מקום מחבוא, פצע ומראה: שלושה סופרים חוזרים אל הספרים שלא עזבו אותם

ביום שלישי הקרוב יצא לדרך שבוע הספר העברי ברחבי הארץ, וכחלק מהחגיגות יוקדשו בראשון לציון שלושה ימים של תרבות, מפגשים ואירועי ספרות לכל הגילים. במסגרת "פסטיבל הספרים" העירוני, שיתקיים ב-9-11 ביוני בגן המושבה ובהיכל התרבות מאיר ניצן, יתארח השנה גם "פסטיבל הסופרים הישראלי", עם שיחות, מפגשים ומופעים בהשתתפות יוצרים כמו אשכול נבו, אהוד בנאי, נועה קולר, אתגר קרת, דנה ספקטור, דורית רביניאן, מרסל מוסרי ותה. רגע לפני שהפסטיבל נפתח, ביקשנו משלושה סופרים שישתתפו בו לבחור את הספר שהשפיע עליהם במיוחד, ולספר מה הם מצאו בו.

בפעם הראשונה שבה נתקלתי ב"הקיבריאדה" של סטניסלב לם, הייתי בן 14. אם להודות על האמת, לא חיפשתי ספר כלל. הייתי עסוק בבריחה מלהקת נערים צמאת דם, והספרייה הייתה המקום היחיד שאליו הם לא נכנסו. אולי המילים הכתובות הרתיעו אותם, משל היו ערפדים בכנסייה.

הכריכה המשונה של הספר לכדה את תשומת לבי במהלך שיטוטיי המתנשפים: ירוקה, ועליה יצור עשוי צינורות ארוכים ומשונים. וכיוון שהייתי צריך לשרוף זמן ולהסדיר נשימה, החלטתי להתיישב ולקרוא בו מעט בין המדפים.

תכף נעלמתי לחלוטין לתוך דפיו. מצאתי את עצמי בין סיפורים על מכונות המחפשות אחר האושר, אוטומטונים הממציאים בני אדם ויצורים הנבראים בשל יד המקרה ובוראים במחשבתם יקומים שלמים.

עבורי ספרים היו, ועודם, מקום מפלט מהעולם. וספרייה היא מעין מסתור מלא מחבואים: ילד נכנס, ואין לדעת לתוך איזה מהספרים שבתוכה ייעלם הפעם.

ואם בילדותי הסתתרתי בספריות כדי להימלט מילדים אחרים, הרי שבבגרותי התחבאתי בתוך ספרים כדי להתגונן מפגעי המציאות.

פעם אף הכמנתי את עצמי בתוך ספר במשך שנה שלמה, רק כדי לברוח מלב שבור. הוא עדיין המתין לי כשהגחתי החוצה, אך לפחות אגרתי כוחות מספיקים לצלוח את התקופה. לפעמים זו המטרה של מקום מסתור: לא להימנע מהמציאות לנצח, רק להתאושש עד שנוכל להתמודד עמה שוב.

אין הרבה ספרים שבתוכם אפשר להסתתר יותר מפעם אחת. הפליאה נוטה לקהות בפעם השנייה שבה נתקלים ביצירה, והפליאה היא התכונה שמחזיקה את העולם הזעיר שבין הדפים בשלמותו. אך "הקיבריאדה" נותר מקום המחבוא הקבוע שלי למשך שנים. העותק המהוה של הספרייה הוחלף באחד אחר שהזמנתי במיוחד מההוצאה לאור שהדפיסה אותו. וגם זה הוחלף שוב עם הזמן.

אם תיתקלו בו בעצמכם, אולי נתראה בין דפיו. חלקים ממני ודאי עדיין מסתתרים שם, ממתינים ליום שבו ירגישו מוכנים להתמודד שוב עם העולם שבחוץ.

לדעתי, מצאתי את הספר הזה באיזו חנות יד שנייה בירושלים. בגיל 19, לקראת סוף שירותי הצבאי, נהגתי למשוך את הזמן כמה שיותר. לא רציתי לעלות על האוטובוס שייקח אותי לבקעת הירדן החמה, המאוסה והדביקה כל כך. לקראת האוטובוס האחרון שלפתי את הספר הזה מאחד המדפים, ולו רק בגלל השם הבוטה והתמונה המוגזמת עוד יותר שהייתה על כריכתו.

את "ערבושית" כתבה אליסיה אריאן, והוא הספר הבוטה והעצוב ביותר שקראתי עד אותה עת. אמה האמריקאית של ג'זירה, בת לאב לבנוני ונוקשה עד מאוד, מעיפה אותה מהבית כי בארי, אחד מבני הזוג הרבים שהיו לה, מתחיל עם ג'זירה. במקום למצוא נחמה אצל אביה, היא חוטפת ממנו לא מעט, מפתחת אובססיה לשכן נאה ומבוגר ומתחילה להבין שהחיים האלה מורכבים מסיטואציות ביזאריות, רעות, לא הולמות, ובכל זאת מעוררות בה רגשות חבויים ולעיתים אף נעימים.

הכול בספר הזה כתוב בשפה יומיומית, שגורה ולא מתחנפת. זה הספר הראשון שגרם לי לגנוז את "חיו באושר ועושר עד..." ולרקום דמויות עם מראה אחר, מלא צלקות, אבל מושלם וכן פי כמה.

בין גיבורות הילדות שלי יש שתיים אהובות במיוחד שהן אחת: צמד התאומות לי ואורה, גיבורות הספר "אורה הכפולה" מאת אריך קסטנר. תמונת הראי שניצבת ביסוד הסיפור, וההד הנפשי שמצאתי בו באותה קריאה ראשונה ונפעמת, היו אולי המעשה הספרותי המוקדם ביותר שאני זוכרת את עצמי חוקרת בו, בתמימות, בהשתאות, מגלה בו השתקפות של חוויה קיומית, השראה אולי.

רעיון התאומות, הכפילות של אני ועצמי, תגלית הפיצול ואז החילוף בין החלקים, בין העולמות, המשאלה לשוב ולהרכיב מחצאי הבבואות זהות אחת, הרמונית, שלמה - אלה הפכו לימים לחומרי כתיבה, הפכו למלאכה יומיומית, לחדר מראות שהוא חדר העבודה שלי.

ובהזדמנות זאת: תודה, אריך קסטנר! תודה בשם כל הילדות שקראו את הסיפור שלך, שקוראות בו שוב ושוב עד היום, בעברית, באהבה, תודה!