דנה ויס שיתפה פעולה. מזל שאופירה אסייג קרעה את נתניהו לגזרים

הכותרת המרכזית של החדשות הבוקר היא כיבוש הבופור על ידי סיירת גולני. מה נאמר? דמיינו שיש לכם מרתף יינות שאתם יורדים אליו כדי לחפש משהו לשתות בקידוש של יום שישי הקרוב - ומוצאים לפתע בקבוק נשכח, בציר 1982, חתיכת נוסטלגיה.

הבעיה היא שמעבר לערך הנוסטלגי, אין פה כלום ושום דבר. לא מפני שאני מקל ראש בכך שהבופור חולש הן על רמת נבטיה, שהשגת שליטה בה היא היעד המרכזי של פעילות צה"ל בדרום לבנון והן על אזור מטולה, אלא מפני שכל ישראלי שעיניו בראשו חייב כבר להבין שאין שום תכלית להישגים טקטיים בשטח, ללא אסטרטגיה מדינית.

לא באה כל ההקדמה הזאת אלא כדי לומר שבערב שבת עשתה אופירה אסייג בית ספר לעיתונות דעתנית לכל עמיתיה בערוץ.

אסייג לא ניחנה בהבנה שיש לרבים מעיתונאי חדשות 12, כמו למשל ניר דבורי, דנה ויס ואחרים, אבל במונולוג שלה בפתיחת תכניתה (קשת 12, עם ברק סרי ואלי אוחנה), היא הוכיחה כי ניחנה בחושים בריאים הרבה יותר מאלה של ההולכים בתלם, סכי-עיניים מנתבים את מבטם לבל יסטה ויראה את התמונה כולה.

נתחיל במונולוג של אסייג, לטובת כל מי שבדיוק טרח על הסירים לקראת ארוחת ערב שבת או נהנה מקרני שמש אחרונות של יום אביב נעים.

בנאום חד שיסעה אסייג את ממשלת הבובות הישראלית והעומד בראשה, ההוא שהבטיח "ניצחון מוחלט" ועתה שולח את שריו-שופרותיו לומר לתקשורת שאף אחד לא דיבר על ניצחון מוחלט. על רקע תמונות 12 חללי צה"ל (ועוד אזרח עובד צה"ל) גוללה אסייג את סיפור המחדל של הפקרת הצפון.

לא תמיד היא דייקה - כך למשל כשלעגה לחופשה המפורסמת ההיא של נתניהו במלון בנווה אטי"ב (לעומת הפחד שמונע ממנו לעלות צפונה ולהיפגש עם התושבים בקו העימות) - ולו רק מפני שנווה אטי"ב, למרגלות החרמון, היא קצת מחוץ לגבולות הגזרה שכוללים הפעם בעיקר את הגליל, מאצבע הגליל ועד לגליל המערבי, אבל הקו שלה היה נכון.

לא מדובר בדעה שאפשר לסתור, אלא בעובדה שכל עיתונאי מוכרח לזעוק כאילו היה היום ספון עם ילדיו במרחב המוגן באחד מיישובי הצפון (וזה במקרה הטוב, שכן בתי מגורים רבים בקו העימות אינם ממוגנים) - ואסייג אפילו אינה עיתונאית פר-אקסלנס, אלא "רק" מגישה דעתנית.

על רקע המונולוג הנוקב של אסייג, מעניין לראות מה עשו חלק מעמיתיה. דנה ויס למשל, פתחה את מהדורת סוף השבוע (מוצאי שבת) על רקע הכותרת שבישרה "צה"ל מעמיק את הפעולה בלבנון". כמעט מיד אחריה הסביר הפרשן הצבאי, ניר דבורי, שהתרחבות הירי של חיזבאללה היא בתגובה להעמקת אותה פעילות.

בבוקר כבר הותר לבשר שכוחות גולני כבשו את הבופור "לאחר 26 שנים" כפי שציין בפאתוס השמור לשחרור הכותל המערבי, ניצן שפירא, שחולם כנראה להיות ניר דבורי כשיגדל.

מה הבעיה בדיווחים הללו? לא רק שהם משרתים את מצג השווא שהקימו ראש ממשלה ורמטכ"ל שהפקירו את אזרחיהם, לפיהם צה"ל פועל, בהנחיית הדרג המדיני, כדי להבטיח את שלומם של תושבי הצפון, אלא שהם חוטאים לאמת: צה"ל פועל בנחישות של מי שהוזמן לאפר את פניו של חולה סרטן. קוסמטיקה במקום כירורגיה, שאף היא כוחה מוגבל.

למה? כי לא צריך להיות מומחה גדול לצבא וביטחון כדי להבין ששום דבר אינו מרתיע את חיזבאללה כמו פגיעה נרחבת בתשתיות לבנוניות או ברבעים של ביירות, שהמשוואה היחידה היא בלוק שקורס בדאחיה על כל רחפן (משהו שנאסר על צה"ל לעשות, על ידי מי שנתניהו מסר לו את המפתחות לביטחון ישראל).

ואפילו הטקטיקה היעילה פי אלף הזאת, היא רק שלב ביניים בדרך למצב חדש רצוי למדינת ישראל. כלומר - מה נרצה שיקרה בלבנון ביום שאחרי, משהו שאפילו על עזה לא הרהיב נתניהו עוז להגיד (כדי לא להכעיס את הסמוטריצ'ים שחולמים על טרנספר).

לו היו כתבים צבאיים אמיתיים, כאלה שמוכנים להקריב את מקורותיהם הטובים בצה"ל תמורת הצידוק העליון של עבודתם, קרי - זכות הציבור לדעת, או אז היו מגלים לעם ישראל את האמת המרה, שרמת נבטיה היא כציר פילדלפי: יש לה חשיבות טקטית שהיא כקליפת השום ללא מדיניות מתכללת.

במקום זה מראים לנו תמונות קרב שמייצרות מצג שווא, סוחרים בגבורתם של לוחמי צה"ל (כמו שעשה אמש עמית סגל ב"פגוש את העיתונות", עת ציטט משיחה עם מפקד בכיר בשטח שחשוב לו שלא יחשבו שאין לצה"ל הישגים).

שעה אחרי עמית סגל שמפציר בנו לחגוג את ההישגים האדירים של צה"ל, מתראיין כשהוא כמעט על סף בכי אביחי שטרן, ראש עיריית קריית שמונה (חדשות סוף השבוע בהגשת דנה ויס).

הוא כבר באמת לא יודע מה עוד ניתן לעשות כדי למשוך בדש מעילו של נתניהו. להזכירכם נתניהו מחרים את קריית שמונה בגלל ששטרן העז להתמודד מול מועמד שמקורב לגברת נתניהו ואף לגבור עליו - לטובת כל מי שרוצה לדעת באמת מהו סדר העדיפויות של ראש הממשלה.

חטאו של נתניהו ברור אך מובן, בהיותו פוליטיקאי שהישרדותו בתפקיד (ואולי אף חירותו) תלויים בשקריו.

לעומתו, חטאם של מפקדי צה"ל ודוברו הוא כפול - הם מסייעים לקיים את מצג השווא הזה שלפיו צה"ל פועל כדי להבטיח את ביטחונם של אזרחי ישראל (ומיד רצים לספר, לציטוט אך לא לייחוס, שנתניהו קושר את ידם האחת מאחורי גבם, במצוות אדונו טראמפ) ובכך מועלים הן באמון הציבור והן באמון החיילים, דבר שמתחיל להיות מסימני ההיכר של כהונת זמיר.

חטאה של התקשורת החופשית בישראל הוא משולש, כי אין דבר שכתוב לעיל שלא ידוע לכתבי ועורכי החדשות, ובכל זאת הם משתפים פעולה. מדוע? אולי מחשש לאבד את מקורותיהם, אולי כדי לא לאתגר את הקונצנזוס הישראלי - המיינסטרים שעוד נאמן לחדשות בטלוויזיה, ואולי גם חמור עוד יותר: כדי לא להרגיז את המפרסם הגדול ביותר שלהם, ממשלת ישראל.

על רקע הפחדנות הזאת, שהיא שותפה לגורמים שמאפשרים למציאות בלתי נסבלת להתקיים, בלטה אופירה אסייג, לא בדיוק עיתונאית (ובה בעת פי אלף יותר עיתונאית מכל חבריה לערוץ) במונולוג שכולו "אני מאשימה".

במקור הייתה אמורה השורה דלעיל לסיים את הטור הזה, אבל ממש עם הקלדתה, התיר דובר צה"ל לפרסום את דבר נפילתו של (עוד) חייל צה"ל בלבנון, מפגיעת רחפן נפץ.

עוד עד אילם לנאום התוכחה של אסייג: סמ"ר מיכאל טיוקין, יהי זכרו ברוך, קורבן של הטיוח הגדול שמתנהל כאן מטעם ממשלת ישראל ומפקדי צבאה, בחסות התקשורת.