בתוך עולם שהכול בו נרקב, המופע הזה מציע תועפות של יופי

בתוכנית החדשה של להקת הבית למחול, המבוצעת לצלילי נגינה חיה של תזמורת המהפכה, מתכתב הכוריאוגרף שחר בנימיני עם שלוש יצירות קאנוניות מתחילת המאה ה-20. בתוך עולם שבו הכול נרקב - הטבע, הקשרים האנושיים, האמונות - הוא מציע לנו יצירה שיש בה תועפות של יופי שהופך את השבר לשפה של חיים.

החלק הפותח של הערב שואב את השראתו מ"פולחן האביב". המוזיקה, שהולחנה על ידי אריאל בלומנטל, שזורה באזכורים מובהקים מתוך יצירתו המקורית של איגור סטרווינסקי. עם זאת, ברובד התנועתי, המחול בוחר לנהל דיאלוג דווקא עם גרסת המופת המודרנית של פינה באוש. כשהאור עולה מתגלה לנו במה המכוסה כולה בשכבה דקיקה, כמעט סמויה מן העין, של אפר שחור - מחווה חזותית מובהקת לבמת אדמת הכבול האיקונית ביצירתה של באוש. גם כאן האדמה היא לא רק מטאפורה, היא גם משפיעה במישרין על התנועות בהעניקה להן כבדות גשמית - ומשמרת את עקבות הפולחן האכזרי.

זהו פולחן החורט באמצעות הגוף את הסיפור על הקרקע: פני השטח החלקים בתחילה נהפכים לשדה קרב זרוע הרס. האדמה מכתימה את הבגדים, נמרחת על הפרצופים ונדבקת לפלג גופם העליון העירום של הגברים. מוצגת קבוצה משובטת של יצורים אגדיים, גוש רוחש של יצורים נשגבים במסע מתפתל שבו הקבוצה היא כוח, היטמעות בקבוצה היא כורח ובידול הופך את הפרט לסרח עודף מועד לפורענות. הטקס הוא טרור סמוי מכוון תנועה בלתי פוסקת, שבו פעם רקדנית נבחרת כקורבן נישאת באוויר, ופעם זהו רקדן המודר מהקבוצה.

התשוקה כאן חתוכה, מרוסנת, עזה ומאופקת. והידיים לא רק יוצרות, הן גם מאזינות. ובתוך ההקשבה הזו נולדת אולי ההבנה העמוקה ביותר על אמנות: שתפקידה אינו לשמר את הסדר אלא לחשוף את החיים בתוך אי הסדר; לא לתקן את מה שנשבר - אלא לראות בו את האפשרות להתחלה חדשה. דווקא הבד האדום שמהדהד את שמלת הקורבן שנבחרה אצל באוש, יחד עם הרקדנים המזדחלים תחתיו, מכריח אותנו להביט אל היופי, יופי מניפולטיבי, פיתוי ידוע מראש, במקום לתת ליצירה להתקיים באזור הדמדומים של הנפש.

גם פרקה השני של היצירה מתנהל לצלילי מוזיקה מקורית מאת בלומנטל, השזורה הפעם בציטוטים מוזיקליים מתוך "אחר הצהריים של פאון" של קלוד דביוסי. הבמה שקועה בחשכה, ובחלקה השמאלי ניצבת פיסת טבע חיה. זוג הרקדנים הרובץ באפלולית יוצר בחיבור בין שני הגופים טקס שקשור בו זמנית בתהליך ההתגלמות בבשר ובאפשרות ההופכית, של התעלות מהחומר אל הרוח. פוטנציאל זוגי רומנטי וסימביוטי שנראה כמו התרפקות אחרונה על עבר אבוד כפעולה של פרידה.

החלק האחרון מבוצע לצלילי הבולרו שראוול חיבר לבלט מאת ברוניסלבה ניז'ינסקה. היצירה נפתחת בתוך עלטה, כשצלילי החליל המוכרים נשמעים בחלל. מתוך החושך מגיח בהדרגה רקדן יחיד הניצב במרכז הבמה בכריעה עמוקה, לבוש מכנסי ויניל שחורים ובוהקים. ידיו אוחזות את מותניו, ראשו מתווה גלים וגופו נע בעקבותיו. עם התפזרות האור, נחשף צבא שלם של רקדנים כשהם ניצבים על ארבע וזרועותיהם נטועות כעמודים הופכים לגוף יחיד, טקסי, המסודר בחצי עיגול.

מכאן, היצירה הופכת למפגן תנועתי פראי: גפיים נשאבות כבוכנות מכניות, מתנפנפות כזרועות מדוזה; רגליים צוללות בסיכון גבוה אל תוך שפגטים חדים, בעוד הרקדנים מתנודדים ומזנקים כעכבישים יפהפיים, ולעיתים מתעקלים לאחור, מקשיתים את הגב לצורות המזכירות חיות זרות המסורות לטקס בכל רמ"ח איבריהם. הם לבושים בחולצות בגוון גוף ובמכנסיים שחורים הצמודים כעור שני, ומצליחים ללכוד בדיוק המירבי את המינון המזוקק שבין רעב ארוטי לאכזריות חייתית.

האיפוק כרומטי בתלבושות הזהות לגברים ולנשים: פלג גוף עליון בגוון עור בשילוב מכנסי הוויניל, והסידור המרחבי המעגלי מזכירים את יצירתו המיתולוגית של מוריס בז'אר; אך החושניות המעודנת של האחרון מוחלפת כאן במאמץ גלוי ובנשימה קולית, המודגשת עוד יותר על ידי שפתון כהה ופיות פתוחים החושפים שיניים צבועות שחור, בוהקות. זוהי יצירה שמתקנת ונמחקת, מבלי לסגור את המעגל. היא נותנת תחושה כאילו כל דימוי מבקש להיוולד ולמות באותו רגע.

ולמרות התחושה לרגעים שאין די לנו ביופי, ושאנחנו זקוקים לרבדים נוספים - אידיאות, חידות, מבע נפש, משקע טרנסצנדנטלי כלשהו, או פעולתיות קיומית - שחר בנימיני מצליח בערב הזה להמיר חומרים ארציים לרובד מטאפיזי מבעד לחיבור ולהסטה, ולהציג משל ונמשל שהותכו למהות אחת של תבונה ויופי רב מאוד.