שתי ילדות שנעלמו, עיירה אחת ועיתונאית שלא תוותר: קראו פרקים מתוך "כולם כאן אנשים טובים"

קריסי, 1994

תושבי וַקַרוּסָה שבאינדיאנה ידעו להריץ רכילויות במהירות רבה יותר מזו שבה עכביש טווה את קוריו. בכל פעם שמישהו מהם עשה משהו שאסור לעשות - למשל כשאבּי שמאקרס נתפסה מפלחת שפתון מחנות הכול בעשרה סנט; כשהילד של בקר נזרק מתנועת הנוער; כשג'ונה סניידר נרדם ונחר בכנסייה -חרושת הרכילויות של וקרוסה המשיכה לברבר וללעוס את החדשות בעקביות ראויה לציון, וכשהאנשים סוף־סוף ירקו אותן, האמת הייתה מעוותת, לא ניתנת לזיהוי ושזורה בתוך סיפור דמיוני. ומאחר שתושבי וקרוסה היו מבקרים קבועים בכנסייה, אנשים שומרי חוק ויראי אל באופן מובהק, הסיפור היה תמיד מקושט בפנינים של מתיקות שציפו בסוכר את הפינות החדות: יבורך הלב שלה, אבל... אני אתפלל בשבילם, כי שמעתם... שאלוהים ירחם על נשמותיהם.

גם לפני שהכול קרה, קריסי ג'ייקובס הבינה את הכוח של חרושת השמועות בווקרוסה, ולכן הקפידה כל כך לא ליפול ברשתה. היא הלכה לכנסייה בכל יום ראשון, הלבישה את הבת שלה בוורוד ואת הבן בכחול, היא נעלה את הנעליים הנכונות והקפידה על עניבות נכונות לבעלה. לא משום שהיא האמינה שזה חשוב. פשוט כי היה לה מה להפסיד. החיים האלה - המשפחה שלה, החווה והבית - לא היו מה שהיא רצתה, אפילו לא קרוב לזה, אבל הם היו יותר ממה שהיה לה אי פעם, והיא נאחזה בהם בחוזקה.

גם לפני שהכול קרה, קריסי ג'ייקובס הבינה את הכוח של חרושת השמועות בווקרוסה, ולכן הקפידה כל כך לא ליפול ברשתה. היא הלכה לכנסייה בכל יום ראשון, הלבישה את הבת שלה בוורוד ואת הבן בכחול, היא נעלה את הנעליים הנכונות והקפידה על עניבות נכונות לבעלה. לא משום שהיא האמינה שזה חשוב. פשוט כי היה לה מה להפסיד. החיים האלה - המשפחה שלה, החווה והבית - לא היו מה שהיא רצתה, אפילו לא קרוב לזה, אבל הם היו יותר ממה שהיה לה אי פעם, והיא נאחזה בהם בחוזקה.

ביום שבו הכול חמק לה מבין האצבעות, קריסי התעוררה לצליל השעון המעורר בחמש בבוקר, כפי שעשתה בכל בוקר בחייה כאשת איכר. היא קמה בשקט מהמיטה כדי לא להפריע לבילי, אם כי השעון המעורר היה גם בשבילו. אחר כך היא יצאה מחדר השינה החשוך ועשתה את דרכה במדרגות העץ היורדות אל המטבח.

היא קלטה את הכיתוב על הקיר לפני שהספיקה להגיע למדרגה האחרונה, ונשימתה איימה לפרוץ מהריאות. באותיות ענקיות אדומות כדם נכתבו שלוש הודעות מזוויעות: שתזדיין המשפחה שלכם... הכלבה ההיא איננה... זה מה שמגיע לכם.

הלב של קריסי פעם בחוזקה והכאיב לה בצלעות. המחשבה הראשונה - מוזרה ולא כל כך מתאימה - הייתה שהמילים האלה נראות לה כל כך... חודרניות כאן, על הקירות העתיקים אך הלבנים האלה, במטבח המט לנפול אבל עדיין יפה. המילים הגועליות והאלימות האלה לא היו מתאימות לווקרוסה השלווה, המלאה אנשים טובים ואדוקים. כשהעיירה תגלה את זה, קריסי ידעה, המילים הללו יכתימו כל בן משפחה שלה לשארית חייו.

היא עמדה על המדרגה התחתונה, רועדת. אומנם השמש עדיין לא זרחה, והמוח שלה היה עוד מעורפל, אבל היה לה ברור שהמילים האלה הן גילוי של משהו נורא. הכלבה ההיא איננה, קריסי קראה שוב, והפעם הבושה צבעה את הפאניקה שלה. משהו היה כאן נורא ואיום, וכל מה שהיא יכלה לחשוב עליו היה מה יגידו השכנים?

מרגו, 2019

מרגו נעצרה ליד המדרכה מחוץ לביתו של דוד לוק, דוממה את המנוע ונשענה לאחור. מבעד לחלון, היא הביטה אל בית החווה הנטוש משנות השבעים וגופה עקצץ מאימה. הפעם האחרונה שהיא בילתה לילה כאן בווקרוסה, העיירה שבה גדלה, הייתה לפני עשרים שנה. היא הייתה אז בת אחת־עשרה.

עיירת הולדתה של מרגו נקראה במקור סיילם, אבל השם שוּנה בשנות החמישים של המאה התשע־עשרה, כדי למנוע בלבול בינה לבין סיילם אחרת באינדיאנה. האטימולוגיה הלכה לאיבוד עם הזמן, אבל הדעה הרווחת הייתה שהשם האינדיאני וקרוסה בתרגום חופשי הוא "שרוי בבוץ עד הברכיים". שני השמות, הישן וגם החדש, נשמעו למרגו לא הולמים במיוחד. אחד עורר זיכרונות של רצח ילדות תמימות, והאחר רמז על הקושי שבחיים. למרגו הבוץ נראה יותר כמו חול טובעני. ככל שאתה נלחם בו יותר, כך הוא מושך אותך עמוק יותר למטה. במשך שנים היא חשבה שהצליחה לברוח, וכעת היא כאן, שוב.

אבל יותר מהעיירה עצמה, מה שגרם ללב של מרגו להלום עכשיו בחוזקה היה השאלה איזו גרסה של הדוד שלה היא תפגוש הלילה. האמיתית או הרעה.

היא שאפה עמוק, ואז נטלה את חפציה מהמושב האחורי ועשתה את דרכה במעלה שביל הגישה. מעל מדרגות הכניסה הייתה תלויה נורה בתוך מנורת תיל שהאירה את השטח באור צהוב מהבהב. צליל פרפרי הלילה הנחבטים בברזל הזכיר למרגו את הקיצים של הילדות פה - ימים חמים וארוכים עם ברכיים משופשפות וקרסוליים שרוטים משדות התירס. היא הרימה אגרוף ודפקה על הדלת.

כעבור רגע מרגו שמעה את צליל החבטה של המנעול, ואז הדלת נפתחה לאט ובקושי. החיוך המלאכותי שלה היה מהוסס פתאום.

"דוד לוק?"

מבעד לסדק החשוך היא בחנה את השינויים בפניו מאז הפעם האחרונה שראתה אותו. נדמה שהקמטים העמיקו, ושערו הכהה היה פרוע באופן לא רגיל. אבל דבר אחד לא השתנה - הבנדנה האדומה סביב צווארו, זו שהיא העניקה לו לחג המולד לפני עשרים וחמש שנים, והוא עדיין ענד אותה לעיתים קרובות.

עיניו רפרפו על פניה. "רבֶּקה?"

מרגו בלעה את הרוק. למרות העובדה שהיא חלקה רק מאפיינים שטחיים בודדים עם אשתו המנוחה של הדוד - שיער חום קצר ומבנה גוף ממוצע - מרגו התרגלה לכך שלוק קרא לה בשמה של האישה השנייה. ובכל זאת, זה הכאיב לה בכל פעם. "אני מרגו, זוכר? האחיינית שלך - הבת של אדם?" זה החלק שהפך את בטנה. הבת של אדם לא ממש העביר את המסר שהוא, לוק, היה אבא שלה הרבה יותר מאשר אביה היה אי פעם. המילה אחיינית, גם היא לא רמזה על העובדה שמלבד אשתו המנוחה, היא הייתה האדם האהוב עליו ביותר, והוא עליה. אבל היה עדיף להתחיל בקטן, לעורר את הזיכרון שלו, והשאר בדרך כלל הסתדר מאוחר יותר.

"מרגו..." הדוד אמר את שמה כאילו הוא מנסה להגות את ההברות הללו בפעם הראשונה.

"זה השם שלי, אבל בדרך כלל אתה קורא לי ילדונת." מרגו שמרה על קול ברור ויציב.

לוק מצמץ פעם, פעמיים ובסופו של דבר, כאילו מישהו נכנס למוחו והזיז בידו את קורי העכביש, עיניו אורו. "ילדונת!" הוא פתח את הדלת לרווחה ופרש את זרועותיו. "אלוהים אדירים, את פה! למה לקח לך כל כך הרבה זמן?"

מרגו השמיעה צחוק מאולץ ומיהרה אל בין זרועותיו, אבל גרונה היה מכווץ. היא מעולם לא התרגלה לאימה שהיא תאבד אותו בסוף לעד.

"אני מצטער על זה, ילדונת." הוא אמר כשהם התרחקו מעט זה מזה. "אני שוכח דברים בגילי המופלג." הוא דיבר כך בלי לייחס לזה חשיבות, כאילו לשכוח את המשפחה שלך זה עניין פעוט כמו לשכוח איפה שמת את המפתחות, אבל צל של מבוכה הכהה את עיניו.

היא הניפה את היד בביטול. "זה בסדר."

"טוב, אז מה שלומך? אה, הנה, תני לי לעזור לך עם התיקים האלה."

מרגו ניסתה למחות, אבל לוק כבר העמיס את התיקים בזרועותיו. בגיל חמישים בלבד, המוח שלו אולי בגד בו לפעמים, אבל הוא נראה חזק כמו תמיד. כשהוא הפנה את גבו אליה, היא הגניבה מבט אל תוך הבית הקטן, והבטן שלה התכווצה. זו הפעם הראשונה שהיא הגיעה לכאן מאז שרבקה אשתו מתה מסרטן שד בשנה שעברה. היא הייתה מוכת אשמה על כך שלא באה קודם לכן. ערמות של נייר עיתון היו פזורות על רצפת הסלון, שולחן הקפה היה עמוס בצלחות ובכוסות מלוכלכות, ומהמקום שבו עמדה ליד הדלת, היא הצליחה לראות שכבת אבק עבה שמכסה את ארון הספרים ואת הטלוויזיה הישנה. המטבח שמימין היה במצב הרבה יותר גרוע. את הכיור והשיש שסביבו כיסו ערמות של כלים, קערות וספלים, ובתוכם שאריות אוכל שהתקשו על הכול. המראה הכי מטריד היה אוסף בקבוקי תרופות שנערמו ליד הטלפון הקווי. היו שם יותר מעשרה, חלקם ריקים וחלקם הפוכים. אחד הגדולים שבהם היה מלא בכדורים מסוגים שונים, לבנים עגולים וגם ארוכים בצבע ירוק בהיר. מה מכל זה היה בשל האבחנה הרפואית שלו, ומה משום שהיה אלמן טרי - מרגו לא ידעה.

"אלוהים, יש לך הרבה דברים, ילדונת ",לוק אמר כשזרועותיו מלאות בחפציה. "כאילו את מתכננת לעבור לגור פה."

מרגו מיהרה להביט בו כדי להבין אם זו בדיחה - היא באמת עברה לכאן, אחרי הכול - אבל ראתה רק נצנוץ בעיניו, לא ממש ידיעה ברורה. היא צחקה מעט. "אתה מכיר אותי." ואז, כשהוא לא זז, היא נדה בראשה לעבר הדלת שבקצה המסדרון. "קיוויתי שאני אוכל לגור במשרד?"

הוא הנהן בפרץ של הכרה. "בטח, בטח."

המשרד של הדודה והדוד מעולם לא זכה לשימוש רב, מאחר ששניהם עבדו בסאות' בנד. לוק היה מנהל חשבונות ורבקה עבדה במשרה חלקית במוזאון לאומנות. בחמש־עשרה השנים הראשונות לנישואיהם החדר היה צבוע בצהוב עליז, ועריסה עמדה שם ריקה לנצח בפינה. ואז, כשרבקה הייתה כבר בת ארבעים ואיבדה תקווה, היא צבעה את הקירות באפור. הם קנו שולחן עבודה ומיטת פוטון, ולמיטב ידיעתה של מרגו בחדר השתמש רק הדוד שלה, שלפעמים אהב לשחק סוליטר במחשב לפני השינה.

מראה החדר גרם עכשיו למרגו כאב בחזה. היה ברור לעין שבפרקי הזמן שבהם היה צלול, הדוד שלה התחיל להכין את החדר לקראת הביקור שלה, אם כי רוב המשימות נזנחו באמצע. מיטת הפוטון נפתחה, סדין נמתח על שלוש פינות שלה, שתי כריות עירומות שכבו על הרצפה. היא ידעה שתצטרך לחפש שמיכה וציפיות.

"זה מושלם. תודה, דוד לוק." היא היססה. "טוב, באתי ישר מהמשרד, אז אני גוועת. אכלת כבר?"

אחרי שמרגו עברה על תכולת המקרר - בעיקר רטבים, ובעיקר כאלה שפג תוקפם - היא הביאה פיצה מהפיצרייה היחידה של וקרוסה, ושניהם ישבו לשולחן המטבח עם כוסות של מי ברז ומשולשי פיצה על מגבות נייר במקום צלחות, כי לא היו כלים נקיים. מרגו למדה משיחות הטלפון שלהם בחודשים האחרונים, שהשיחות טובות יותר כשהיא מדברת, ולכן היא דיברה בין הביסים, וכל אותו הזמן התגעגעה לימים, בעבר הלא כל כך רחוק, שבהם כשהשניים היו יחד בחדר אחד הם יכלו לדבר במשך שעות.

"שוב תודה על כך שאתה נותן לי להישאר פה," מרגו אמרה והגניבה מבט אל פניו של לוק. מה שהיא באמת רצתה לומר היה: אתה יודע למה אני פה? אתה זוכר את האבחנה שלך? איך אתה מתמודד עם כל זה? אבל בכל פעם שהיא העלתה משהו שקשור למחלה שלו, הקול של לוק נעשה נוקשה. מרגו זיהתה את הרגש החבוי מתחת לזה - הדוד שלה איבד את צלילות הדעת שלו בגיל צעיר להחריד, חמישים, והוא היה מפוחד. אז היא ניסתה לדבר סביב לזה. כשהיא הזמינה את עצמה לעבור לגור איתו, היא אמרה לו שהיא זקוקה לשינוי ורוצה להיות קרובה יותר אליו, והמציאה "גמישות חדשה בעבודה" כהזדמנות מצוינת לעשות זאת.

"בטח," לוק אמר ומבטו נח על הפיצה. "את יודעת שאת תמיד רצויה כאן."

"ורק תזכור שאני שמחה לעזור פה, אז אם אתה צריך משהו..."

לוק חייך, אבל החיוך היה קפוא. "תודה, ילדונת."

מרגו פתחה את פיה כדי לומר משהו אחר, אבל הוא כבר שינה את הנושא. "היי, ומה שלום אדם? ואימא שלך?"

מרגו החניקה אנחה. הם עברו מנושא רגיש אחד לנושא רגיש אחר, והיא לא ידעה איך לנווט בין כל אלה. עד לפני שישה חודשים, היא לא היססה לומר לדודה את האמת - על אחיו או על כל דבר אחר. אבל בגלל האבחנה שלו הוא נראה לה שביר, ומהמחקר שהיא ערכה, היא הבינה שהשבירות הזאת עלולה להוביל למצבי רוח ולהתפרצויות. זה קרה רק כמה פעמים בטלפון עד עכשיו, אבל המחשבה שלוק יאבד את זה הפחידה אותה. "הוא -"

"עדיין שתיין מרושע שלא רוצה לקבל עזרה?"

מרגו פרצה בצחוק מופתע.

"נו באמת, אולי אני משתגע, אבל אין מצב שאני יכול לשכוח את זה," הוא אמר, והיא צחקה אפילו יותר.

וזה לא משום שהיא חשבה שיש משהו מצחיק בעובדה שאבא שלה אהב ויסקי יותר מאשר את אחיו היחיד או את בתו היחידה, אלא כי זה היה הדוד לוק שהיא התגעגעה אליו. האדם היחיד בתוך עיירה של מזויפים, שתמיד אמר את האמת. האדם היחיד שגרם למרגו להרגיש שמבינים אותה בלי שהיא צריכה לנסות. האדם שחוש ההומור שלו היה בדיוק כמו שלה, שפעם אחת גרם לה לצחוק כל כך חזק בזמן שהיא שתתה, עד שהמשקה יצא לה דרך האף. וגם היעדר החיבה מצד אביה, או אימה לצורך העניין, לא היה חדש למרגו. היא גדלה בבית של צעקות וריבים שהודגשו באמצעות כוסות שהוטחו בקירות. זאת הייתה הסיבה לכך שהיא הייתה קרובה כל כך ללוק. בכל יום אחרי בית הספר, היא הלכה לבית של דודה במקום לזה שלה. בסופי השבוע היא נשארה לישון. היא הייתה עוברת לגור איתו ועם רבקה - הם הציעו פעמים רבות - אבל אימה הייתה מודאגת ממה שאנשים יגידו.

התגובה שלה הייתה דומה לפני כמה שבועות, כשמרגו אמרה לאימה שהיא חוזרת לגור בווקרוסה. "מה תגידי לאנשים כשישאלו למה חזרת?" אימה אמרה.

"למה את מתכוונת? אני אספר להם את האמת, שאני נשארת עם לוק כדי לעזור לו."

"זה לא העסק של אף אחד, מרגו. בכל מקרה, אבא שלך אומר שלא יכול להיות שזה כל כך גרוע. לוק הוא האח הצעיר שלו."

"איך אבא יכול לדעת? מתי הייתה הפעם האחרונה שהם דיברו2010 ??"

"אם את כל כך מודאגת, למה שלא תשכרי אחות או משהו? את לא רוצה לחזור לעיירה הקטנה והמסכנה הזאת שבה הדבר הנורא הזה קרה."

מרגו הרחיקה את הטלפון מאוזנה ונתנה במסך מבט ספקני. "אחות? מאיזה כסף בדיוק?"

"אלוהים, מרגו. לפעמים את כל כך בוטה." היא התנשפה כאילו כל העניין היה מתחת לכבודה. "יש לך עבודה טובה. אני בטוחה שאת יכולה לחשוב על משהו."

עכשיו, לדוד לוק, מרגו אמרה" ,ואימא כמו תמיד, חיה בתוך ההזיות שלה."

לוק השמיע נחרה ."על מה בת'אני הוזה עכשיו?"

"היא חושבת שאני מיליונרית משום שאני כותבת לעיתון."

"רגע. את לא מיליונרית?"

היא חייכה.

"מה עם העיתון, דרך אגב?"

מרגו הביטה למטה. "זה בסדר, כן." היא לא אהבה להסתיר דברים מדודהּ, אבל גם לא יכלה לסבול את הרעיון שהיא תגרום לו להרגיש אשם על דבר שאיננו בשליטתו. היא לא יכלה לספר לו שהעבודה שלה סבלה כבר שישה חודשים, משום שהמוח שלה היה עסוק בווקרוסה ובו במקום באינדיאנפוליס ובעיתון שלה. היא לא יכלה לספר לו עד כמה העורכת שלה התנגדה לכך שהיא תעבוד מרחוק. "באמת," היא הוסיפה בחיוניות רבה יותר הפעם. "הכול נהדר."

אבל כשהיא הרימה את מבטה, היא ראתה שלוק מביט בה במבט מוזר. עיניו עברו מהפיצה שבידו אל פניה של מרגו, ומצחו היה מקומט. "רבקה?"

מרגו בלעה את הרוק. "זו אני, הדוד לוק. האחיינית שלך, מרגו."

הוא מצמץ לרגע, ואז הבעתו התבהרה, וחיוך התפשט על פניו. "ילדונת! אני כל כך שמח שאת פה."

"כן." היא הנהנה" .גם אני."

בלילה ההוא, אחרי שלוק הלך לישון, מרגו שטפה כלים עד שצד אחד של הכיור היה ריק, ואז התיישבה לשולחן המטבח וערכה רשימה. היא הייתה צריכה לשכפל לעצמה מפתח לבית של לוק ולארגן את התרופות שלו. היא הייתה צריכה לנקות את המטבח ואת הסלון ולקנות נייר טואלט וגלילי מגבות נייר, כי נראה שאלה כמעט אזלו. היא קראה איפשהו שתוויות על דברים, כמו למשל על מה שיש בארונות המטבח, יכולות לעזור לו לנווט בבית כשהזיכרון יבגוד בו, ולכן תכננה לעשות גם את זה. וחוץ מזה, עקב הזמן שלקח לה לעבור לווקרוסה, היא צברה פיגור של שבוע בערך בעבודה, והייתה חייבת לכתוב כמה מאמרים שלא יהיו זבל מוחלט. היא הוסיפה תעשי את העבודה שלך לרשימה. ואז בתחתית, היא כתבה תזכורת לעצמה להתקשר לשוכר הזמני שהיא מצאה לדירה שלה באינדיאנפוליס. הוא נשמע קצת לא החלטי בצורה מדאיגה בפעם האחרונה שהם דיברו, והיא הייתה צריכה שהוא ייכנס כבר לדירה וישלם את החודש הראשון. אחרת היא תהיה חייבת שכירות של חודש שלם עבור מקום שבו היא לא גרה יותר. מרגו התעייפה רק מלהביט ברשימה, אבל חשבה שביום הבא יהיה לה יותר זמן.

אבל למחרת, העיירה הייתה נסערת ממה שקרה - החדשות עברו על פני וקרוסה כמו סערה - והיה קשה בכלל לעשות משהו.

מרגו הבחינה לראשונה שמשהו לא בסדר בבוקר, בבית המרקחת. היא עזבה את לוק כמה דקות קודם לכן, עם כוס הקפה שלו ועם חוברת התשבצים שהיא הביאה מאינדיאנפוליס, כי קראה שזה עשוי לעזור לו לשמור על החדות. פעמון מעל הדלת הכריז על בואה, ואף שאיש לא היה מאחורי הדלפק כשהיא נכנסה, היא שיערה שהרוקח יופיע בקרוב. היא עמדה שם והעבירה אצבעות על שקיות הסוכריות לשיעול שבתצוגה, ושמעה קולות עמומים שהגיעו מהטלוויזיה שמאחור.

"סליחה?" היא קראה כשאיש לא הופיע אחרי דקה. "הלו?" היא חיכתה. ועדיין לא הייתה תגובה. "הלו?"

בסופו של דבר היא שמעה תנועה מאחור, ואז גבר שרבב את ראשו מאחד המעברים. "אה!" הוא אמר ונטל בידו זוג משקפיים שהיו תלויים על שרשרת סביב צווארו. הוא הרכיב אותם, צמצם את עיניו ומיהר לעברה. "מצטער על זה. נסחפתי עם החדשות, את יודעת. דבר נורא מה שקרה, נכון?" אבל לפני שמרגו הספיקה לענות, הוא הביט בה שוב כאילו הוא רואה אותה בפעם הראשונה. "לא לעיתים קרובות אני רואה פנים לא מוכרות פה."

מרגו חייכה. "אני כאן כדי לקחת כמה תרופות לדוד שלי." היא העבירה את תיק הגב שלה קדימה, כדי שתוכל להוציא את שני הבקבוקים הכתומים מהכיס. קודם לכן היא עברה על כל הבקבוקים המפוזרים שלוק אסף, ולמרבה ההקלה רובם הכילו את אותה התרופה, רק התאריכים היו שונים. היא ארגנה הכול לשלוש תרופות, ושתיים מהן היו צריכות חידוש: אחת הייתה כנראה סטטינים, אחת ללחץ דם ואחת לסוכר בדם.

"מי הדוד שלך?" הרוקח שאל.

מרגו הניחה את שני הבקבוקים על הדלפק. "לוק דייוויס."

הגבות של האיש התרוממו. "את האחיינית של לוק ורבקה? זה אומר שאת מרגו."

הבעתו הייתה יותר סקרנית מאשר ידידותית, אבל מרגו בכל זאת השיבה לו בחיוך. "זאת אני."

"אני ממש מצטער על הדודה שלך, יקירה. הסרטן היה כל כך מהיר. אלוהים, לא ראיתי את ההורים שלך יובלות. אנשים טובים, אבל אנשים טובים. מה שלומם?"

החיוך שלה התכווץ, אבל רק קצת. היא ידעה שזה יגיע מהרגע שבו החליטה לחזור לגור פה. המבט הלא ברור לגבי לוק ורבקה, המבט החנפני על אימה ואביה. ההורים שלה היו תושבי וקרוסה מושלמים עד הרגע שבו עברו משם, למראית עין בגלל עבודה מדהימה שאביה קיבל בסינסינטי, אבל למעשה כדי שיוכל ללכת לגמילה שלא רק שלא הצליחה, אלא הפכה אותו לאדם מריר ומרושע יותר מאשר קודם לכן.

"הם בסדר גמור," היא אמרה לרוקח. "אתה חושב שתוכל לעזור לי עם התרופות האלה? שמעתי על סטטינים לפני כן, זה ללב או לכולסטרול?"

מרגו חיכתה זמן שנדמה ארוך מדי עד שהאיש ימלא עבורה שני מרשמים פשוטים, וכשהוא חזר, הוא נראה מבוהל ומתוח, וקימט את מצחו כשהידק את השקית הלבנה הקטנה. כשהיא פנתה לצאת, היא חלפה על פני אישה שנראתה שקועה כל כך בשיחה שלה, עד שלא ראתה בכלל את מרגו. בדיוק לפני שהדלת נסגרה מאחוריה, מרגו שמעה את האישה אומרת, "אני יודעת. אמרתי לך. הג'ייקובסים חפים מפשע."

מרגו סובבה מייד את ראשה כדי להביט באישה מבעד לזגוגית. אולי היא לא שמעה טוב. השם הזה היה כנראה במוחה של מרגו משום שחזרה אחרי כל כך הרבה זמן. לא היה אפשר להיות בווקרוסה ולא לחשוב על משפחת ג'ייקובס. אבל הקול של האישה הזאת נשמע נסער, והסיפור של משפחת ג'ייקובס היה כבר בן שני עשורים. ובכל זאת, מרגו חשה דחף לחזור ולשאול את האישה על מה היא מדברת, אבל הרעיון להכניס את עצמה מרצונה החופשי לתוך חרושת השמועות של העיירה עצר אותה. היא חשבה שתוכל למצוא את המידע בטלפון שלה.

החיפוש בגוגל במכונית לא העלה דבר, ולכן היא זנחה את המחשבה הזאת. היא הייתה צריכה לחשוב על הרבה דברים גם ככה.

שארית היום עברה עליה בסערת ניקיונות. היא שטפה כלים ושפשפה את משטחי השיש, מילאה שקית זבל שלמה בפחיות שתייה, מגבות נייר משומשות ואריזות של מזון. כשהיא נכנסה לחדר השינה של הדוד אחר הצהריים, כשהוא יצא לטיול רגלי, היא הרימה מייד את ידה כדי לחסום את אפה ופיה. המצעים שלו נדפו ריח חמוץ וצברו ריחות של זיעה ושתן. היא לא טרחה אפילו לשטוף אותם, אלא זרקה אותם לפח וקנתה חדשים בוולמארט שבעיירה השכנה אלקהארט.

היא הייתה עסוקה מאוד ושכחה לגמרי את האירוע בבית המרקחת, עד שנכנסה בערב לשורטי'ס בר אנד גריל, כדי לקנות אוכל לה וללוק. היא תצטרך מתישהו לדאוג לכך שהוא יפסיק לאכול רק פיצה והמבורגרים, אבל עדיין לא הספיקה לערוך קניות ולכן זה היה צריך להספיק בינתיים.

המסעדה הייתה עמוסה, השולחנות מלאים אנשים והראשים של כולם היו מוטים מעט הצידה ועסוקים בשיחות. הטלוויזיה בפינה שידרה חדשות מקומיות, אבל ההמולה הכללית השתלטה על מה ששני שדרני החדשות אמרו. מרגו התקרבה אל הבר, שהיה עמוס לקוחות, וניסתה ללכוד את עינה של הברמנית. אבל האישה הייתה מרוכזת בגבר שעמד מולה בזרועות שלובות ובעיניים פעורות, והנהנה לשמע דבריו, שאותם הוא ליווה בתנועות פראיות עם הבירה.
... " בדיוק מה שחשבתי כל הזמן!" מרגו שמעה אותו אומר.

היא נופפה לברמנית. "סליחה?"

האישה מאחורי הבר הפנתה את ראשה והביטה עליה. "חכה עם זה רגע, לארי," היא אמרה לגבר ואז התקרבה למרגו. "מה אני יכולה להביא לך, מותק?" היא שאלה את מרגו. היא נראתה בת חמישים בערך, אבל מרגו שיערה שהיא כנראה קרובה יותר לארבעים. עורה היה מקומט, והשיער שלה נראה כמו קש.

"היי, אני רוצה לאסוף את ההזמנה שלי ל -"

"אלוהים!" הברמנית קראה בפתאומיות כזאת שהקפיצה את מרגו. "ההזמנה של מרגו! את מרגו דייוויס." שורת ראשים בסביבתה של מרגו פנו לכיוונה. היא הכריחה את עצמה לחייך. הרוקח עבד מהר מאוד. עברו פחות משבע שעות מאז שהיא אמרה לו את שמה.

"היי."

"מה שלום ההורים שלך? וואו, לא ראיתי את אדם ובת'אני יובלות!" פניה של הברמנית נפלו פתאום. "אני מתגעגעת אליהם. תוכלי למסור להם דרישת שלום מלינדה?"

מרגו הנהנה. "בטח. כמובן."

"אוי, אלוהים," לינדה קראה, ואז הקול שלה נחלש מעט. "בגלל זה את פה?"

"אממ." מרגו נדה בראשה לשלילה. "בגלל מה אני פה?"

"הסיפור, כמובן. את עיתונאית, לא?"

"כן..." מרגו הייתה מופתעת מכמות הידע שיש לאישה הזרה הזאת עליה, והיה לה קשה לעקוב אחרי השיחה. "איזה סיפור? מה קורה?"

הגבות של לינדה נורו מעלה. "את באמת לא יודעת?" היא הסתובבה וחיפשה משהו, ולבסוף מבטה נפל על שלט הטלוויזיה שהיה מונח ליד צנצנת פתוחה של דובדבנים. היא לקחה אותו בידה וכיוונה לטלוויזיה. עמודת עוצמת הקול שעל המסך גדלה.

... " באירוע שקרה לאחרונה בנאפייני, אינדיאנה," שדרן אמר. שמה של העיירה הקפיץ את הלב של מרגו. נאפייני הייתה עיירה קרובה מאוד לווקרוסה. אם היא הייתה נכנסת למכונית שלה כעת, היא הייתה מגיעה לשם בתוך פחות מחמש־עשרה דקות. "היום, בשעת בוקר מוקדמת," השדרן המשיך, "נטלי קלארק בת החמש דווחה כנעדרת עלי ידי הוריה. לפי האם, סמנתה קלארק, הילדה נעלמה מגן משחקים מקומי עמוס אנשים. גברת קלארק האכילה את הילד הקטן שלה, התינוק, והרימה את עיניה כדי לבדוק את נטלי ואת בנה האחר, אבל נטלי לא הייתה שם."

תצלום של הילדה הנעדרת הופיע על המסך, כולה שיניים ושיער חום פראי, ופתאום הכול התחוור לה: ההבעה המתוחה על פניו של הרוקח, שיחת הטלפון של האישה ואזכור משפחת ג'ייקובס. מרגו שמעה אותה היטב, אחרי הכול. ועכשיו היא ידעה מה לינדה מתכוונת לומר אפילו לפני שהאישה פנתה אליה כדי לומר זאת.

"זה קורה שוב. ג'ניוארי ג'ייקובס. הרוצח שלה חזר."

"כולם כאן אנשים טובים" / אשלי פלאוורס ואלכס קיסטר. מאנגלית: נעמי גליק עוזרד. הוצאת ספר לכל. 296 עמודים.