וואי, חתונמי זה הריאליטי הכי מדכא ביקום. איך זה נחשב בידור, לעזאזל? מדביקים זכוכית מגדלת על כל מה שמפריע לאנשים להיות מאושרים ודואגים לנסיבות מלחיצות במיוחד כדי למנף את זה עם סטרואידים. כמובן אם אתם נועה ואריאל, או יותר טוב אפילו - ויקי ועומר, אתם יכולים להיות רק מופתעים לטובה. אבל מה אם אתם סופי ודור, וההתחלה שלכם מושלמת מכל הבחינות? כי אפילו כשההתחלה מושלמת, הפחדים צפים ואנשים בורחים כשהכל מאיים להתחרבש.
אין על התחלות גן עדן. השיחות, הצחוקים, השקט, הנשיקה, המגע. הכל מהמם ומואר. מרוב סינוור, זה מתנהג כמו צילום שרוף. בצילום שרוף פחות רואים פגמים, מה גם שהאדם המאוהב גם מסטול ומאולחש רוב הזמן. כלום לא כואב, דבר לא מעצבן - לא צריך שינה, לא צריך אוכל, המוזיקה מעולה, אפילו האנשים ברחוב שבדרך כלל זוממים לדרוס אותך, חמודים וחייכנים.
חבל שבשלב מסוים המציאות חודרת את הסימום, ואז עולים הפחדים, אחריהם הספקות, ובעקבותם פורצים כמו גייזר של מי ביוב מצחינים, כל הדפוסים שהתקבעו בנטישה הראשונה השניה והשלישית שחווית, וחרבו דרבו. זה המבחן הראשון, ולרוב נופלים בו. סך הכל הגיוני - יש לך את כל הסיבות הכי טובות לברוח בנזק מינימלי ואף לא סיבה אחת להמר את הלב המסכן שלך על הלא נודע. וכל בריחה נראית אחרת.
נגיד אצל נטע ואביתר העגום, נתיב המילוט כבר מוכן מראש, אז לא נהיה מופתעים מדי כשזה יקרה. אצל אסף וניב, הבריחה בכלל לא נראית כמו בריחה, אלא כמו תקשורת בוגרת. וזה מבלבל, כי באמת יש שם משהו יפה: שני אנשים שמנסים להגיד אמת.
"מתי פעם אחרונה נפגעת ממישהו?", הוא שואל את ניב, כאילו זה שיח לגיטימי בדייט. היא מספרת שלא חשבה שהיא יכולה למצוא זוגיות יותר, מה שמעיד על רמת הכאב שהיתה בפרידה הזו. ואז הוא ליטרלי שואל אותה - "את חושבת שזה יכול לעבוד בינינו?", לא הייתה לה תשובה לזה, אז היא אמרה לו את האמת "אני לא יודעת". הוא אומר לה שלדעתו כן, היא אומרת שהיא "שמחה לשמוע". מה זה, פסקול של ביקור במשרד הפנים?
היא לא יודעת, הוא חייב לדעת. היא בתוך ההתרחשות, הוא מבחוץ, מנסה לגדר אותה בדיבורים. איכשהו משם הגענו לרגע שבו היא כורכת את רגליה סביב מותניו על הסאפ, בתנוחה מהקאמה סוטרה (קוראים אותה Yab-Yum בבודהיזם טיבטי. כן, ביררתי).
כמובן שגם את זה אסף מרגיש צורך לנתח בקול רציני, באור שמש מלא. ניב שואלת אם אי פעם קרה שהוא התנשק עם מישהי ואז דיבר על זה כל כך הרבה. אני מאמינה שזה קרה בהחלט, וזה חתיכת רמז, נשמה, אם לא הבנת. תסתום ותנשק. היא שם, הוא בורח - מדבר במקום להרגיש. כמו שדר ספורט אובססיבי, הוא מקריין את מה שעובר עליו, כדי לא לאבד שליטה על הסיטואציה.
אם אסף בורח לדיבור, נועה בורחת לביצוע. הדרך שלה לא להיות נוכחת בקשר היא לא להיעלם, אלא להציף אותו בפעולות. מחוות, צילומים, צניחות, וערימות ענק של סושי. כשהם נפגשים לקפה, אחרי שלושה איחורים, כשהיא סוף סוף מגיעה היא חייבת להדליק את המצלמה, כשהם רואים שקיעה ביחד, היא חייבת להצטלם לאינסטגרם ולעוף על עצמה.
לא פלא שאריאל מרגיש שהיא לא ממש נמצאת איתו. היא לא רוצה לעמוד בציפיות שהיא מדמיינת שיש לו ממנה, והוא לא רוצה לאבד את האישיות שלו אבל הוא מת מפחד ממנה, עד כדי כך שהוא שוקל לוותר וללכת. היא משחקת אותה סבבה כדי שהוא לא ילך, והוא משחק אותה סבבה כדי שהיא לא תתעצבן. נכון, הוא פוץ, ועדיין, הוא צודק. היא עושה הכל חוץ מלהיות, וכשהיא מנסה לרצות אותו היא עושה יותר, ועוד יותר, במקום להבין שלרצות את אריאל אומר דווקא לעשות פחות. היא עושה כל כך הרבה ונוכחת כל כך מעט, וזה פשוט לא מתאים.
הבריחה של דור היא לשתוק כדי לא להרוס. סופי כבר בפנים, וזה מפחיד אותה. דור גם בפנים, אבל הוא צריך עוד רגע כדי להבין איך אומרים את זה בלי להרגיש שהוא מאבד שליטה. היא צריכה מילים כדי להירגע, הוא צריך שקט כדי לעכל. וזה בדיוק מה שכואב אצלם - לא שאין רגש, אלא שיש רגש אמיתי, ואף אחד מהם עוד לא יודע איך מחזיקים אותו בלי לשבור משהו. ודווקא אצלם, בגלל שיש שם משהו באמת יפה, הפחד יותר גדול. אגב, כשמתאימים זה נראה ככה - מלא צחוקים, ומרגש, וענבי בוקלז'ה. זה הקסם, וזו גם הקללה של התחלות מושלמות.
כשדבר כזה מתרסק, זה באמת שובר לב. אתה גם לא מבין מאיפה זה בא לך, וגם זיכרון השלמות שעדיין חי בך, מפריע לך להחלים ולשחרר - פשוט קשה להאמין שמשהו כל כך יפה הפך דלוח ברגע אחד. הנטייה היא להאשים את עצמך, לחשוב שטעית, עבדת על עצמך, אבל חיבור כזה טוב בין אנשים הוא דבר כל כך נדיר, וכל כך חזק, שאין אופציה להתבלבל. כשזה שם, זה שם, נקודה. חתונמי זה דיכאון כי שם רואים בבירור את הסטטיסטיקה - לרוב הפחד מנצח, לא האהבה. אני ממש מקווה שהם יצליחו לעבור את המשוכה הזאת, אבל גם אם לא - לפחות שלא יבטלו את מה שהיה ביניהם ב"טעינו", "התבלבלנו".
הנחת העבודה שלי היא שלהתחלות גן עדן האלה יש תפקיד - בהתחלה מקבלים הצצה לשיא הפוטנציאל כדי שנראה לאן אפשר להגיע ביחד, ומקווים שהידיעה הזו תנחם אתכם בקשיים שיבואו. כי הכוונה מעולם לא הייתה שההתחלות המושלמות יימשכו. הדיל אכזרי - הנה, ראיתם כמה טוב יכול להיות לכם. עכשיו קחו ביס מעץ הדעת, ובתיאבון - קבלו את המציאות לפרצוף.
עכשיו נשאיר אתכם בחושך עם הפחדים, ואתם, באמצעות אמונה עיוורת ונחישות בלבד, תעבדו בפרך כדי למצוא ולחצוב את הדרך חזרה לגן עדן עם הציפורניים והשיניים, ולהרוויח את הזכות להשתקע שם באמת. בספר בראשית, עיינתם? "בעצב תלדי בנים", כתוב שם. מסתבר שהם התכוונו לכל מילה.