אפילו "הפטריוטים" לא היו מוכנים למופע הבכורה הנלעג של אבישי בן חיים

רצה הגורל ואירוע חברתי גרם לי להפסיק לצרוך את מנת האקטואליה שלי אמש בשעה שש - ולחדש אותה רק אחרי השעה תשע בערב.

במושגי טלוויזיה רב-ערוצית: נפרדתי מהמסך עת נפרד גם רפי רשף מקהלו, ושבתי אליה רק עת נכנס ד"ר אבישי בן חיים לראשונה לאולפן "הפטריוטים" בערוץ 14.

תכף נשוב לבן חיים ולהופעת הבכורה שלו, אבל עוד לפני, עלי להודות שהבנתי חלק מסוד הקסם של הערוץ הזה: תכניתו של רפי רשף הציבה מול פני מראה עגומה מאוד. באופן מפתיע, זה לא היה רק התוכן - חיילים נופלים והתפרעויות חרדים מול ממשלה ומשטרה שרק מלבות את האש.

זה היה שברון הלב שזעק מדברי האלוף במיל' יוסי פלד, איש ימין מובהק וביטחוניסט אמיתי, שהוזמן לתכנית כדי לדבר על הבופור ומשמעויותיו, אבל הפך פרשן לעת מצוא גם ליתר חדשות היום.

שברון הלב הזה נוכח מה שאין להגדירו אלא כמדינה המפרקת עצמה לדעת, ליווה כאנחה מתמשכת את כל צופי התכנית (וגם מי שהמשיך ממנה ל"שש עם עודד בן עמי").

לעומת זאת, בערוץ 14 שמחה וצהלה: ישראל שוקעת למצולות כטיטאניק, אבל התזמורת שעל הסיפון מנגנת מרש של ניצחון מוחלט.

זה היה מחריד אבל גם מרהיב באותה העת. "שופר" קוראים לערוץ הזה? קליידוסקופ יהיה אולי מונח טוב יותר, או אולי מנסרה, פריזמה שהמציאות נכנסת אליה בצבע אפור-כהה בצד אחד, אבל יוצאת ממנה בצד השני בכל צבעי הקשת.

לתכנית "הפטריוטים", משדר הדגל של הערוץ, הצטרף אמש שחקן חיזוק מוכר, החתמה חדשה, הרכש הנוצץ של עונת המלפפונים: ד"ר אבישי בן חיים.

לא מעט ציפיות ליוו את המעמד, או שמא מוטב לומר תקוות. כלומר, לא ציפיתי שבן חיים יהפוך את מושב הכאילו-לצים הזה למכון מחקר, אבל כן קיוויתי שלפחות הוא ישכיל להתנהל בתוכו כ"חרסינה בחנות פילים", עם מסרים נבונים יותר, רכים יותר, היוצאים מן הלב ומבקשים לפגוש את הלב בצד השני.

נו, אז ציפיתי. נתעכב לרגע על הצגת בן חיים על ידי מערכת התכנית, עם הופעות טלוויזיוניות שלו בערוצים שאותם הם מכנים בלעג "תבהלה" או אף "תרעלה".

מדהים כמה הימין זקוק עדיין לחותמת הכשרות של הערוצים האמיתיים, לאמור: איך נדע שבן חיים הוא סחורה לוהטת? הנה, עובדה, אפילו ירון לונדון חשב פעם ככה!

אלא שמביך ככל שהיה הפתיח, מונולוג הפתיחה של השחקן החדש הצליח להתעלות אפילו עליו. בן חיים סקר את תחנות חייו בתקשורת וטען שתמיד הקפיד להיות במקומות המרתקים ביותר (למשל ב"פופוליטיקה" בערוץ 1 או ב"לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10), המקום הזה, לטענתו, הוא עתה "הפטריוטים".

לרגע היה נדמה שאפילו עיני המסובים באולפן נפקחו בתדהמה, שכן מעולם לא החשידו אותם בסקרנות אינטלקטואלית... רוצה לומר, בן חיים הגזים כבר מהרגע הראשון כמי שאמרו לו להתלבש יפה, אז הוא חנט את עצמו בטוקסידו בעוד שמארחיו התכוונו בסך הכל שילבש חולצה מכופתרת.

האובר-קיל הזה ליווה אותו גם בהמשך. כנראה הסבירו לו שמקובל להחניף לנתניהו בתכנית. רק שבן חיים כמעט שלא הצליח לאסוף את לשונו בחזרה אל פיו, עת טען שנתניהו אינו רק מדינאי בחסד וראש ממשלה מצוין, אלא, החזיקו חזק: לאור מה שראה כאן בשנתיים וחצי האחרונות, הוא בטוח עתה שנתניהו הוא מגדולי המנהיגים היהודים בכל הזמנים!

זה הצליח להיות גרוטסקי כמעט ברמה של חבורת ארץ נהדרת בסרטם "זוהי סדום", כשיובל סמו קורא "הללו את המאליכ של סדום" ואלי פיניש מופיע בדמותו של הלה (שממרחק השנים אכן נראית כפרודיה מוצלחת למדי, גם אם שלא מדעת, על בנימין נתניהו).

בן חיים לא עצר, אבל רגע - אולי מוטב שאנחנו נעצור לרגע כאן ונמקד את תשומת הלב בעוד שתי אנקדוטות מ"הפטריוטים" של אמש. הראשונה היא חגיגת פסק הדין של בג"ץ שדחה את העתירה נגד מינוי רומן גופמן לראש המוסד.

בזה אחר זה התגוללו חברי הפאנל על היועמ"שית והעותרים - התנועה לאיכות השלטון, אבל רגע - פתאום הפך בית המשפט העליון (זה ששר המשפטים האהוד על חברי הפאנל קרא להפר את הוראותיו) לסמכות עליונה?

נו מילא, יש חדשות חשובות יותר, כמו למשל הנעשה בגזרות השונות, בדגש על לבנון. מה אומר בן חיים על המצב? נפלא ונהדר. זה לא סתם ניצחון, ולא סתם ניצחון מוחלט אלא "יותר מניצחון מוחלט!" - נשבע לכם שהרצתי את ההקלטה שלוש פעמים אחורה וקדימה רק כדי להיות בטוח שהדברים אכן נאמרו.

זה היה ליד טוב לריאיון עם שר הביטחון ישראל כ"ץ, שלא היה אלא גבבה של שקר על שקר על שקר, עד שהתחלתי לחשוד שאפילו חברי הפאנל תוהים בעצב אחר הדברים שעליהם להשלים עמם כדי לשמר את מקום עבודתם המתגמל.

דווקא אז, כשנדמה היה שהקושי העיקרי של עמיתיו החדשים של בן חיים יהיה למשות אותו החוצה משלולית הדבש שבה טבל-טבע עד צווארו, הגיעה הידיעה המרה על דבר נפילתו של סרן ד"ר אורי יוסף סילבסטר, רופא גדוד שקד של חטיבת גבעתי.

הידיעה הזאת הזכירה לכולנו שהבעיה הגדולה ביותר של נאמני נתניהו, מפעילי השטח, דרך קבלני הקולות ועד לחברי פאנל הפטריוטים, אינה היועצת המשפטית לממשלה, אינם שופטי בג"ץ ובטח שלא מנהיגי האופוזיציה, מאיזנקוט ועד בנט, מליברמן ועד לפיד, אלא אויבת שקשה מאוד לנצח: המציאות.

הנה תראו מה זה: הביאו ד"ר מהערוצים של השמאלנים ("יש לנו פרופסור ועכשיו יש לנו גם דוקטור" התגאה ינון מגל בפתח המשדר אמש וחשף שוב את תסביך הנחיתות של הימין), רק כדי שיגיד שהמציאות הביטחונית היא נפלאה, "הרבה יותר מניצחון מוחלט" - ודווקא אז הסתננה לה האמת בדמות "הותר לפרסום" והמציאות האיומה הפילה את המיקרופון, דפקה סיבוב ויצאה מהאולפן.

נסיים בנימה אישית: היו פעם אנשי ימין שהצליחו לאתגר אותי, לגרום לי לחשוב מחדש, להתווכח ולהודות שיש משהו בדבריהם.

עמית סגל בתחילת דרכו היה כזה - צעיר מבריק וחד לשון. כך גם פרופסור אריה אלדד למשל, שעד היום אני נהנה להאזין למנגינת דבריו גם כשהמילים קשות לעיכול.

גם ד"ר אבישי בן חיים היה פעם כזה: בכל פעם שבה הופיע ב"לונדון את קירשנבאום" למשל, חשתי כי הוא מהאנשים שגורמים לי להרגיש שהמשותף לנו, כישראלים ויהודים, רב על המפריד.

האנשים הללו נטעו בי אמונה אזרחית חשובה, לפיה לא נורא אם אתאכזב מתוצאות הבחירות, כי הנה לא רק שישנם אנשים עם כוונות טובות בצד השני של המתרס הפוליטי, אלא שאותם אנשים מצוידים מלבד בכוונה, גם במחשבה צלולה. ובכן, אותם האנשים הולכים ומתמעטים.

סהדי במרומים שניסיתי אמש לגייס את כל סבלנותי כדי לשמוע מה יגיד בן חיים בתכנית הראשונה בהשתתפותו. בחיי.

ציפיתי לפגוש אדם ופגשתי פלקט. עד כדי כך חרה לי הדבר, שהרצון הטוב הפך לרחמים. נכמרו רחמיי על אדם שהיה פעם סקרן, חוקר, שואל ומתעניין והפך לבובה בדמותו, כזאת שמדקלמת את המסרים ה"נכונים".

עד כדי כך הצטערתי עליו, עד שחשבתי שרק למענו ולמען אחרים כמותו, שווה שניגאל משלטון נתניהו.