הקולנוע הישראלי נהנה מרגע של חסד בניו יורק. בדיחה על אונס פלסטינים חירבה גם אותו

כשהיינו קטנים לימדו אותנו את המשפט הבא: "תתנהגו יפה, אחרת לא נזמין אתכם יותר". אילון גולד, הקומיקאי האמריקאי שמככב בסרט הישראלי "הבדחן", כנראה לא שמע או לא הפנים את האימרה הזו. השבוע הוא גרם לתקרית מחפירה ומיותרת כשהתראיין על השטיח האדום של הסרט המקסים, שצולם בארץ. כשנשאל איך היתה החוויה הזו, התבדח על חשבון התחקיר של הניו יורק טיימס לפיו ישראל אימנה כלבים כדי לאנוס פלסטינים. הוא אמר: "אנסו אותי רק שני כלבים". המראיינת, המשפיענית האמריקאית הציונית ליזי סבצקי, אמרה בתגובה "חשבתי שהם אונסים רק פלסטינים" - והוא ענה, "לא, גם אני קיבלתי כלב".

הקטע הזה נועד אולי רק לאנשים עם חוש הומור כמו של גולד וסבצקי, אבל במהרה התפשט ברשת והתחיל מחול שדים נגד הסרט, כולל קריאות להחרים את כל המעורבים בו ולא להזמין יותר סרטים ישראלים לפסטיבלים. כחלק מהקמפיין, גולשים שלא צפו בו נכנסים לאתרים כמו IMDB ולטרבוקס, כותבים עליו ביקורות שליליות ומורידים לו את הדירוג. ל"בדחן" היה פוטנציאל גדול, לפחות בשוק היהודי-אמריקאי, אבל הפרשה הזו כבר מככבת בכל חיפוש גוגל שקשור בו ובעמוד הוויקיפדיה שלו, ועלולה אולי לסכן את הפצתו באמריקה. חמור מכך, היא תקשה עוד יותר על יצירות כחול-לבן להתקבל בעתיד לפסטיבל. כרגע, בטרייבקה הסתפקו בגינוי, אבל מי יודע מה יהיו ההשלכות העתידיות.

בשנים האחרונות, פסטיבל טרייבקה נותר אחד מחברי האמת האחרונים של הקולנוע הישראלי, והקרין בין השאר את "קרוב יותר" ו"שפה זרה". השנה הוא הקרין שני סרטים ישראלים,"הבדחן" ו"העתיד לבוא" (שעוד נדבר עליו). להבנתי, היתה התנגדות קשה מתוך הפסטיבל לקבל אותם והם בפנים בעיקר בזכותה של המנהלת שלו, ג'יין רוזנטל, שראויה לתואר חסידת אומות העולם. אך האם בעתיד תוכל לעמוד בפני הלחצים? הבדיחה של גולד סיפקה נשק משמעותי לקולות שקוראים לגרש את הקולנוע הישראלי מן האירוע.

צריך להגיד: מן הצד השני, שמענו בשנים האחרונות אינספור בדיחות מזעזעות על הקורבנות הישראלים בשבעה באוקטובר, שלא לדבר על הכחשת הפשעים של חמאס ובעיקר פשעי המין באותו טבח. כל מי שמזדעזע עכשיו מהבדיחה של גולד הצדיק בזמנו את ההלצות האנטי-ישראליות בטענות של חופש הביטוי וכדומה, שפתאום נשכחו מהדיון. עם זאת, ברור שמדובר בהלצה מבישה ומזעזעת שמן הסתם כל הצוות של הסרט ובתקווה גם רוב תעשיית הקולנוע הישראלי נגעל ממנה לא פחות מכל צדקן באוניברסיטת קולומביה. היא גם כל כך מיותרת: במקום להבין את הסיטואציה, לכבד את האירוע ולנצל את המעמד כדי להפיץ מסרים של אהבה ושלום, למה לשפוך שמן למדורה?

כל זה מצער גם כי "הבדחן" הוא סרט עם לב רחב ונשמה גדולה, שבנסיבות אחרות לא היה אמור לעורר שום מחלוקת. מדובר בשיתוף פעולה נוסף של הבמאי גידי דר והכוכב שולי רנד, שבמידה רבה הסיפור שלהם הוא הסיפור של ישראל: הם שיתפו פעולה לראשונה בתחילת שנות התשעים כשני חילוניים ב"אדי קינג", מן הסרטים הייחודים בתולדות הקולנוע הישראלי. כשרנד חזר בתשובה, הם יצרו יחדיו את "האושפיזין", שנחשב לסרט החסידי הראשון, והיה להצלחה גדולה בישראל ובאמריקה. לפני כמה שנים שיתפו פעולה בלהיט נוסף, "אגדת חורבן", סרט אנימציה מהולל על חורבן בית שני.

ב"הבדחן" הם ממשיכים את המסע שלהם בנבכי ההיסטוריה והתרבות היהודית, והפעם עם מה שהיא אחת המחוות הקולנועיות הראשונות לדמותו של הבדחן - אותו יהודי מזרח-אירופאי מבדח, שנהג לשעשע את הקהל בטקסים חגיגיים שונים, למשל חתונות, ויש הרואים בו מעין אב רוחני של הסטנדאפיסט.

רנד מגלם בדחן ירושלמי שירד מגדולתו, ועכשיו חייב להחזיר עטרה ליושנה: כדי לממן את חתונתה של בתו הוא מתחנן להופיע בחתונה אחרת, שבה האבא המאושר הוא חברו משכבר הימים, בגילומו של טל פרידמן, שעבר לאמריקה והתעשר. אלא שזה כבר סגר עם בדחן אחר, אמריקאי ומודרני יותר, שאותו מגלם מיודענו אילון גולד. התחרות בין השניים על מרכז הבמה, שמסמלת גם את הקונפליקט בין מסורת וקידמה ביהדות, היא רק אחד מקווי העלילה הרבים של הסרט, שאין בו רגע דל.

רנד ודר הם מן הצמדים המהימנים ביותר בקולנוע הישראלי, וזה סרטם הטוב ביותר בצד "האושפיזין". הדיאלוגים, שנעים בין עברית, אנגלית ובעיקר יידיש, שנונים ומלאי חיים; הסיפור עתיר בשר ותפניות; הדרמה מלאת רגש; והתוצאה מיטיבה לתת תחושה של זמן ומקום. מעניין לציין כי בשעה שרנד חזר בתשובה, מלכי גולדמן שמגלמת את בתו דווקא חזרה בשאלה, אחרי שגדלה במאה שערים כבתו של אדמו"ר, והיום חיה באמריקה כחילונית גמורה. בכל מקרה, שניהם מעולים, וכך גם טל פרידמן והשחקנים האחרים, בראשם אלי גורנשטיין, יקיר המדור. ומה לגבי אילון גולד? בשיא הכנות, הוא נודניק גם בסרט, אבל זה מה שהתפקיד שלו דורש.

אין לדעת מה יהיה עם הסרט באמריקה וקשה להיות אופטימי, אבל סביר להניח שבארץ הקודש הוא יהיה להיט מסחרי גדול, ובצדק. הוא כנראה גם יככב בפרס אופיר. שולי רנד כבר זכה בשניים כאלה, ובהחלט ייתכן שיזכה בו בפעם השלישית.

הסרט הישראלי השני שהוקרן בטרייבקה מבדח פחות - הוא מתחיל בסצינת התאבדות. מדובר ב"העתיד לבוא", סרטה השני של רותי פרי-בר שכיכבה בפסטיבל לפני כמה שנים עם "אסיה", שזכה בו בפרסים יוקרתיים, בשנים שהקולנוע הישראלי היה מוקצה הרבה פחות.

רונית יודקביץ', עם הקלאסה והרגישות יוצאות הדופן שלה, מגלמת כאן אישה שמנסה להתחיל מחדש את חייה לאחר שבן זוגה שם קץ לחייו. היא עוזבת את המושב שבו גרו, נוסעת דרומה, מתחילה לעבוד במלון ויוצרת קשר רומנטי עם המנהל שלו, בגילומו של יעקב זדה-דניאל, שאגב צעיר מן הכוכבת ב-14 שנה. זו אחת הפעמים הראשונות בהן אנו רואים בקולנוע הישראלי פער גילאים כזה, אם כי הבמאית-תסריטאית אמרה לאחר ההקרנה שהפער לא היה קיים בתסריט אלא נוצר אורגנית בשלב הליהוק. בכל מקרה, המשחק כאן מעולה, וכמו ב"אסיה", מי שגונבת את ההצגה היא הצלמת דניאלה נוביץ (זה גם מקרה נדיר בקולנוע הישראלי שבו גם הבמאית וגם הצלמת הן נשים).

יחסית לסרט שמתחיל כמו שהוא מתחיל, ואולי כמתבקש לשמו, "העתיד לבוא" הוא דווקא יצירה מרחיבת לב ואופטימית למדי, הממחישה שתמיד אפשר לתקן, להתחיל מחדש וכדברי ריהאנה, למצוא אהבה במקום חסר תקווה. ברור שלדרמה מהסוג הזה יהיה קשה יותר לשבור קופות מאשר "הבדחן", אבל גם אותה נפגוש לבטח בפרסי אופיר.

בצד שני אלה, הוקרן בפסטיבל בהקרנת בכורה עולמית גם סרט נוסף עם קשר ישראלי מובהק - "נגה". ביימו אותו האחים האוסטרים ג'ונו ובנג'י ברגמן אבל הפיקה אותו דנה שטרן והוא עוסק בנגה ארז, הזמרת הישראלית המצליחה בעולם כרגע, ואולי אי פעם.

כפי שארז עצמה אומרת בסרט, המוזיקה שלה שייכת באותה מידה גם לשותפה בחיים האישיים והמקצועיים - אורי רוסו, שגם הוא מככב כאן. הדוקו עוקב אחרי שניהם כשהם זוכים להישגים בלתי נתפסים כמו החיבוק החם מבילי אייליש ורובי וויליאמס, אבל גם במשברים. המרכזי שבהם מגיע כמובן בעקבות השבעה באוקטובר, המוביל לקמפיין שנאה וחרם נגד המוזיקאית, רק בגלל שנולדה בישראל. ואגב לידה, בשלב מסוים ארז מבינה שהדרך היחידה להילחם בשנאה ובמוות היא עם אהבה וחיים, ומחליטה שבשלה השעה להביא ילד לעולם.

ואם כבר ילדים: הדוקו מאמץ גישה אמיצה ולא מתנצלת וקורא לילד בשמו לאורך כל הדרך, גם כשהוא מתאר את מה שעבר על ישראל ביום הטבח ואחריו, וגם כשהוא מציג את הצביעות והאלימות של תנועת החרם. כנראה שרק מאוסטריה יכול להגיע בימינו סרט כל כך פרו-ישראלי.

הסרט מרתק לצפייה וסוחף מכמה סיבות: הגישה האינטימית והמלאה (לפחות כך זה נראה) שהבמאים זכו לה משני מושאי התיעוד שלהם; הצילום של רועי מורד והעריכה של יונתן וינשטין - שניהם ברמה הכי גבוהה שיש; שלל האירועים ההיסטוריים וההיסטריים שארז היתה שותפה להם - ומן הסתם, ומעל הכל, המוזיקה שלה.