הסרט זוכה האוסקר הוא יצירת מופת נדירה. אל תחמיצו

הרבה מים עברו במיצרי הורמוז מאז הקרנות הבכורה של "ערך סנטימנטלי" בקיץ שעבר. הדרמה הנורבגית ערכה את בכורתה העולמית בפסטיבל קאן במאי 2025, הפכה לשיחת היום בריביירה וזכתה בגרנד פרי, הפרס השני ביוקרתו באירוע. בחודש יולי פתחה את פסטיבל הקולנוע בירושלים, אבל אז הפצתה אצלנו נדחתה שוב ושוב.

בתחילה מפיציו של "ערך סנטימנטלי" חיכו כנראה שיזכה באוסקר ויוכלו למנף זאת, והוא אכן זכה באביב האחרון בפסלון לסרט הבינלאומי הטוב ביותר והיה מועמד לשלל פרסים נוספים. אלא שאז פרצו סבבי מלחמה חוזרים ונשנים, ובשעה שהלהיט עלה ברחבי העולם וזכה להצלחה, אצלנו הוא נשאר על המדף. רק עכשיו, בסוף השבוע הקרוב, הסרט עולה כאן בהפצה מסחרית רחבה. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא - מדובר בעיניי ביצירת מופת נדירה, והרבה דמעות זלגו מעיניי בשלוש הפעמים שבהן צפיתי בה.

את הסרט כתב וביים יואכים טרייר, הארלינג הולאנד של הקולנוע הנורבגי, שעשה לעצמו שם בתחילת העשור הקודם עם "אוסלו, 31 באוגוסט" הנהדר, ואז עשה עוד כמה צעדים קדימה עם "האדם הגרוע בעולם" המהולל שיצא לפני חמש שנים. זה גם היה סרט הפריצה של הכוכבת שלו, רנטה ריינסב, שהפכה מאז לאחת השחקניות החמות בעולם ובין השאר מככבת כעת גם ב"באקרומס". היא שבה לשתף פעולה עם הבמאי גם פה.

כמו סרטים רבים, גם "ערך סנטימנטלי" עוסק במשפחה של אמנים, ואנו פוגשים אותה לאחר מותה של אם המשפחה. האב, בגילומו של סטלאן סקרגסרד, הוא קולנוען שעזב את הבית לפני שנים רבות. הוא גם ירד מתהילתו מזמן, אבל כעת מתכנן את פרויקט חייו - סרט על פי סיפור חייה של אמו, שלחמה במחתרת במלחמת העולם השנייה ושמה קץ לחייה.

הוא פונה לבתו המנוכרת, בגילומה של ריינסב, המתגלה כשחקנית שעד כה לא העריך את עבודתה, ומבקש שתגלם את התפקיד הראשי. היא לא מוכנה לשמוע על זה. אחותה הופיעה כילדה בסרטיו של אביה אבל מאז הפכה לאקדמאית ומרוצה מן החיים הרחק מאור הזרקורים, כך שגם היא כמובן לא נוטלת חלק בהפקה. מי שממלאת את החלל היא כוכבת-על אמריקאית בשם רייצ'ל קמפ (אל פאנינג), שמגלה את עבודתו של האב באחד הפסטיבלים ונחושה לעבוד איתו. כיוון שבתו לא הסכימה, הוא מייעד לה את תפקידה של האם וגם משנה את שפת הדיאלוגים לאנגלית - "ערך סנטימנטלי" עצמו מדלג בין השפה הזו לנורבגית.

הסרט עוקב אחר הדינמיקה שמתפתחת בין הקולנוען חמור הסבר לשלוש הנשים בחייו: שתי בנותיו והכוכבת שאמורה להיכנס לנעליה של בתו בתפקידה של אמו. בתחילה נראה שטרייר ישתמש במערכות היחסים הללו כדי למחזר את כל הקלישאות הרגילות על משפחות סקנדינביות ופרוטסטנטיות קרות שאף פעם לא מרוצות ועל הגבולות בין בדיון ומציאות, אלא שהוא מתגלה כחכם ומורכב בהרבה.

לא סתם נקרא הסרט "ערך סנטימנטלי". לכל אורכו הוא שואל שאלה אחת - איזה ערך יש לדברים, האם הוא מוחלט או משתנה, ומי קובע אותו. באחת הסצינות היפות ביותר, הכוכבת פוגשת את האחות הצעירה, ומתרגשת מכך שזיהתה אותה מהופעותיה כילדה באחת הקלאסיקות של האב. היא מבקשת ממנה סלפי, מה שמפתיע את האחות - למה שכוכבת כמוה תרצה להצטלם עם אלמונית מוחלטת? כי באותו רגע, יחסי ההערצה מתהפכים.

בעוד רגע שנכנס לפנתיאון, האב מביא לנכדו הקטנטן מתנה - שני תקליטורי דיוידי, האחד של "בלתי הפיך" והשני של "המורה לפסנתר", שתי קלאסיקות מודרניות שהן גם הסרטים האחרונים שהייתם רוצים שילדיכם יראו. מה לעשות - יש לו טעם טוב בקולנוע, אבל הוא אבא לא משהו וסבא עוד פחות טוב, וכך "ערך סנטימנטלי" מזכיר לנו שלאדם אין ערך אבסולוטי - הוא יכול לגלות הבנה נדירה בסרטים, אבל לא ברכישת מתנות ובכל תחום אחר הקשור ביחסים בין-אישיים. כאן גם עולה השאלה, האם ערך המתנה נקבע ביחס לכוונת הנותן או לזהותו של המקבל?

אלה עוד שאלות אנקדוטליות יחסית. הסרט תוהה גם מה הערך של לספר סיפור בשפת המקור ולצלם אותו במקום שבו התרחש, האם למקומות ולחפצים יש ערך ממש כמו לדברים חיים, האם יש גבוה ונמוך בקולנוע ובאמנות בכלל, ועוד. השאלה הכי יפה שבו, שגם מובילה לאחת הסצינות הכי מרגשות והכי מצוטטות מכאן, היא מה השוני בחוויות של האחות הגדולה והקטנה במשפחה לא מתפקדת. התשובה לקושיה הזו ממחישה את ערכה של האחות הקטנה. אינגה איבסדוטר ליליאוס, שמגלמת אותה, היא השחקנית הכי אלמונית פה אבל מי שגונבת את ההצגה, והדמות שלה מתגלה כאחת החשובות בעלילה.

"ערך סנטימנטלי" הוא שיר הלל לכל האחיות הקטנות (והאחים הקטנים), אבל גם למשפחה באופן כללי. התא המשפחתי הקרוב מוצג כאן כרקמה אנושית חיה, שבה הקשר הסימביוטי כה חזק, עד שברגע ברגמניסטי במיוחד, הפנים של הבת שמגלמת את סבתה מתערבבות גם באלה של אביה.

מה שמחבר בין כולם הם החוטים השקופים, בדיוק כמו בתיאטרון ובקולנוע שבו החוטים הללו מאפשרים לשחקנים לעוף מבלי שנראה אותם. כך גם במציאות, שבה בני המשפחה הם מעין רואים ובלתי נראים, ויודעים אם כואב לקרובים אליהם גם אם הם רחוקים מהם. גם אם מפריד ביניהם קיר, הם מבינים מה עבר עליהם - כי הקיר, כמו בתיאטרון ובקולנוע, שקוף למעשה.

דרך הקושי של הכוכבת האמריקאית להתערות במשפחה ולגלם את דמות אמו של הבמאי, "ערך סנטימנטלי" גם לועג לרעיון הכה מקובל שעבודה היא כמו משפחה, בעיקר אם מדובר בהפקה של סרט, והצוות בזמן הצילומים הופך למעין משפחה אלטרנטיבית. לא! מכריז כאן טרייר - משפחה יש רק אחת, ואין כמוה.

את כל הרעיונות הללו הסרט מביע בצורה אינטליגנטית ורגישה להפליא. פשוט מדהים להיתקל בימינו ביצירה קולנועית כזו, המזכירה קלאסיקות של ברגמן משנות השישים. התסריט הוא מלאכת מחשבת, תצוגות המשחק מעולות כולן, הבחירות המוזיקליות לא נדושות אלא מפתיעות עם שירים לא משומשים של טרי קלייה ורוקסי מיוזיק, ומגבירות עוד יותר את העוצמה הרגשית. תנועות המצלמה, מצידן, מיטיבות לשוטט במרחב ולהציג את מה שקיים, אך גם להנכיח את מה שנעדר.

"ערך סנטימנטלי" מצליח להנפיק כל כך הרבה דרמה ורגש, אף שלא פחות משלוש דמויות מרכזיות נוכחות נפקדות ממנו: אמו המנוחה של הבמאי וזוגתו שזה עתה מתה גם כן, אמן של בנותיו. לפחות לגבי שתיהן אנו יודעים שהיו קיימות, אך הסרט גם מעלה את השאלה הקלאסית מן הקולנוע של ברגמן - האם יש אלוהים? בעוד אחד מרגעי השיא, הגיבורים קוראים שורה מן התסריט שכתב האב, המעלה את הסברה שהאל לא קיים, או לפחות לא מקשיב, והתפילה אינה שיחה עמו, אלא הכרה בייאוש הקיומי.

אז אם אין אלוהים, מה הטעם, ומה יש לעשות? התשובה, כמובן, היא אמנות, ובעיקר קולנוע, המוצג כאן כצורת התקשורת האולטימטיבית, שכן היא יכולה להתקיים גם בלי מילים. כפי שמוכיחה כאן סצינת הסיום הבלתי נשכחת, עם נשיקות לא הולכים למכולת, אבל מי צריך אותן כשיש קשר עין. גדולתו של "ערך סנטימנטלי" שהוא מצליח לייצר כל כך הרבה סנטימנטים, גם בלי שיהיו בו חיבוקים סנטימנטליים.

אם אלוהים לא עונה, אם אלוהים לא שמע מלכתחילה, נותר רק ליצור את המשמעות בעצמנו, וגיבורי "ערך סנטימנטלי" עושים זאת יפה מאוד. הם חיים כדי לאהוב, מביאים ילדים לעולם כדי שהאהבה תמשיך, ויוצרים אמנות כדי להזכיר לעצמם את כל זה. על שלושה דברים עומד העולם, אומר לנו הסרט - אהבה, יצירה ומשפחה. לכל השאר אין ערך סנטימנטלי - ולכן אין ערך בכלל.