משהו קורה עם גדי איזנקוט. אפילו עמית סגל לא נשך

גדי איזנקוט צובר תאוצה - ולא רק בסקרים שמהם עולה כי הוא (ומפלגתו: "ישר!") מצמצם פערים מול בנט ולפיד, בדרך להיות, אולי, הרשימה הגדולה במחנה האופוזיציה, אלא גם בהופעותיו הפומביות.

תכף ננסה לברר האם וכיצד צלח איזנקוט משוכה גבוהה בדמות מרואיין ראשי ב"פגוש את העיתונות", אבל קודם כל עוד פרט קטן, אך משמעותי: לפי הסקר של אותו ערוץ (חדשות 12, יום ה') לא רק שאיזנקוט מצמצם פערים מול בנט, הוא גם מוביל, לראשונה, על בנימין נתניהו במידת ההתאמה לראשות הממשלה.

המשמעות העיקרית של הנתון הזה היא שאיזנקוט הוא הקולב שעליו תולים, לפי שעה, מתנגדיו הרבים של בנימין נתניהו את תקוותיהם.

כלומר, יותר מאשר מלמדים הסקרים על מידת התאמתו של מנהיג פוטנציאלי כזה או אחר לתפקיד, הם מלמדים על רחשי הלב של ציבור מצביעים גדול, מאוכזבי נתניהו (שאירועי השבוע האחרון בכנסת, אלימות החרדים והטרור היהודי ביהודה ושומרון, רק הרבו את מספרם), שמחפשים נואשות תשובה לא רק לשאלה "מי לא?" אלא גם - עת מתקרב מועד הבחירות, לשאלה "מי כן?".

ובכן איזנקוט ניצב במקום שבו ניצבו לפניו בני גנץ (זוכרים? זה לא היה כל כך מזמן, אבל נדמה כנצח) ונפתלי בנט. מה קרה לשניהם? הם פתחו את הפה. גנץ חטף דווקא כשפירש לא נכון את רחשי לב הציבור כשואף לאחדות - וניסה לשווק מסרים פייסניים שהפכו אותו מטרה לתסכול הגרעין הקשה של הרל"ביסטים.

גם נפתלי בנט הוביל בבטחה בסקרים כל עוד שתק. ברגע שהחל לדבר, החלה הירידה בפופולריות שלו. גם כי נפתלי בנט לא ניחן בכריזמה תקשורתית, אבל בעיקר מפני שהגוש שתומך בו הוא אמורפי: יש בו דתיים לאומיים ולעיתים אף לאומנים, שמעבר לעמדתם המדינית שואפים גם ל"פרהסיה יהודית".

יש בו מאוכזבי מרצ, שמלבד רצונם לראות תהליך שלום מתקדם על חשבון ההתיישבות ביהודה ושומרון, שואפים (למשל) לתחבורה ציבורית בשבת.

את שני המחנות הללו מאחדת רק שאיפה אחת: הפסקת שלטונו של נתניהו, שנתפס בעיניהם מסוכן. כמעט כל נושא אחר שעל סדר היום, למעט אולי גיוס שוויוני, מפלג ביניהם.

כל עוד שתק בנט, יכול היה כל צד להניח שהוא נוטה לכיוונו. ברגע שבנט החל להתבטא יותר ויותר, נזכרו בצד השמאלי שהוא בעצם קיצוני ימני, ובצד הימני סימנה החבירה ללפיד אימוץ של סדר יום ליברלי, שמזוהה במקומותינו משום מה עם השמאל.

איזנקוט לפיכך מנסה להיות הראשון שצובר פופולריות כאלטרנטיבה לנתניהו, שיפתח את פיו לומר דברים ברורים, מבלי להינזק. זאת משימה קשה כשלעצמה, עוד לפני שמביאים בחשבון את הזירה: "פגוש את העיתונות".

למה? בעיקר בגלל עמית סגל, או ליתר דיוק - בגלל הדינמיקה המוזרה שנוצרה בינו ובין בן כספית. בעוד לסגל אין כל בעיה לנסות ולהתקיל כל מרואיין שמתיימר להחליף את נתניהו (למען הסר ספק: זכותו ואף חובתו לעשות כן כלפי כל מרואיין), מנסה כספית להוכיח שהוא מאוזן.

התוצאה היא מאוד לא נוחה לכל מרואיין שאינו שר בממשלה (דווקא סמוטריץ', בן גביר, אמסלם, רגב וחבריהם, טופלו שם בכפפות של משי, גם כאשר התנפלו על המראיינים).

כלומר, לאיזנקוט היו לא מעט סיבות לחשוש, אבל ניכר שהביטחון העצמי המשופר, אולי בשל הסקרים, הביא אותו לריאיון במצב טוב מאוד: דיבורו קלח, הוא כמעט לא נעצר לחשוב על התשובות (מה שקרה לו בעבר) והצליח להגיד הכל מבלי להתחייב לכלום: מצד אחד מינוי מבקר המדינה מושחת והוא ידרוש ממנו להתפטר, אבל מצד שני ישתף עמו פעולה אם לא יעשה כהמלצתו ויתפטר.

הוא הדין בנוגע לחרדים: מצד אחד איזנקוט לא יתפשר על פחות מגיוס שוויוני, מצד שני הוא לא מתחייב לאי-ישיבה עם החרדים, אם יושגו ההבנות המתאימות.

כך הלאה, למעט אולי נושא אחד: נכונות להתעקש על לחימה בלבנון גם על חשבון התיאום עם ארה"ב. דהיינו, איזנקוט מזהה שהסנטימנט הציבורי אינו יכול להכיל עוד את מה שבעיניו נתפס כהבלגה נוכח נפילת חיילים ואיום על חיי אזרחים.

באופן מפתיע, סגל לא רק שלא נושך, הוא אפילו ממעט לנבוח. אולי הדברים של איזנקוט קונים גם אותו, אולי הוא מזהה במי שיושב באולפנו סוס מנצח - ואולי, רק אולי, אפילו הוא נגעל מהליך מינוי הפרקליט המשפחתי למבקר המדינה, והלינץ' שביקשו החרדים לבצע בשופט עליון שאינו תושב רחביה או רמת אביב, אלא מתנחל מגוש עציון.

תהא הסיבה אשר תהא, איזנקוט מקבל יד חופשית להשמיע את מסריו כמעט ללא הפרעה (כולל סגירת חשבון קטנה עם ערוץ 14).

יש לעיתים שסיטואציות כאלה, למרות שהן נראות נוחות על פניהן, הופכות למלכודת דבש, שבחסות גישה שנראית למרואיין כאוהדת, גורמת לו לומר דברים שלא היה אומר אחרת.

רק שאיזנקוט התכונן היטב למעמד. הוא מצליח גם לא להגיד הרבה (במובן של דברים שעלולים לחזור אליו כבומרנג) ועם זאת לספק למראייניו שלל ציטוטים מעניינים מספיק בכדי שיוכלו למחזר אותם ככותרות ב"חדשות סוף השבוע" עם דנה ויס.

האמנם אנו חוזים ברגעי לידתו של מנהיג חדש, מי שיצליח למגנט אליו את המחנה העצום שנע כעדר ללא רועה? ימים יגידו. דבר אחד ברור: את טבילות האש שלו הוא מבצע בהצלחה - הצלחה שיצטרך לשמר גם כאשר נתניהו יתחיל לכוון את האש לעברו.