחמה עם איראן דווקא קראתי המון ספרים. המון. רובם היו מדכאים. על מלחמות. לא ספרים על נפילת דמוקרטיות מסיבות כלכליות, למרות, שלרוב, כידוע, דברים כאלה מגיעים ביחד.

איכשהו, דווקא בחג השבועות, אחרי שסיפרתי לבנות את הסיפור מלא החסד של מגילת רות (בכל שנה אני מספר מחדש, ובכל שנה הן שוכחות), פתאום קלטתי את הספר על המדף המוזנח והחלטתי לפתוח אותו. סיימתי אותו בבת אחת. קריאה רצופה, רק עם הפסקת פיפי של הכלב באמצע.

כבר במבט ראשון, קשה לטעות בכוונת המשוררת. כל מי שיחזיק את הספר ביד יבין ממבט חטוף "על מה הוא". מספיק להסתכל על האיור של הכנסת הניצבת על סף תהום, מספיק לקרוא את הכותרת שמתכתבת עם נתן אלתרמן, מספיק לקלוט את השם של הסופרת ואת צבע הכריכה שמזכיר את השיער שלה (צבע שהיא הייתה מזוהה איתו הרבה לפני הכתב הפוליטי של וואלה, אבל אחרי רמבו התרנגול משכונת התקווה). אלא שחברת הכנסת לשעבר סתיו שפיר לא מנסה לשכנע את המשוכנעים, זה הרי החלק הקל. למעשה, היא בכלל לא מנסה לשכנע בשום דבר. היא פשוט מגוללת מניסיונה האישי את מפת המנגנון המושחת שדרכו מוכרים את הדמוקרטיה שלנו.

כבר בפתיחת הספר עומדת תגלית מצמררת ששפיר חוותה כחברת כנסת צעירה בוועדת הכספים: התקציב הרשמי של מדינת ישראל, החוזה הכתוב שבין המדינה לאזרחיה, הוא במקרים רבים מסך עשן.

"הבנתי שמדינת ישראל לא מתנהלת לפי תקציב אחד - אלא לפחות לפי שניים. תקציב אחד שעובר כחוק, ותקציב נוסף, נסתר מעיני הציבור וממרבית הח"כים - שהוא התקציב האמיתי. התקציב הנסתר מוזרם אל גורמים פוליטיים, מטרות מגזריות ומשרדים ממשלתיים מפוברקים - ומשם לטובת בנייתו של מנגנון שמטרתו להנציח את השלטון".

היא מתארת כיצד באישון לילה, בישיבות פגרה שאף אחד לא טורח לסקר, מועברים מיליארדי שקלים לסעיפים אמורפיים כמו "שונות" או "פרויקטים", תוך קיצוץ אכזרי בשירותים חברתיים. השחיתות כאן היא לא חבר כנסת שלוקח מעטפה לכיסו הפרטי, אלא שיטה ממוסדת שנועדה לפרק את מערכות החינוך והרווחה ולהנציח שלטון סקטוריאלי. "התקציב הוא הפוליטיקה. התקציב הוא המדינה" היא כותבת, וממחישה איך הדיונים האפרוריים על טבלאות אקסל משעממות הם אלה שחורצים גורלות - מכמות סוללות הטילים שיגנו עלינו ועד למספר האחיות בבתי החולים. אל תטעו בעטיפה הכתומה או בז'אנר העיון, מדובר בספר אימה לכל דבר. מזל שקראתי אותו באור יום.

בשער האחורי נכתב שזו "קריאת חובה לכל אזרח בישראל". במידה רבה, זו הצהרה נכונה, אבל כזו שמתנגשת חזיתית עם המציאות: בתוך עמי אני חי, ובעמי לא קוראים יותר מדי ספרים, בטח לא ספרי עיון על הדרך החוקית שבה גנבו לנו את המדינה, ואיך רוקנו מתוכן את המושג "אופוזיציה". הספר הזה הוא ללא ספק חובת קריאה לכל פוליטיקאי מתחיל - וגם לפוליטיקאים ותיקים ותמימים מדי (אם המחשבה שלכם נודדת עכשיו לכיוון בני גנץ, זה לגמרי על אחריותכם).

וכן, אפשר לטעון שמדובר בספר שנכתב מפוזיציה, בעיקר כשעולות טענות כבדות משקל נגד בנימין נתניהו כבר בעמודים הראשונים. "באמצעות התקציב - הרשמי והבלתי־רשמי - ממשלות נתניהו פירקו את הסולידריות של החברה הישראלית, והולידו מלחמת הכול בכול". אלא שככל שהספר יורד לפרטים, ניכר ששפיר לא כותבת אותו מטעמים פוליטיים (אין חשש שהספר הזה ישכנע מצביע ליכוד להצביע למפלגה אחרת) - אלא באמת מדאגה כנה למדינה. זה מסוג הספרים שקוראים בדיעבד, אחרי שהאסון כבר קרה. כמו פסל החירות שקבור בחול בסוף של "כוכב הקופים".

בפרקים האחרונים, הספר משרטט מעין תוכנית פעולה להצלת הדמוקרטיה. מדובר בכמה עמודים קצרים בתוך ספר קצר ממילא, לכן אל תצפו לירידה עמוקה לרזולוציות של תוכניות עבודה לכל משרד ומשרד. ועדיין, יש שם את תוכנית המסגרת הנדרשת, זו שבתוכה נציגי הציבור שלנו יצטרכו לדרוש את הפינוי-בינוי המסיבי שהשיטה בישראל חייבת לעבור.

ברמה האישית: אינני נמנה עם החלקים בעם שמאמינים שמיד אחרי הבחירות הבאות יהיה כאן טוב יותר. לצערי, איבדתי את היכולת להיות אופטימיסט בנוגע לעתיד הפוליטי של המדינה. ובכל זאת, במקרה שראש ממשלת החורבן, זה ששולט בחיינו בשנים האחרונות יאבד את אחיזתו בשלטון (וחשוב לא פחות, יקבל את תוצאות הבחירות) הוא יאבד גם את הלפיתה שלו על הכספים שלנו. במקרה הזה, נצטרך להתחיל לבנות את הכל מחדש מתוך ההריסות. כשהרגע הזה יגיע, אני רק מקווה שהאנשים שיהיו שם כדי לעזור יהיו חסרי אינטרסים, כאלה שטובת המדינה ניצבת מול עיניהם הרבה לפני קומבינות בחסות החשיכה. כאלה שכבר הוכיחו שהם יודעים, ובעיקר לא מפחדים, להדליק שם את האור.

"אנחנו מגש הכסף: התקציב הסודי ששובר את הדמוקרטיה - ואיך נציל אותה" מאת סתיו שפיר | 135 עמודים | הוצאת כנרת, זמורה, דביר