מפעל החיים של השדרן המיתולוגי הפך למחווה אוהבת לשירים שכל ישראלי מכיר

"כוכבים קוראים שירה: הפסקול של עם ישראל", ספרו החדש של השדרן המיתולוגי אלי לפיד, הוא ניסיון אמיץ ויוצא דופן לחבר שלושה מדיומים שונים זה מזה: מוזיקה פופולרית, רדיו וספר עיון. זה אולי לא נשמע מורכב על הנייר, אבל מדובר במשימה מורכבת להפליא: קריאה, האזנה ושיחה הן שלוש צורות מאוד שונות של תגובה לתרבות, וכל אחת מהן מתרחשת בהקשר שונה לחלוטין. העומק של שיחה משתנה כשהוא מגיע בתמלול, הטבע של השיר משתנה כשקוראים אותו מדף ללא הביצוע הקולי והמנגינה.

לפיד, שהוא לא רק שדרן רדיו אלא גם אחד מתעד עיקש של המוזיקה הישראלית, בין היתר בתכנית המיתולוגית "כל ההתחלות" ברשת ג', ניתב לתוך הספר הזה את מפעל חייו, התוצאה היא פרויקט יוצא דופן, שמתמודד גם עם מגבלות לא פשוטות שקשורות בנאמר לעיל.

"כוכבים קוראים שירה" (מילים מדברות הוצאה לאור) מכנס מאות שירים מהפנתאון של המוזיקה הישראלית, כמעט כולם נוצרו בין שנות ה-60 לשנות ה-80, וכמעט כולם משתייכים למה שניתן לחשוב עליו כשירים לאומיים - כאלה העוסקים בתנ"ך, בצה"ל, בשכול, בארץ ישראל או בסדר היום הכללי של המדינה - וגם להגדרה הסגנונית המאוד מעורפלת של "שירי ארץ ישראל" (תמצאו כאן מעט מוזיקה מזרחית וגם לא הרבה רוק ישראלי, לצורך העניין). כלומר: אלה שירים שהם לא רק נוסטלגיים, אלא נוגעים ברגשות הקולקטיביים שלנו. ניכר כי זו אינה בחירה מקרית: מדובר בספר שמצהיר על עצמו כפרויקט פטריוטי בשלל דרכים.

לצד מילות השירים מוסיף לפיד שני אלמנטים מהותיים: קטעי ריאיונות עם היוצרים, מן הסתם מתוכניות הרדיו הרבות שלו לאורך השנים, אך הדבר לא מצוין לצד הציטוטים; וברקודים המפנים את הקוראים ליוטיוב, שם נשמעות הקלטות של אמנים ואזרחים הקשורים לשיר מקריאים אותו בקולם.

לפני שניגש לדבר על כל אחד מהאלמנטים האלה ראוי לציין את מה שבעיניי הוא אחד החלקים המקסימים ביותר בכל הפרויקט: האוטוביוגרפיה הקצרה שמפרסם לפיד בתחילת הספר. עיתונאים ושדרנים הם חלק לא-שולי מהסיפור של המוזיקה הפופולרית, ואותי לפחות, כעיתונאי, הסיפור הזה מעניין: מה מוביל אותם ומה עניין אותם, ואילו אמנים שבו את ליבם כדי שיקדישו לזה את חייהם?

והנה, לפיד פותח את סיפור חייו בקישור בין יום הולדתו לתאריך שבו נפגשו לנון ומקרטני, מזכיר את השירים הראשונים שהוא האזין להם ("עגלה עם סוסה" ו"אבאלה בוא ללונה פארק"), ונזכר בגיל 13 ראה מקרוב את יהודה פוליקר הצעיר באחת מלהקות הקצב שבהן ניגן בתחילת הקריירה. הוא מספר איך הפך לאספן תקליטים בגיל ההתבגרות, איך מצא את עצמו עורך עשרות אוספים עבור חברות התקליטים, ואיך משם התגלגל לתחנות הרדיו הגדולות. אלה רשימות קצרות, ענייניות, שמאפשרות הצצה אל "כל ההתחלות" של אלי לפיד עצמו.

ומכאן למנה העיקרית: עיקר גאוותו של הספר היא כמובן מאות ההקלטות שנלוות אליו. לפיד הקליט יוצרים רבים - זמרים, כותבים, מלחינים, חלקם נשכחים - עבור הקראה של השירים, כשלעתים ישנה יותר מהקלטה אחת לכל שיר. כך למשל, לשיר הפותח של הפרויקט - הגרסה המופלאה של גלי עטרי לשיר "בראשית" של דון מקלין, מצורפות שלוש הקלטות - של עטרי, של רחל שפירא המתרגמת, ואף של מקלין עצמו (!) למרבה התדהמה. גם סולן הסקורפיונז משתתף באחת ההקלטות ("ירושלים של זהב" שביצע יחד עם ליאל קולט; ישנה גם הקלטה של שולי נתן).

לעתים בחר לפיד בדמויות שקשורות לשיר בדרך לא טריוויאלית. ללי שמר, בתה של נעמי שמר, מקריאה את "לו יהי", וגם נתן סלור ותמיר חיטמן מקריאים שירים של נתן אלתרמן ועוזי חיטמן, בהתאמה; העורך המוזיקלי יורם רותם מקריא את "בוא שיר עברי", כשם תכניתו בגלי צה"ל; עידית אהל, אמו של אלון אהל, מקריאה את "שיר ללא שם" (וקולה נשבר בסופו) ואת "אנחנו לא צריכים", הידוע במילים "תן שיחזור שוב לביתו"; אורלי גלבוע, אמה של דניאלה גלבוע, מקריאה את "נר לתצפיתניות". גם שלושה פוליטיקאים נכנסו לאולפן: ראש הממשלה לשעבר יאיר לפיד קורא את "צעיר לנצח" שתרגם עבור רמי קלינשטיין, והנשיא הנוכחי וקודמו, יצחק הרצוג וראובן ריבלין, מקריאים שניהם את "התקווה" בסיומו של הפרויקט. רגע לפניהם מגיח לפיד עצמו כדי להקליט את הקראה של "הן אפשר".

ברור למה הרעיון הזה הלהיב את לפיד כאיש רדיו ותיק. הארכיון המצטבר הזה הוא גן משחקים בשביל עורכי רדיו, הסכתים וסרטים תיעודיים, שבוודאי ישמחו להלביש את ההקלטות ברגע דרמטי זה או אחר ביצירה שלהם. ובשביל כל היתר? כנראה פחות. האזנתי למדגם מההקלטות - לא לכל המאות הרבות - וברוב המקרים, גם אם חלק מהן אלגנטי, נותרתי בדרך כלל מעט אדיש. קריאה של שיר יכולה להיות מכשפת כשהיא חלק מהקשר רחב - בטקס, למשל - אבל בגרסתה העירומה והסטרילית היא מחווירה מאוד ביחס לשיר המקורי, שגם כך נותר בעצמו על הדף, עירום מהמוזיקה.

למשל: ששי קשת ויונה אליאן, שני שחקנים נהדרים, קוראים יחד את "הייתי נער", אחד השירים הטעונים ביותר של להקת הנח"ל - והיום, וכפי שתעיד הגרסה החדשה של ג'ימבו ג'יי ונונו, הוא רלוונטי ומצמרר מתמיד מול מדינה בפוסט-טראומה. קשת מצוטט בספר כמי שאומר שבהקלטת ההקראה הוא מצא את עצמו מגלה בשיר רבדים שלא זיהה בעבר. הוא ואליאן קוראים את השיר בדיוק כפי שמצופה מהם, בדיוק וברהיטות, באופן נקי להפליא. אלא שזהו בדיוק הפער בין הרגשות שמעלה הקריאה לבין ההאזנה להקראה, המעבר שבו ההתרגשות הזאת מתמסמסת ותחושת הגילוי של הקורא הולכת לאיבוד כשהיא יוצאת החוצה.

"הייתי נער" הוא לא השיר היחידי שנצבט הלב כשקוראים אותו מהדף. ברגע הזה בזמן, קשה שלא לקרוא את "בתי את בוכה או צוחקת" ("ילדה מגדות יצאה ממקלט") מבלי להצטמרר או לכל הפחות לדפוק את הראש בקיר מתסכול, שלא לדבר על "לאורך הים" ("אנשים רצים אל תופת כמו אל ים"). הכרחי לשאול כמו אותה הילדה בשמלה אדומה ושתי צמות "למה?", רק כדי לגלות שכל הגדולים וכל החכמים עדיין עומדים חיוורי פנים מבלי למצוא תשובה.

הערך המוסף הנוסף של הספר הוא הסיפורים והציטוטים שמלווים כל שיר ושיר, חלקם מצד אמנים שכבר אינם איתנו. גם אם היום, בעידן "שיר אחד", הסיפורים שמאחורי המוזיקה ישראלית נגישים ונחגגים מתמיד, הספר מצליח לספק הרבה כמוסות קצרה של הנאה לגבי כל שיר ושיר.

יד של עורך קפדן יותר הייתה יכולה לעזור כאן: יש מדי פעם ציטוטים סתמיים או מיותרים, למשל הזמנה להופעת איחוד של שוקולד מנטה מסטיק, שהתרחשה בשנה שעברה (ויש גם, למרבה הגועל, התבטאות דוחה של אריאל זילבר שלא הייתה ראויה לעלות על הדפוס ולהכתים את דפי הספר). אבל לצידם, יש גם לא מעט סיפורים מעניינים, מוכרים יותר ופחות, שיותר מנחמד להיתקל בהם.

למשל: אופרת הרוק על הקונגרס הציוני שאמורה הייתה להעלות להקת חיל השריון ומתוכה מוכר השיר "הרצל" ("הרצל נתן למדינה את הלב"), אבל למעשה לא ממש עלתה מעולם כי בדיוק אז פרצה מלחמת יום הכיפורים; או העובדה ש"מלכות החרמון" נכתב בכלל הכי רחוק משם, בסיני - אם לבחור בשתי אנקדוטות מהנות ומפתיעות. בחלק מהמקרים, הסיפורים מאפשרים להרהר על הדרך המעניינת שעשו שירים מסוימים, משירי ערש או פופ - להמנונים לאומיים. הדוגמאות הבולטות הן "בוא הביתה" ו"בואי אמא", שלא במקרה מופיעים בזה אחר זה בספר בשער המוקדש לשירי תפילה, לאחר שנקשרו במאבק להשבת החטופים. "אי אפשר לתאר מה השיר הזה קיבל, איזה מחשבות וכיוונים. הוא אפילו היה פרסומת לגבינת קוטג' של תנובה", אומרת שולה חן על הלהיט הגדול שלה, במשפט נפלא שמדגים את כוחו של שיר גדול להיות אינספור דברים בו זמנית. בציטוט רלוונטי אחר משתמש יורם טהרלב ביחס לשיר "אתה לי ארץ", שנכתב כשיר אהבה וקיבל גם הוא הקשרים לאומיים. "על זה אומר ר' לוי יצחק מברדיצ'ב: השירים והפיוטים נכתבו על ידי אנשים בעלי לשון ומליצה אבל אחר כך הורטבו יפה יפה בדמעותיהם של ישראל ונעשו סליחות". סיכום יפה לסיפור כולו.

אבל האמת שנדמה לי שאולי, בלי להתכוון, הדבר הבאמת-יפה בספר הזה הוא לא הסיפורים על השירים אלא פועל יוצא שלהם - המפגש עם האנשים. הכוונה היא לא רק לכוכבים שכבודם הענק במקומם מונח והיצירה שלהם נחגגת שוב ושוב: הסיפורים יוצרים רשת ענפה של דמויות שמילאו תפקיד מהותי בשירים נצחיים בפסקול הישראלי, אבל הרבה פעמים שמם נשכח. ברשת הזו למשל יש הזדמנות לפגוש את מילי מירן, שידועה במיוחד בזכות "הו מרגנית" אבל כאן מדברת על "שירי לי כנרת", ומספרת איך חוסר הביטחון ופחד הבמה שלה גרמו לה לפרוש; ואילו ג'ודי ריבר-שוורץ, שמעטים מזהים את שמה למרות שהיא חתומה על המגה-המנון "פרחים בקנה", מגלה איך הקליטה את השיר "בפקודה" למרות שהייתה עם 40 מעלות חום, ומספרת איך החיים הובילו אותה דווקא לענף הקוסמטיקה.

וכך באמצעות "כוכבים קוראים שירה" יוצר אלי לפיד את מתנת האהבה היפה שלו למוזיקה הישראלית שהוא כה אוהב: מעין פגישת מחזור של קולות ואנשים, שגם אם שמותיהם לא נותרו לנצח תחת אור הזרקורים, הרי שהם קרובים לליבם של ישראלים רבים. טוב שיצאתם לאור.

ההיסטוריון ד"ר דני בר מעוז צולל לארכיון של שושנה דמארי בספר "הכלנית מתימן"; נורית אורן אבישר מגישה בחינה בלשנית של הרוק והראפ הישראלי מאז שנות ה-70 ועד היום בספר "מעשה אומנות או מעשה יום-יום" (רסלינג); ההיסטוריון ד"ר דוד אסף (מהבלוג הנפלא "עונ"ש") יוצא לסיבוב נוסף מאחורי פרשות בזמר העברי בספר "אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי" (מאגנס); רמי לבני תוהה על המוזיקה הישראלית בספר "אני דברים כאלה מחבב" (פרדס), דני דותן, סולן להקת הקליק, כינס את שיריו באסופה "אל תדליקו לי נר" (הוצאת עיתון 77); שילה פרבר הוציאה את "לילה טוב ינקלה ריצ'קין", רומן גרפי בסגנונה הנפלא על הכלב שלה (הוצאת רגינה ושותי); קובי פרחי, סולן אורפנד לנד, מגולל את הסיפור שלו ב"לילה טוב ארץ יתומה" (יצירה עברית); איה כורם מכנסת טורים בשלל נושאים בספר "צודקת" (כתר); ואריאל סמל חוזר לצילומים ההיסטוריים משנות השמונים ב"אנשי הפינגווין 2" (הוצאה עצמית).