שחר טבוך הוא אחד הכשרונות הכי מבריקים שצמחו כאן בשנים האחרונות, על המסך ובפופ. המחמאות שקיבל על תפקידים בפרויקטים רציניים כמו "שעת נעילה" ו"תהיה חזק" וחצי הגמר ב"רוקדים עם כוכבים" - מתחרות בפרס אקו"ם בו זכה על "נאדי באדי", שיר הפופ הכי מגניב שיצא פה מאז להיטי הפריצה של אנה זק ונונו, ובמקום הראשון בפסטיגל עם עדן גולן ו"סוויץ'" (אני הצבעתי ל"היסטוריה" של עידו מלכה ומאיה קיי). בלי קשר (או עם קשר), נוסף להיותו מצליח ומוערך, טבוך הוא גם אחד האנשים הכי חמודים בתעשיית השואו-ביזנס המקומית, שבדרך כלל מלאה בטיפוסים קרים, ציניים וקשוחים.
מסדרה לסדרה, מסינגל לסינגל, ילד הפלא המתוק כבר בן 27, נשוי לבן זוג וגם מתחזק בדת. עכשיו הוא הוציא פרויקט פופ מהמושקעים שנראו כאן: האלבום השני שלו, "תעני דחוף", שכולל 15 שירים, רובם דואטים עם זמרות (נטע ברזילי, רוני דואני, נועם קלינשטיין, שיר זוארץ), שהופקו על ידי כמה מבכירי המפיקים בארץ (ג'ורדי, לי בירן, ינון יהל, גאי דאן, יעקב למאי) ושבעה סקיטים, מיני-מערכונים משעשעים, בלי פילטרים, לעיתים על גבול הקרינג'. אלבום שכיף מאוד להאזין לו, שמעביר 48 דקות מהנות. אלבום שאם הייתי נערה או גיי בגיל ארבע עשרה, כנראה היה נחרש אצלי בטירוף, עד שהייתי שר ומדקלם אותו בעל-פה.
יש נטייה להקל ראש בפופ, להתייחס עליו כאל קליל ולא חשוב, אבל בסופו של דבר, פופ (ים תיכוני, אשכנזי, קוריאני, אמריקני) הוא הלחם והחמאה של תעשיית המוזיקה, הז'אנר שלאורך זמן מוכר הכי הרבה ומניע את גלגלי המכונות. גם האלבום של טבוך, בהאזנה שטחית, נשמע לכאורה במשקל נוצה, עם שירים שרובם חביבים וחמודים. אבל כשצוללים פנימה מגלים שלא הכול ורוד ושטבוך שר בפאן ועם הרבה סטייל גם על נושאים רציניים, שמרכיבים את האישיות והחיים שלו.
"תודה השם" עם שיר זוארץ הוא שיר אמוני לגמרי, שכולל טקסט המבוסס על הרבי נחמן מברסלב ומעיד עד כמה החזרה של טבוך בתשובה היא עניין אמיתי עבורו. מיד אחריו מגיע "ליצן", דואט שכולו אהבה ורומנטיקה עם אמיר אהרון, בן זוגו של טבוך, שהפיק את השיר ועוד שירים בפרויקט ("אובססיטה", "הנסיך של רמת גן", עם גרוב של הבלקן ביט בוקס ואלמנטים מעומר אדם). לעומת הרומנטיקה הזו, הסקיט "שיחת ברייק-אפ", שמדמה גיז'דור בטלפון עם חברה טובה, מדבר על משבר ביחסים עם אמיר.
"בגט" עם עדן דניאל גבאי הוא דואט גאווה רווי בהומור על משיכה, דחייה ותשוקה בין גברים. הוא כולל מילים בצרפתית ושירה במבטא צרפתי, וקודם לו הסקיט המשעשע "לא משלם טיפ", שבו טבוך לא מוכן לתת טיפ לשליח שהביא לו בטעות בגט קר, אבל למרות המעטפת המרככת, ולמרות שאנחנו ב-2026, לא מובן מאליו ששיר כזה יופיע באלבום פופ מיינסטרימי שמיועד לכל המשפחה. ויש גם שירות לציבור, כמו "באטרפליי", שיר על זוגיות עם גבר בוגדני ו"טוק טו מי" על זיהוי של מערכת יחסים רעילה.
ההומור משתלב גם כשטבוך נוגע בדברים שהכי מרגשים אותו. "מאמא" הוא המנון קיטשי, שמוקדש לאמא שהקריבה בשבילו ותמכה בנטיות האמנותיות שלו, כשבבית הספר צחקו עליו. מיד אחריו מגיע סקיט בו הוא מדבר על כמה קשה לאמא שלו עם החזרה שלו בתשובה ועל הדרך שבה הוא מצליח לשלב אותה עם הזוגיות עם גבר ועם הקלילות של הפופ. הסקיט מסתיים, איך לא, בהודעה ממרגול צנעני, שהיא לא האמא שלו, ומוביל לדואט שלהם, "עממיה", שבתחילתו מרגול לכאורה יורדת על "נאדי באדי" שלו ולוקחת אותו, בהפקה של יעקב למאי האגדי, למוזיקה המזרחית של השכונה, וגם הקטע הזה מתגלה כפופ ים תיכוני מקפיץ.
"תעני דחוף" הוא אלבום פופ טוב, שמשקף יפה את הדמות המורכבת של שחר טבוך, מבלי להכביד. ככזה הוא מהווה מודל לאיך יוצרים פופ שיהיה גם קליט ומשעשע וגם נוגע במקומות משמעותיים. הוא נפתח עם שיר בשם "סופרסטאר", שם ששימש כבר את רוני דואני, אביב גפן, נינט טייב, סאבלימינל והצל ואפילו עפרה חזה. טבוך משתמש בו כדי לפרגן לבן הזוג שלו. נדמה שבהופעות המעריצים שישירו את המילים יתכוונו דווקא אליו. שחר טבוך סופרסטאר? אולי גם זה יקרה בעתיד.