אם להסיק משהו ממבט מהיר על משדרי החדשות של היממה האחרונה, הרי שיריביו של בנימין נתניהו אינם גדי איזנקוט, נפתלי בנט, יאיר לפיד או אביגדור ליברמן, אלא דווקא מי שהכרנו כידידו הקרוב עד לא מכבר, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ.
"להיות חבר של האמריקנים זה אסון" - אומר עמית סגל (בפרפראזה על ציטוט ישן של הנרי קיסינג'ר: "להיות אויב של אמריקה עלול להיות מסוכן, אבל להיות ידיד שלה עלול להיות קטלני") במעין עימות בינו ובין בן כספית. העמדה של סגל מעניינת, מפני שהוא הראשון מבין מי שמצדדים בדרך כלל בנתניהו להגיב (בשעה שבע ורבע בערב, בתכניתו של גדעון אוקו).
הביקורת של סגל כה חדה, עד שלרגע אחד נראה כאילו דבקה האשמה גם בנתניהו. אבל סגל מבקש לתקן את הרושם: שום גורם אופוזיציוני לא היה נוהג אחרת, מבצע "עם כלביא" עצר את תכנית הגרעין האיראנית שבוע לפני הגעה לפצצה, "שאגת הארי" הביא הישגים אדירים - ובכלל, מצבנו מול האיראנים מעולם לא היה טוב יותר.
כספית מאזין ומתרעם: הן סגל בעצמו הדהד בשעתו את שלוש מטרות המלחמה שהציג נתניהו: שינוי משטר בטהרן, הפסקה של תכנית הגרעין והטילים הבליסטיים והפרוקסיז. סגל לא יכול להכחיש, אבל תולה את תחושת הכישלון בעיקר בניפוח הציפיות.
התחנה הבאה היא "הפטריוטים" בערוץ 14. במילה אחת: "מבוכה". בקצת יותר מילים, ינון מגל מזהיר את מי שהפך לפתע מידידה הגדול של ישראל ל"דונלד בן פרד" (רמז למוצא אביו של הנשיא, מגרמניה - על כל המשמעויות הנלוות).
הוא מודה לו על מה שעשה למען מדינת ישראל, אבל מזכיר שיש לנו אינטרסים משלנו. מילים גבוהות בשביל בן-חסות.
מערבבים
בכלל, אווירת הנכאים הזאת שורה על הפאנל העליז בדרך כלל. מזל שאהוד ברק, האיש שבמחנה מתנגדי נתניהו אפשר תמיד לסמוך עליו שיבקיע גול עצמי, אמר משהו על "לגרש את נתניהו במקלות ואבנים".
אמנם עיון בדברי ברק מלמד שהוא השתמש בדימוי האומלל כהמלצה למה שיצטרכו לעשות אם ינסה ראש הממשלה לשבש את הבחירות (למען הסר ספק, גם אז עדיין הדימוי אומלל), אבל ערוץ 14 אינו ערוץ של ניואנסים.
בכלל, אם עוד לא ידעתם, התקיפה הישראלית אתמול בדאחיה היא ככל הנראה הפעולה ההרואית בתולדות מערכות ישראל.
קליפ של הפיצוץ בדאחיה (אני לא מומחה גדול לחבלה, אבל כבר ראיתי חיסולי חשבונות בעולם התחתון שהציגו פיצוצים גדולים מזה) מוצג שוב ושוב, כשברקע מתנגן שירה של "כוורת": "בכל זאת הגענו למרות הכל". בדמיוני יכולתי לראות את דני סנדרסון, שכתב את המילים והלחן, מורט את מה שנותר משער ראשו.
נמשיך בשיטוט באגף ימין, כי במשך הלילה היה זמן לעבד את דפי המסרים, לארגן מחדש את המחשבות ולהחליט שאולי זה לא רעיון טוב כל כך להיכנס חזיתית באיש שבחר במופע היאבקות מבוים כאירוע העיקרי ליום ההולדת שלו.
מה עושים? מערבבים! רשות הערבוב הראשונה היא לאלי אוחנה, שאומר לניב רסקין בתכנית הבוקר שכל נושא הנפט והורמוז בכלל לא שייך לישראל, ומה שקובע מבחינתנו הוא מה שקשור אלינו - ולכן מוטב לחכות עד שנבין במה בדיוק דברים אמורים.
יסלח לי אוחנה על הרפרנס הקלישאתי, אבל זה נשמע קצת כמו מאמן כדורגל שמתראיין לאחר הפסד הקבוצה שלו ומדבר על "תהליך" - ככה זה כשאין תוצאות.
ותשקוט הארץ
אוחנה, האמינו או לא, הוא המקרה הקל. מה זה קל? קליל - כי כחצי שעה אחריו נדרש מנחם הורוביץ לנושא.
להורוביץ יש מעמד מיוחד כתושב קריית שמונה, והיו לו לא מעט טענות במהלך השבועות האחרונים, גם נגד הממשלה.
והנה על הבוקר הוא מפגין ביצועים של מתעמלת אמנותית, בפליק פלאק מרהיב לאחור: "המכה שקיבל ארגון חיזבאללה היא מכה קשה ביותר..." קובע הורוביץ - וממשיך: "אני מתפלל שכתוצאה מהמכה הזאת יהיה שקט בגבול הלבנון אם אכן ניאלץ לסגת".
מה אתם יודעים, חברים? בכלל ניצחנו - תכף נצא מלבנון בראש מורם, עטורי זרי דפנה. תושבי קריית שמונה, מנחם הורוביץ בראשם, ישליכו אורז על חיילי צה"ל ומפקדיו שהסירו מעליהם את איום הפיגועים, הטילים והרחפנים אחת ולתמיד. מעולם לא היה הפער בין המציאות לדף המסרים כה גדול.
הנה כי כן, בתוך פחות מ-12 שעות הפך טראמפ מ"אסון" ו"דונלד בן פרד" של סגל ומגל, למי שפעל עם נתניהו שכם אל שכם כדי להביא ישועה לעם ישראל.
"תנו לנפט לזרום", קרא דונלד טראמפ בהתרגשות בחשבונו בפלטפורמה החברתית שמעליה הוא מצייץ. קשה לזכור שמחה גדולה מזו מאז פרץ הנפט בשדה חלץ, ב- 23 בספטמבר 1955 וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
על מה שקרה כמה קילומטרים משם ב-7 באוקטובר 2023, מעדיפים שלא נדבר.