שני ילדונים ביימו שוברי קופות שמרסקים את כל השיאים. האם הם ישנו את הוליווד לעד?

לפני שלוש שנים, האירוע הבולט של הקיץ נודע כ"ברבנהיימר", סוף השבוע שבו "אופנהיימר" ו"ברבי" הפכו יחדיו לשוברי קופות ולתופעות תרבות. כעת, ההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל בצורה שונה, עם שני סרטים אחרים לגמרי שגם כן שולטים יחדיו באולמות ושוברים שיאים בחמסין - "באקרומס" ו"אובססיה".

ההצלחה של שניהם מרתקת בגלל הז'אנר אליו הם משתייכים, התקציב שלהם, הגילים של יוצריהם ושל הצופים בהם, מקורות ההשראה שלהם, המומנטום שצברו והסרטים שהביסו בדרך לצמרת, וגם מסיבות אחרות. הבה ניכנס לעובי הקורה.

אם הייתם קבורים מתחת לסלע או שהלכתם לאיבוד במבוך אינסופי של חדרים, אולי לא שמעתם במה "באקרומס" עוסק. הוא נקרא בשם אחת מן האגדות האורבניות/תופעות הרשת הבולטות של השנים האחרונות, שעוסקת בקיומם של מרחבים לימינליים מסתוריים ואינסופיים. גיבור הסרט הוא מנהל חנות רהיטים שמוצא את עצמו באחד מהם, וגורר לשם גם את המטפלת שלו.

המעריצים בוודאי יגידו שזה תקציר שטחי והם צודקים כמובן, אבל הלהיט הזה מייצג תופעה שקשה לסכם בפסקה. מה שכן, אף שהוא משתייך גם לתתי-ז'אנר שונים, איש לא יתווכח שאפשר לקטלג אותו תחת מילה אחת: "אימה". זה נכון בצורה ברורה עוד יותר לגבי "אובססיה". הוא נעשה בהשראת אפיזודה באחד מפרקי ליל כל הקדושים של "משפחת סימפסון", שכשלעצמה התבססה על סיפור קצר מתחילת המאה הקודמת. עלילתו עוסקת בצעיר הקונה חפץ על טבעי ומביע משאלה - שהקראש שלו תאהב אותו יותר מאשר כל אחד אחר, מה שמוביל אותה לפתח אובססיה רצחנית כלפיו. יש פה ממדים של סאטירה ושל דרמה רומנטית, אבל איך שלא תסתכלו על זה, מדובר בראש ובראשונה בסרט אימה, בדיוק כמו "באקרומס".

ההצלחה המפלצתית של שני הזוועתונים הטריים הללו משלימה את ההשתלטות של ז'אנר האימה על השוק. פעם אלה היו המערבונים, פעם אלה היו סרטי קומיקס וגיבורי-על, ועכשיו זה העידן של הזוועתונים. קהל היעד שלהם צעיר, וזו מלכתחילה הדמוגרפיה שעוד הולכת לסרטים - בני שלושים פלוס לא ממש חזרו לאולמות מאז הקורונה, למעט מקרים יוצאי דופן. בדורות הקודמים עוד אפשר היה למצוא לא מעט צופים פוטנציאלים שנרתעו מז'אנר האימה, אך כיום, כשהמציאות כל כך איומה ואנחנו מקבלים אותה בלייב-סטרים, יש הרבה פחות רתיעה ממנו.

לגבי רוב הז'אנרים בימינו אנשים נוטים לומר "אפשר לחכות לראות את זה בבית", אבל התפיסה שונה לגבי אימה: המחשבה היא עדיין שיש ערך מיוחד בחוויה הקולנועית של הצפייה בהם, שבה מפחדים וצורחים יחד בחושך. לכן הקהל לא חיכה עד ש"באקרומס" ו"אובססיה" יגיעו לסטרימינג - ובעקבות הצלחתם, ממילא ייקח עוד הרבה זמן עד שיגיעו לשם. בהמשך לכך, הסוגה הזו היא טריטוריה קולנועית - בסטרימינג אפשר למצוא תכנים מכל סוג, אבל באופן יחסי אין בו הרבה סדרות אימה, והשטח נותר פנוי לסרטים.

סיבה נוספת להצלחה פשוטה יותר: הוליווד פשוט מפיקה טונה של סרטי אימה בימינו, ואם משליכים לקלחת אינספור סרטים, אז בסוף משהו יתפוס. הז'אנר הזה מתאים לעידן של הידוק החגורה: אלה להיטים זולים יחסית להפקה ולשיווק, מה שגם הופך אותם לרווחים יותר. "באקרומס" עלה כעשרה מיליון דולר ותוך שישה ימים בלבד הכניס מעל מאה מיליון. בקרוב, הוא צפוי לכל הפחות לדלג מעל רף 200 מיליון הדולר ובכך גם לעקוף את "מרטי סופרים" ולהפוך לשובר הקופות הגדול בתולדות האולפן שלו - A24, גם כך מן הכוחות הצומחים בהוליווד העכשווית.

המקרה של "אובססיה" מרשים עוד יותר, שכן הוא עלה כמיליון דולר בלבד. גם הוא יעבור בהקדם ובקלילות את רף 200 מיליון הדולר ויהפוך לאחד הסרטים המשתלמים אי פעם. זה בערך מתח הרווחים של מכירות הפופקורן באולמות. אפשר להבין אם כך למה AMC, רשת בתי הקולנוע המרכזית באמריקה, הכריזה שזו התקופה הכי טובה מבחינתה מאז 2019, לפני הקורונה.

זה זמן של מספרים, אז בוא נדבר על גילים. בזמן שנשיא ארצות הברית מתכונן לחגוג את יום הולדתו ה-80 באמצע החודש, את הוליווד הצילו שני ילדונים: קורי ברקר שיצר את "אובססיה", בן 26. קיין פרסונס שעומד מאחורי "באקרומס" צעיר עוד יותר - בן עשרים. שניהם היו יכולים להיות הנכדים של סטיבן ספילברג, האבא של שובר הקופות המודרני, שמוציא את סרטו החדש בשבוע הבא.

נכון, ספילברג עצמו התחיל לעבוד על "מלתעות" כשהיה בן 26. אורסון וולס יצר את "האזרח קיין" בגיל 25. העולם תמיד היה שייך לצעירים - אבל צמד ילדונים שמרסקים ככה קופות ביחד? זה עוד לא היה.
מיותר לציין שהשניים לא למדו קולנוע באוניברסיטה. הרבה דברים אולי ישתנו בגלל ההצלחה שלהם וייתכן שגם בתי ספר לקולנוע צריכים לחשוש - מי ישלם כעת עשרות אלפי דולרים (או שקלים) כדי ללמוד אצלם אחרי שצמד החמד הוכיח שאפשר לדלג על השלב הזה?

אם בעבר במאים היו צוברים ניסיון ביצירת סרטים קצרים, וידאוקליפים, פרקים בסדרות טלוויזיה וכיוצא בכך, ברקר ופרסונס עשו זאת בסרטונים ויראלים שגם שימשו כרטיסי ביקור שלהם. הם עשו לעצמם שם ביוטיוב, שגם הוא בונה את עצמו כעת דרכם - ומשלים את הפיכתו לצינור המדיה הבולט של דורנו והאסתטיקה המאפיינת של זמננו.

השפה האינטרנטית פחות ניכרת ב"אובססיה", אבל היא כל המהות של "באקרומס", סרט שהוא במידה מסוימת גם קפסולת זמן שבעתיד עוד ישתמשו בה כדי להבין איך הדור הצעיר חשב וראה את העולם ב-2026.

לא רק קורי ברקר אלמוני, אלא גם השחקנים שמשתתפים ב"אובססיה", וזה ממש לא הפריע לו להביא אנשים לאולמות. ב"באקרומס" מככבים שמות מבוססים יותר, צ'יווטל אג'יופור ("12 שנים של עבדות") ורנאטה ריינסב ("ערך סנטימנטלי"), אבל עם כל הכבוד, אף אחד לא רכש כרטיס לסרט הזה דווקא בגללם, והם גם לא קיבלו משכורות גבוהות במיוחד. לא מדובר בטום הנקס וג'וליה רוברטס, גם לא בטימותי שאלאמה וסידני סוויני, ויכול להיות שכבר לא צריך אותם, והקיץ הזה הוא מסמר אחרון בארון הקבורה של שיטת הכוכבים.

ובכן, אם כבר מדברים על כוכבים, איך אפשר שלא לדבר על המפסיד הגדול של השבועות האחרונים - "מלחמת הכוכבים".

אם הייתם שואלים חזאי מדופלם כלשהו לפני שנה מי יצעד בצמרת טבלת שוברי הקופות כעת, הוא בוודאי היה אומר - "מלחמת הכוכבים: המנדלוריאן וגרוגו". אחרי הכל, מדובר בפרק נוסף באחת מסדרות הסרטים המצליחות אי פעם, עם תקציב של כ-200 מיליון דולר, מכונת שיווק משומנת ובמאי כמו ג'ון פאברו ("איירון מן"), שמתמחה בשבירת קופות מזה שני עשורים.

אלא ש"מלחמת הכוכבים" הובסה במלחמה מול "באקרומס" ו"אובססיה", שבניגוד אליו התבססו על תסריטים מקוריים ואינם המשכונים. בשעה שהם רק הולכים וצוברים מומנטום, ההכנסות שלו צונחות במדרון תלול ובקצב הזה הוא יגיע לסטרימינג לפניהם.

אולי מדובר במקרה מבודד שלא מעיד על כלום וקשור גם באיכות המפוקפקת של הסרט עצמו, ואולי בתופעה רחבה יותר. מחקרים העידו כי לצעירים אמריקאים נמאס מתאוות הבצע ההוליוודית והצורה שבה היא מתבטאת - למשל, עוד ועוד המשכונים ממוחזרים. זה חלק כמובן מן המודעות הכלכלית-פוליטית-חברתית שלהם, שמתפתחת גם בנתיבים אחרים. אם סוציאליסט כמו ממדאני יכול להיבחר לראשות עיריית ניו יורק, אז למה שסרטים כמו "באקרומס" לא יביסו את "מלחמת הכוכבים" בקופות?

הצעירים האמריקאים שונאים סרטי המשך ושונאים את ישראל - אבל לפחות בכל הקשור לטעם הקולנועי, אין הבדל בינם לבני דורם אצלנו. בעבר, סרטי אימה היו פופולריים פה בערך כמו סרטי בייסבול, אבל כיום יש התאמה קופתית מושלמת. "באקרומס" ו"אובססיה" מצליחים כאן בדיוק כמו באמריקה, ו"מלחמת הכוכבים" כושל באותה מידה. כל מה שכתבנו עד כה רלוונטי לשוק הישראלי.

לכאורה, המסקנות מכל זה ברורות: הקולנוע חי ובועט, והעתיד שייך לסרטי אימה שיצרו יוטיוברים עם חלב על השפתיים. רק מה: אני קצת זקן ומנוסה יותר מברקר ופרסונס. כתבתי כבר לא מעט כתבות ותחזיות מן הסוג הזה, ולמדתי שקשה מאוד לחזות - בעיקר את העתיד. מי זוכר את הימים שבהם דיברו על כך שכל הסרטים יהיו בתלת-ממד? או את הדיבור על כך שבקולנוע יש מקום לקומיקס וגיבורי-על בלבד? או את התקופה שכל סרט חדש בנטפליקס הפך לשיחת היום? כל אלה תופעות שהיו ודעכו, שלא לדבר על כך שגם ל"ברבנהיימר" לא ממש היתה המשכיות.

בהוליווד כבר עובדים על סרטי ההמשך של הלהיטים הנוכחיים, ומעניקים ליוצריהם צ'ק פתוח לעשות מה שהם רוצים. בכל בית קפה שני בניו יורק או בתל אביב תמצאו עכשיו יוצרים צעירים שכותבים חיקויים ל"באקרומס" ול"אובססיה" ובטוחים שגם הם יכולים, אבל מה לעשות שזה לא כל כך פשוט. העתיד נראה כרגע מסעיר, מבטיח וגם די ברור, אבל בטוח שהוא יתפתח אחרת ממה שחושבים. לא אתפלא אם בעוד שנתיים תתפרסם כאן כתבה על כך שלדור החדש נמאס מסרטי אימה של יוטיוברים וכולם עברו הלאה, לדרמות תקופתיות של במאים בני תשעים.