התחלתי לכתוב את הסרט החדש שלי, "קלן 75", אחרי שסרט אחר שפיתחתי בארצות הברית קרס. סרטים קורסים כל הזמן; זה משהו שיוצרי קולנוע חיים איתו, אבל קשה להתרגל. הקריסה הזאת כאבה במיוחד. השלמתי עם זה שאני צריך לכתוב משהו חדש, והחלטתי שהוא צריך להיות חופשי, בלי מגבלות ובעיקר בלי מחשבות על היתכנות, ועל יקרה או לא יקרה.
מצאתי את זה בסיפור של הקונצרט המפורסם של קית' ג'ארט בקלן - קונצרט שאורגן ב-1975 על ידי נערה מתבגרת שהעמידה פנים שהיא יודעת מה היא עושה. קונצרט שנוגן על פסנתר חזרות עקום ודפוק. זה היה סיפור על ג'אז אבל הוא הרגיש יותר כמו פאנק-רוק. זה היה ספוג במוזיקה. החלטתי שאני רוצה לנסות לכתוב סרט כמו מוזיקה, לא כמו תסריט. לשכוח מסינופסיס אאוטליין וכרטיסיות, כל הצעדים שאנחנו בדרך כלל עושים כשכותבים סרט. הפעם התכוונתי לאלתר.
התאהבתי בספר של ג'ף דייר, But Beautiful, שבמידה מסוימת עושה את אותו הדבר. כן, הוא עוסק בג'אז, או בנגני ג'אז, או באגדות ג'אז - אבל הספר עצמו הוא ג'אז. הוא מתחיל בנסיעה לילית, עם דיוק אלינגטון שיושב במכונית, בלילה קפוא, במסע הופעות. משם הוא גולש אל סצנה עם לסטר יאנג בחדר מלון, מחכה להופעה. לא משנה איזה סוג של מוזיקה אתה מנגן: אם אי פעם ניגנת מוזיקה, אז ישבת פעם בחדר מלון והרגשת בדיוק ככה. החלל שבין הסאונד-צ'ק ושעת העלייה לבמה. חלל ריק שצריך למלא.
נעבור קדימה בזמן. אני יושב במלון יוקרתי בברלין ומחכה למסיבת העיתונאים של "קלן 75". כיוצר קולנוע, זה אחד הרגעים שאנחנו נהנים מהם במיוחד. חלק גדול מהעבודה מורכב מעמידה בתוך שלולית באמצע הלילה, או בסופת שלגים, מאכילת קייטרינג גרוע במיוחד ומהשכמה בשעות בלתי אנושיות. זה כמעט אף פעם לא קל, ואין בזה שום דבר זוהר. אבל אז מגיעים הרגעים המוזרים בפסטיבלי קולנוע גדולים, כשכולם לבושים בחליפות מהודרות והשטיחים אדומים ובוהקים. יש נהגים פרטיים וסלי פירות. יש בחוויה הזאת משהו זר, אבל גם מנחם: הגעת. שחית דרך האוקיינוס בלתי אפשרי ונשטפת אל החוף. ועכשיו יש סרט - והוא עומד להיחשף לעולם.
להיות נוכח
ודווקא ברגע הזה, לפני שאני נכנס למסיבת העיתונאים, אני מקבל טלפון שאבי - שגם לפני שהגעתי לברלין מצבו לא היה טוב - נמצא בהידרדרות. עד אותו רגע הוא היה אדם בן 88 שגופו כושל אבל מנטלית הוא לגמרי שם. ופתאום המצב מחמיר. אנחנו עושים שיחת וידאו ואני מספר לו שמסיבת העיתונאים מועברת בשידור חי, כך שיוכל לצפות בה. תראה, אבא. אבל הוא כבר לא לגמרי שם. הוא עומד למות.
אחותי נמצאת איתי בברלין, ואחרי מסיבת העיתונאים אנחנו יושבים בחדר המלון ומנהלים שיחות וידאו עם שאר בני המשפחה, ודנים בשאלה אם כולנו צריכים לעזוב או לא. בסופו של דבר מחליטים שאני צריך להישאר. אני מנגב את העיניים ויוצא ליומיים של התחייבויות תקשורתיות: מחדר ריאיונות אחד לשני, ראיונות בטלוויזיה ומשם לעיתונים ולרדיו. בכל פעם אתה מבלה 20-15 דקות עם כל עיתונאי ועונה שוב ושוב על אותן שאלות בדיוק. אני ממשיך לחזור על המנטרות שלי וללטש אותן תוך כדי תנועה, מנסה להיות אותנטי, אבל גם לומר את הדברים הנכונים - דברים שיגרמו לאנשים להתעניין בסרט. בגלל ש"קלן 75" הוא סרט פאנק רוק פמיניסטי, מלא אור, הומור ומוזיקה, אני גם צריך לשדר את הטון הזה. אני צריך להיות שמח. אנרגטי. נלהב. ואני עושה את כל זה, אבל בפנים, אני במקום לא טוב.
אני מתחיל להתנתק רגשית, אבל נאבק בזה. אני באמת רוצה להיות בחדרים האלה. במאי קולנוע יודע כמה חשוב להיות נוכח. זה משהו שאנחנו אומרים לשחקנים כל הזמן: הדבר החשוב ביותר הוא להיות באמת בחדר. "אל תעמיד פנים שאתה כאן. תהיה כאן". אז הנה אני, מביים את עצמי בזמן שאני מדבר עם עיתונאים, מנסה להישאר מעורב, מנסה לסמוך על כך שקיבלתי את ההחלטה הנכונה להישאר. אילו היה ברור שאבא שלי ימות באותו יום, הייתי עוזב. אבל זה לא היה ברור. הייתה אי-ודאות. היו הרבה אזעקות שווא בעבר. שאלות מקפצות בלי הרף בראש: האם אני עושה את הדבר הנכון? האם אני עושה את הדבר הלא-נכון? האם אני באמת בחדר עכשיו? נוכח? ובכל זאת, אני מתמודד - ולמרבה האימה, אפילו היטב.
אבי נפטר כמה שבועות אחר כך. אנחנו יושבים שבעה, וביום האחרון אני שוב טס, הפעם כדי ללוות את ההפצה בעולם דובר הגרמנית. אנחנו נעים בין ערים בגרמניה, אוסטריה ושווייץ - אולם אחר בכל ערב, עוד שיחה עם הקהל, עוד מפגש עם צופים אחרי ההקרנה. זו חוויה משמחת, ואז היא הופכת לכואבת ברגעים שבין האירועים. אני ממשיך לשאול את עצמי: איך אתה מסוגל לעשות את זה? האם אתה בכלל צריך לעשות את זה? האם אתה אדם רע בגלל שאתה עושה את זה? ואני חושב על הפלא שהוא היכולת שלנו להפריד ולמדר בין תאים שונים בנפש.
אני חושב על כל זה עכשיו, כש"קלן 75" עומד לצאת לאקרנים בישראל. עוד רגע שאבא לא יזכה לראות. כל כך הרבה ממה שעשיתי נבע מהרצון לגרום לו להיות גאה. ועכשיו אולי מאוחר מדי. דרך המוות שלו, הוא קשור לסרט הזה. הם מחוברים, גם אם הם הפכים גמורים: הסרט מלא אור, אנרגיה, מוזיקה והומור. הוא כמעט קומדיה. הוא עומד בניגוד מוחלט לסיפור של מוות. ובכל זאת הם אחד.
אבי מעולם לא זכה לראות את "קלן 75". היה לי עותק של הסרט, אבל לא היו בו כתוביות, וחצי ממנו בגרמנית, כך שהוא לא באמת יכול היה להבין אותו. אני לא בטוח בכלל מה היה חושב עליו, אם היה רואה. הסרט האהוב עליו היה "המרדף אחר אוקטובר האדום", כך שאין לי מושג אם היה מתחבר לסיפור על התיכוניסטית הגרמנייה שהפיקה את אחד הקונצרטים הכי חשובים בהיסטוריה של המוזיקה. אבל האמת היא שלא משנה מה היה חושב, הוא כנראה היה אומר שזה סרט נהדר.
גרסה מוקדמת של הטקסט פורסמה במגזין Talkhouse.