מי שהסתכל בתחילת השבוע במצעד הכתבות הכי פופולריות בניו יורק טיימס הבחין במשהו מעניין: לפחות לרגע מסוים, הכתבה הכי פופולרית היתה מאמר על נדב לפיד. כזכור, הבמאי תפס כותרות בינלאומיות בשבוע האחרון שלא בטובתו. זה קרה אחרי שנאלץ למשוך את השתתפותו מ-FIDMarseille, פסטיבל חשוב למדי בדרום צרפת, אחרי שכמה קולנוענים אחרים שמשתתפים בו איימו שידירו ממנו את רגליהם אם הקולנוען הישראלי ישתתף בו.
דברים כאלה קורים כל הזמן, בחשאי: נודע לי כבר על כמה פסטיבלים בהם משתתפים או חברים בחבר השופטים מודיעים למנהלים ש"זה או אנחנו או הם", וכמובן שבוחרים בהם ולא בנו. מה שיוצא דופן בסיפור של לפיד הוא שהדברים התפרסמו, אם כי רבים מן המחרימים, גיבורים גדולים שכמוהם, שמרו על אנונימיות.
ועוד דבר יוצא דופן: לפיד נחשב לבמאי הישראלי הכי ביקורתי כלפי ממשלתו ועוד יותר מכך, כלפי מדינתו, ובהגדרה שטחית יותר - "אנטי-ישראלי". סרטו האחרון, "כן", נחשב לחריף במיוחד. עליו אי אפשר להגיד שהוא מכחיש את רצח העם בעזה, מנרמל את האפרטהייד וכיוצא בכך, ובכל זאת - מחרימים אותו, כי קרן הקולנוע הישראלי היתה שותפה להפקה (מה לעשות, לכו תעשו סרט מקומי בלי תמיכה של קרנות), וכי לפיד הציג את הסרט בפסטיבל ירושלים והתחרה איתו בפרסי אופיר (מה לעשות שחשוב ורלוונטי יותר להציג סרט כזה לקהל בישראל מאשר לקהל במרסיי?).
לכן, החרם על לפיד הוביל לזעזוע אמיתי - אם מחרימים אותו, את מי לא יחרימו? ההלם תורגם לעצומת תמיכה שלא מעט שמות בולטים, למשל נטלי פורטמן, חתמו עליה. היא גם הובילה לאותו מאמר בניו יורק טיימס, שהכריז בצדק כי "כן" הוא סרט שאסור להגיד לו לא, וחובה לצפות בו.
אך האמת העצובה היא שגם אלף מאמרים בניו יורק טיימס לא יעזרו. החרם על הקולנוע הכחול-לבן הולך ומתעצם. תעשו את "לשחרר את שולי 3", את "אבא גנוב 4" או סרטים על הכיבוש ביהודה ושומרון - זה לא ישנה. חרם על סרטים ישראלים הפכו לסמל שמאפשר לאנשי קולנוע להוכיח את העליונות המוסרית שלהם, והעתיד נראה עגום.
דברים ברוח דומה נאמרו השבוע גם בפסטיבל הקולנוע הישראלי שמתקיים כמדי שנה ב-JCC Manhattan בניו יורק. על פניו, זה נשמע טוב - התפוח הגדול מעניק במה לתוצרת הכחולה-לבנה, אלא שהאולמות ברחבי העיר מדירים את האירוע, שמתקיים אך ורק במרכזים קהילתיים יהודים, ובפני קהל ספציפי ביותר שרובו נציג של הדור הישן - יהודי, מבוגר וציוני. ובכל זאת, מדובר במאות אנשים, וזה כמובן עדיף על כלום. אי אפשר שלא להצדיע למנהל האירוע, אייזק זבלוקי, שעומד כמו הילד ההולנדי וסותם עם אצבעו את הסכר. הוא אסף השנה את מיטב הסרטים הישראלים מן העת האחרונה, כולל כאלה שעוד לא עלו אצלנו על המסכים - מ"חמצן" ו"שפה זרה" ועד "עצמאות" של משה רוזנטל, שיפתח בקרוב את פסטיבל ירושלים.
נוסף לכך, הפסטיבל אירח לראשונה אירוע פיצ'ינג, שבו קרן הקולנוע הישראלי בהובלתה של נועה רגב הציגה כמה מן הפרויקטים המקומיים המסקרנים שנמצאים כעת בעבודה. היוזמה הזו נולדה בנסיבות עגומות: התעשייה האירופאית, שפעם היתה השותפה המובילה של הקולנוע הישראלי ויחד איתו הפיקה שלל יצירות קאנוניות, הפנתה אלינו את גבה לחלוטין. החלום הרטוב של ביבי ומיקי זוהר התגשם: אפשר לשכוח מכסף אירופאי בעתיד הנראה לעין. לסרטים כמו "חינה אמריקאית" זה אולי לא יפריע, אבל לסרטים עם שאיפות אמנותיות יותר כנראה שכן, ולכן המטרה היתה להשתמש בפסטיבל כדי לגייס כספים באמריקה. הקהילה היהודית בניו יורק היא הרבה דברים, אבל ענייה בטח שלא, ובשעה שרבים ממנה גילו פתאום שהם סוציאליסטים אנטי-ציוניים, לחלקם קרה ההיפך, וכעת הם נלהבים מתמיד לעזור לאחיהם בישראל.
האם זה באמת יעזור? נראה בעתיד. בינתיים, אפשר היה לשמוע על כמה סרטים מסקרנים שנמצאים בפיתוח. אלירן פלד וידין גלמן הציגו למשל קומדיה רומנטית בהתבסס על חוויתיו של האחרון, שכזכור נפצע בשבעה באוקטובר ואז יצא למסע הרצאות באמריקה. הסרט מתאר כיצד בן דמותו פוגש באוניברסיטת קולומביה דוקטורנטית אנטי-ציונית, ולמרות שלכאורה הכל מפריד ביניהם, שניהם מתאהבים (ויהיו דעותיכם אשר יהיו, איך אפשר שלא להיות בקראש על ידין גלמן?).
סרט נוסף זכה בפרס חביב הקהל בתחרות הפיצ'ינג והלוואי שאכן ייצא לפועל במהרה. מדובר בפרויקט החדש של מיכל ויניק, ש"ולריה מתחתנת" שלה הוא מן הסרטים הישראלים הטובים של העשור. סרטה החדש עוסק באישה ישראלית שבנה עומד לפני גיוס, הנוסעת עמו לחופשת סקי בארמניה ופוגשת שם אימא רוסייה שנמצאת במצב דומה. נשמע כמו פרויקט מדהים - אני לא יכול לחכות לצפות בו, ובפסטיבל מרסיי מן הסתם מחכים בקוצר רוח להזדמנות להחרים אותו.