סקורסזי ודה-נירו חזרו ל"נהג מונית". היינו שם כשזה קרה

ניו יורק מתכוננת לחגוג השבוע אליפות היסטורית של הניקס. בינתיים, היא מציינת אירוע היסטורי אחר - חמישים שנה לצאת אחד מן הסרטים הניו יורקיים הגדולים בכל הזמנים. מדובר כמובן ב"נהג מונית" של מרטין סקורסזי, שיצא ב-1976 וממשיך להדהד עד היום. "ג'וקר", למשל, נעשה בצלמו וברוחו.

זהו גם אחד משיתופי הפעולה המשובחים ביותר של סקורסזי ושותפו הקבוע, רוברט דה-נירו. כזכור, הוא מגלם כאן גבר בשם טרוויס ביקל, שלחם במלחמת וייטנאם וכעת נוהג ברחובות ניו יורק עם המונית שלו, ומשוטט בהם בגפו. אין לו יום ואין לו לילה, אין לו עם מי לדבר ואין לו ייעוד בחיים, עד שהוא פוגש פרוצה בת 12, בגילומה של ג'ודי פוסטר בתחילת דרכה, ומחליט לגאול אותה וגם את עצמו. הדרך לכך כוללת רצף אינסופי של סצינות אייקוניות וציטוטים פולחניים.

בין מפעלותיו הרבים, דה-נירו גם ייסד את פסטיבל טרייבקה הניו יורקי, שבעצמו חוגג השנה יום הולדת עגול: 25 שנה להיווסדו. לרגל כל השמחות הללו, הפסטיבל אירח את סקורסזי, דה-נירו ופוסטר להקרנה מיוחדת של הסרט ביום שישי, רגע לפני שהניקס עלו ליתרון שתיים אפס מול סן אנטוניו. בשיחה השתתף גם מי שהתחיל את הכל: פול שרדר, עוד שותף אגדי של הבמאי, שכתב את התסריט. כמו כל שאר המעורבים בפרויקט, גם הוא היה בשיאו כאן.

את השיחה הנחה הקומיקאי והקולנוען המצוין וו. קמאו בל. היא נמשכה כעשרים וחמש דקות, ורק עיקרי הדברים מובאים כאן. הארבעה הפגינו לאורך הערב את האופי שמזוהה עמם: סקורסזי היה צנוע, אדיב ונדיב להפליא במילותיו; שרדר גם כן דיבר הרבה, אך רוב הזמן לא היה קוהרנטי - בשלב מסוים המנחה אף ביקש ממנו בנימוס שידבר ברור יותר; דה-נירו קימץ במילים כהרגלו, אם כי היה פחות אנטיפט מן הנהוג בהופעותיו בפני קהל; וג'ודי פוסטר, שאחרי הופעתה בסרט סיימה תואר באוניברסיטת ייל היוקרתית, היתה הנבונה והרהוטה מכולן, ואחראית גם לציטוט מעורר ההשראה שסגר את הערב - עוד נגיע לכך.

אך נתחיל בהתחלה, עם ההשראה שהובילה לסרט - "ישבתי בבית חולים עם אולקוס, ואז חשבתי על הדמות של נהג המונית", סיפר שרדר. "בזמנו היתה מחשבה שנהגי המונית הם חבר'מנים, אבל בחזון שלי הוא היה דמות שונה לגמרי - איש אפל וזועם בארון קבורה צהוב שעולה מן הביבים. אנחנו שומעים את טרוויס מדבר בוויס-אובר על הבדידות שלו, ובתסריט המקורי היה הרבה יותר מכך - אבל הבנתי שאפשר להפחית במינונים של הקריינות הזו, כי ממילא בכל פעם שרואים את המונית גם רואים בה מטאפורה לבדידות".

"אנחנו גם כל הזמן רואים את הרחובות מלאי אדם, והיו כאלה שראו את האדים כמטאפורה לגיהנום", מוסיף סקורסזי, "אבל זאת לא היתה מטאפורה לכולם! ככה ניו יורק נראית בקיץ - יש המון אדים, והמונית נוסעת דרכם. המונית מבחינתי היא מעין תיבה של ייאוש שנוסעת דרך האדים. בשלב מסוים חשבנו שאולי יהיה לנו קל יותר לגייס תקציב לסרט אם נעביר אותו לסן פרנסיסקו, אבל הבנו שזה לא יעבוד - זה חייב להיות סרט על מונית ניו יורקית".

לשרדר יש את אחת הביוגרפיות המפורסמות ויוצאות הדופן בתולדות הוליווד: הוא גדל במישיגן למשפחה נוצרית אדוקה עם איסורים שונים ומשונים. בין השאר, הוא לא היה רשאי לראות קולנוע, ואת הסרט הראשון שלו ראה רק בגיל 17. הוא הגיע לניו יורק כאדם צעיר, והתאהב מיידית, למרות ובגלל הצדדים האפלים שלה, שהיו נוכחים עוד יותר בשנות השישים והשבעים. "הייתי מביט מסביבי ואומר 'כמה מוזיקה, אנרגיה וחיים יש פה'", הוא מספר, "אמרתי לעצמי שזה הפאקינג המקום הכי טוב בעולם. כן, העיר היתה עיי חורבות מטה ליפול, אבל כמה חיים היו בה".

המנחה שאל כמובן את השאלה המתבקשת: איך זה שחמישים שנה אחר צאתו, "נהג מונית" ממשיך להדהד כל כך חזק ולטלטל את מי שצופה בו. "הייתי בסין באמצע שנות השמונים", מספר סקורסזי. "ניגש אליי נער שזיהה אותי וראה את 'נהג מונית', ושאל אותי 'תגיד, מה עושים עם הבדידות?' 'נהג מונית' זה סרט על בדידות, על חוסר יכולת לתקשר, וזה נושא אוניברסלי שתמיד ידבר להרבה אנשים, בעיקר צעירים". דה-נירו מוסיף: "להבנתי, זה רלוונטי במיוחד בימינו. הרבה צעירים בודדים בעידן של האינטרנט ואחרי הקורונה".

והאם, בזמן הצילומים, היה לו מושג שזו תהפוך לאחת ההופעות האיקוניות בכל הזמנים? "לא, פשוט הזדהיתי עם הדמות של טרוויס והבנתי אותו", אומר דה -נירו. "אף פעם אין לך מושג איזה אימפקט יהיה לסרט. אני יכול רק להגיד שהעשייה שלו היתה חוויה טובה ושאני אדם עם הרבה מזל".

דה-נירו היה בתחילת שנות השלושים לחייו בזמן הצילומים. פוסטר - בת 12. "הייתי ילדה, ולא יכולתי להבין את הבדידות של טרוויס, אבל כן יכולתי להרגיש שהתסריט הוא אותנטי ואמיתי לחלוטין", היא אומרת. "יש משהו יפה בדמות של טרוויס: הוא מיטיב להבין את המשמעות שהוא היה רוצה להיות חלק ממנה, אבל הוא לא מבין את עצמו. הוא מאפשר לקהל לחוות את חוסר היכולת שלו לתקשר ואת המפולת שלו. הוא דוגמה קלאסית למה זה אנטי-גיבור ומה הכוח של סוג הדמות הזו".

ברגע המפורסם ב"נהג מונית", ומן המצוטטים בתולדות הקולנוע, מביט טרוויס במראה ושואל "אר יו טוקינג טו מי?". יש הרבה מסתורין ואגדות אורבניות סביב המשפט הזה ואיך הגיע לסרט, ושרדר מאשר שהוא לא הופיע בתסריט המקורי. "בוב שאל אותי מה להגיד מול המראה", הוא מספר. "אמרתי לו - תשמע, אתה ילד בן שמונה שעומד מול המראה עם אקדח צעצוע, עושה בנג בנג ומדבר עם עצמו. זה הכל. לא פירטתי מה בדיוק הוא אומר. חשבתי שזו תהיה החלטה של השחקן - וכך היה".

אז מאיפה הגיע דווקא ה"אר יו טוקינג טו מי?" האם נכונה האגדה האורבנית כי דה-נירו נכח לפני כן בהופעה של ברוס ספרינגסטין ו"הבוס" אמר זאת על הבמה בספונטניות? "לא", הוא משיב בלקוניות, "אני הגיתי את המשפט הזה. זה הכל". אחרי שכנוע קל, הוא מסכים לשחזר את הציטוט האיקוני על הבמה - ועושה זאת באפטיות המאפיינת אותו כשהוא מחוץ למסך הגדול. אתם מוזמנים לצפות בווידיאו למעלה ולהיווכח בעצמכם.

ולסיום, מגיעה השאלה הקבועה ולמען האמת הדי מעייפת שתמיד צצה בפאנלים כאלה בפסטיבלי קולנוע - "איזו עצה תעניקו ליוצר צעיר בימינו". שלושת הגברים מספקים את התשובה הנוסחתית הצפויה על חשיבותה של מקוריות. לפוסטר יש תשובה יפה בהרבה, שכמותה לא שמעתי.

"בגלל שהתחלתי כל כך צעירה, יכולתי להסתכל מעבר לכתף של כל הקולנוענים המנוסים יותר וללמוד מהם. זה היה בית הספר לקולנוע שלי", היא אומרת. "לא רק סקורסזי המופלא, אלא גם ספייק לי וג'ים ג'רמוש ומיליון אחרים. כשאת צעירה, את בגישה של 'רק על עצמי לספר ידעתי'. הכל זה 'אני כזאת ונראית ככה ומרגישה ככה', אבל עם הזמן את סופגת דברים אחרים. החינוך הכי טוב שלי היה לראות סיפורים של אחרים ולומר לעצמי שאני רוצה לשמוע את הסיפורים הללו. הבנתי שמה שחשוב זה לא ה'אני' אלא איך אני יכולה לשרת את האנשים האלה ואת הסיפורים שלהם ואת כל הסיפורים שלא סופרו', ולמדתי שהזהות העצמית מתעצבת מסקרנות ופתיחות כלפי אחרים".

לא פלא שילדת פלא כמו פוסטר צמחה להיות אחת מן האושיות הקולנועיות הבולטות בדורה, ש"נהג מונית" הוא רק שורה אחת מני רבות בקורות החיים שלה. המשפט שלה הוא גם אות הסיום של הערב החגיגי. אחריו הקהל מוחא כפיים בהתלהבות לה ולשלושת עמיתיה. חלק מן הנוכחים נשארים באולם כדי לצפות פעם נוספת בסרט שמדהים כל פעם מחדש, וחלק רצים לפאב הסמוך כדי להריע לגדולתו של מי שהפך הקיץ לסמל ניו-יורקי גדול עוד יותר מטרוויס ביקל: ג'יילן ברונסון.