הסרט הזה עלה מיליון דולר, יכניס מאה מיליון דולר - וירדוף אתכם בסיוטים

להיט האימה "אובססיה" עלה לאקרנים באמריקה לפני שבועיים ומיד הפך לתופעת תרבות. עלותו היתה מיליון דולר בלבד, תקציב נמוך גם יחסית לז'אנר שלא מתאפיין בתקציבים גדולים, וצפוי להכניס מעל מאה מיליון דולר. הבוננזה הזו תהפוך אותו לאחד הסרטים הרווחיים של השנים האחרונות, ואולי אי פעם.

מאחורי הנתונים הללו עומד מומנטום יוצא דופן. בימינו, להיטים מניבים את רוב הפירות שלהם בסוף השבוע הראשון להפצתם, ואז הולכים ודועכים. לעומת זאת, ההכנסות של "אובססיה" צמחו ב-39 אחוז בשבוע השני להפצתו - אירוע נדיר שמלמד עד כמה התהודה שלו חזקה. אפקט הפה לאוזן נהיה לא רלוונטי בתרבות הקולנוע האמריקאית העכשווית, אבל הלהיט הזה מחזיר אותנו לימים שבהם אנשים היו מתלהבים מסרט ואז מפצירים בחבריהם ללכת לראותו גם.

כל זה עוד יותר מרשים, ומעורר קנאה, בהתחשב בכך שבמאי הסרט הוא בסך הכל בן 26. מדובר בילדון בשם קורי ברקר, שכרוח הימים החל את הקריירה שלו ביצירת תוכן ויראלי, עד שסוכנות הוליוודית נוצצת החתימה אותו, וכבר פורעת את השטרות. הקולנוען התבסס כאן על אחת האפיזודות הכי איקוניות בתולדות פרקי ליל כל הקדושים של "משפחת סימפסון", שכשלעצמה התבססה על אגדה נושנה עם אינספור עיבודים - "כף הקוף", שבה בני המשפחה זוכים ביכולת להביע משאלות, ומגלים שצריך להיזהר במה שמאחלים לו.

כאן זה קורה לבחור צעיר בשם בר, שעובד בחנות מוזיקה ויש לו קראש על אחת הקולגות שלו, בחורה בשם ניקי בגילומה של אינדי נבארטי. הוא מאוהב בדימוי שלה שיצר לעצמו יותר מאשר בה עצמה - היא מבחינתו מה שנהוג לכנות מאניק פיקסי דרים גירל, אבל מה קורה כשהדרים הופך לסיוט?

אגדות על משאלות הן בדרך כלל סיפורים על חטא ועונש. החטא הפעם הוא הרצון בקיצורי דרך. והעונש? אללה יסתור. כאן, במקום לפנות למושא אהבתו, להתוודות על רגשותיו ואז לשמוע מה היא מרגישה או לא מרגישה ולקבל את זה - גיבורנו מחפש לעגל פינות, וקונה חפץ מסתורי בחנות מיסטיקה בלי לקרוא את האותיות הקטנות. האובייקט העל-טבעי מאפשר לו לאחל משאלה אחת שבטוח תתגשם, בתנאי שאין דרך חזרה. במקום לבקש בריאות או שלום עולמי, הצעיר המאוהב מבקש שניקי תאהב אותו יותר מכל אדם אחר.

ניקי היתה אישה עצמאית ומשוחררת, אבל הכישוף גורם לה לאבד שליטה מוחלטת על נפשה וכתוצאה מכך גם על גופה. כמשתמע משם הסרט, היא מפתחת יחס כפייתי לאהובה ומגנה עליו כמו כלבה כנענית. הקראש הזה מוביל להתרסקות שלה ושלו וגם לכמה קורבנות היקפיים. בסופו של דבר לא ברור מי הקורבן הראשי פה וגם לא מי האיש הרע - בניגוד לרוב סרטי האימה, כאן אין נבל במובן הקלאסי. הגיבור הוא מי שמחולל את שרשרת הזוועות, אבל אין לו כוונות רעות והוא גם מוצג לאורך כל הדרך כבחור נאיבי ומעורר סימפטיה. הרוע כאן הוא לא דמות מסוימת אלא האובססיה עצמה, וזה מה שהופך את התוצאה לכה מעניינת.

התסריטאי-במאי צעיר כמו הגיבור ובכל זאת מנווט את הספינה בצורה מרשימה, גם אם היא לעתים גולשת לקרינג' מיותר. מפצים על כך כמה רגעים שייכנסו לפנתיאון - כפי שבוודאי נוכחתם או עוד תגלו, הם מעוררים תגובות נסערות בקרב הקהל באולמות, הספיקו כבר להפוך לוויראלים, ובוודאי יישארו כאלה גם בעתיד. הסרט מרתק, טורד מנוחה, מקפיץ, מבהיל, מדמם - ולמרות כל זה, בסופו של דבר גם מצחיק מאוד.

אפשר לראות ב"אובססיה" סרט אימה, אך ניתן גם להגדיר אותו כסאטירה, וכמו סרטים רבים בשנים האחרונות, גם הוא סאטירה על גברים: על חוסר היכולת שלהם לדבר על רגשות; על האובססיה שלהם לכך שנשים יהיו אובססיביות כלפיהם; ועל הרצון שלהם לעצב את העולם כולו ובפרט את בנות הזוג שלהם כאילו היו פלסטלינה בידי היוצר. כל אלה תופעות מציאותיות, ומה שהזוועתון הזה עושה הוא להשתמש בעל-טבעי כדי להקצין אותן, להגיב להן ולגחך עליהן, ולהמחיש עד כמה הן יכולות להיות הרסניות.

יש בסרט גם אמירה רחבה יותר. הוא מראה כיצד הגוף אינו אלא כלי שנושא את הנפש שלנו, ועד כמה קל לתמרן את הנשמה הזו, ממש בדקירת אגודלים או בלחיצת כפתור, לשטוף את המוח ולגרום לנו למהפך נפשי כזה, עד שאפילו אנחנו לא נזהה את עצמנו, כפי שקורה כאן לניקי.

האובססיה של ניקי היא כישוף פנימי, אבל הוא מתבטא גם בצורה חיצונית. היא מאבדת שליטה פיזית. מחוות הפנים שלה ושפת הגוף שלה נהיות מופרזות, עילגות, ובסופו של דבר גם אלימות. היא בובה ממוכנת - גרסה מעוותת של השיר הקלאסי של פראנס גל.

במובן מסוים, ההופעה של נבארטי כניקי היא פרפורמנס-ארט, והשחקנית עושה זאת בצורה הטובה ביותר. התצוגה שלה היא המעלה המרכזית של הסרט והסיבה העיקרית לכך שהוא מהפנט.

השחקנית הצעירה פרצה בסדרה "סופרמן ולויס" המחודשת, בה גילמה את בתה של הגיבורה, וזה תפקידה הקולנועי הגדול הראשון. הביקורות המשתפכות משוות את הופעתה כאן לתצוגה האיקונית של איזבל אדז'ני ב-"Possession" ומכריזות שידברו עליה גם עוד שנים רבות. אולי זו קצת הגזמה, אבל אין ספק שזו הופעה פשוט מפעימה, שמסמנת את התגלית בתור אחת הכוכבות המבטיחות של השנים הקרובות.

סביר להניח שנשמע גם על מייקל ג'ונסטון (הסדרה "זאב צעיר"), שמגלם את הגיבור וקשה להתעלם מהדימיון שלו לצ'רלי קירק - וכמובן גם על יוצר הסרט קורי ברקר. ממש כמו גיבורי "אובססיה", גם החיים שלהם השתנו בין לילה מן הקצה אל הקצה. אפשר רק להתפלל שבמקרה שלהם, זה לא יסתיים באסון.