האיטלקים כבר לא טובים בכדורגל, אז הם מצאו תחביב אחר: לעבד ספרים ישראלים. נני מורטי, מבכירי הקולנוענים בארץ המגף, עיבד לפני כמה שנים את "ארבעה בתים וגעגוע" של אשכול נבו שאף התחרה בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, ועכשיו עובד גם על עיבוד של "לב רעב" של אותו סופר.
גווידו קייזה, מצידו, גם הוא במאי עם ותק אם כי שם מוכר פחות, הביא אל הבד את "כימים אחדים" של מאיר שלו. העיבוד שלו עולה אצלנו בסוף השבוע בשם זהה למקור הספרותי, בשעה שבאמריקה הוא עולה כעת בשם הגנרי יותר "For The Love of A Woman", שגם חסר את האנלוגיה לסיפור יעקב המקראי.
הסרט צולם כבר ב-2023, ועולה רק כעת - מסיבות שאפשר לנחש. "אחרי השבעה באוקטובר, אף אחד לא רצה לגעת בו", מספר קייזה, שלמרות התסכול מן העיכוב מתגלה כאדם אדיב ונדיב להפליא. "חשבתי כבר שהסרט לא ייצא לעולם. אני חושב שנוסף לעניין הפוליטי, היתה פה גם דעה קדומה נגדי: אנשים אמרו לעצמם, מה פתאום במאי איטלקי עושה סרט על ישראל? מה הוא מבין בזה? אני ממש שמח שהסרט מצא בית. אני רק מצטער שאני לא יכול להגיע להקרנות הבכורה שלו בארץ, כי כבר התחייבתי להיות בניו יורק לכבוד הפצתו שם".
כזכור, "כימים אחדים" היה ספרו השלישי של מאיר שלו המנוח, יצא בתחילת שנות התשעים, הפך לרב-מכר ותורגם לשלל שפות. לאנגלית תירגמה אותו המתרגמת האגדית ברברה הרשב. עלילתו מתרחשת בישראל בין שנות העשרים לחמישים, וכמו ב"מאמא מיה", עוסקת באהבתם של שלושה גברים לאישה אחת, יהודית, שהיא אימו של המספר, זיידה.
"מילי אביטל הייתה מושלמת"
הגלגול הראשון של התסריט נכתב כבר ב-2010 והוצע לבמאי איטלקי אחר, גבריאל סלבטורה, זוכה האוסקר על "מדיטראנו". זה לא הסתייע, וגם קייזה לא התעניין. אחרי כמה שנים שינה את דעתו וניסה לכתוב תסריט, אבל זה לא עבד. הוא המשיך לנסות יחד עם זוגתו ושותפתו המקצועית הקבועה, ניקולטה מיקלי, והם הגיעו לפריצת דרך כשהחליטו לשנות את המבנה העלילתי.
אצלם, סיפור המסגרת עכשווי ומוסיף את אסתר, יהודיה אמריקאית שמוצאה ישראלי. לאחר מות אימה היא מקבלת מכתב מטלטל שמוציא אותה למסע עמוס תגליות, ודרכו אנו נחשפים לעלילה העשירה שרקח בזמנו מאיר שלו. זיידה, דמות המספר אצלו, הוא כאן מי שמדריך את הגיבורה בחיפושיה, ומגלם אותו אורי פפר. עוד מככבים גם מנשה נוי, מוני מושונוב והשחקנית האיטלקית אנה אולרו. את אסתר מגלמת מילי אביטל, שמאז "נודל" לא ראינו אותה בתפקיד כה בולט בסרט ישראלי.
"התוספת של אסתר היתה מהותית מבחינתו. היא אמריקאית, ודרכה גם ניקולטה ואני יכולנו להיכנס לסיפור כמי שאינם ישראלים", אומר הבמאי.
אם כך, למה ליהקתם ישראלית לתפקיד ולא שחקנית איטלקית?
"מילי מושלמת. אני מכיר אותה שנים, כי הייתי עוזר במאי של ג'ים ג'רמוש לתקופה מסוימת והיא הופיעה ב'איש מת' שלו בשנות התשעים. המשחק שלה מאופק ולא דרמטי יתר על המידה. בגלל שהיא ישראלית במקור אבל חיה ועובדת באמריקה כבר שנים רבות, יש לה מבט כפול - מבפנים ומבחוץ, בדיוק כמו הגיבורה שלנו, וזו הפרספקטיבה שחיפשנו".
"הנשים היהודיות נהנו משיוויון מוחלט. באיטליה הן היו במטבח"
קייזה מספר כי בשלב מסוים, המפיקים הציעו לו לא רק ללהק שחקנים איטלקיים לכל התפקידים, אלא להעביר את העלילה לאיטליה כדי להקל על גיוס הכספים. "הם אמרו לי, במקום מתיישבים יהודים בארץ ישראל, תעשה אותם מהגרים איטלקיים באמריקה או משהו כזה, מה כבר ההבדל? ובכן, ההבדל עצום. כשאתה מסתכל על תמונות ישנות מקיבוצים וכדומה אתה רואה שהנשים נהנו משיוויון מוחלט. הן עבדו ותרמו ונשאו בנטל. האיטלקיות באותה תקופה נשארו במטבח, אז איך אפשר להשוות?
"התחקיר על ההתיישבות היהודית היה מרתק. חשבנו שהיא נבעה בעיקר מסיבות דתיות, אבל אז הבנו שרוב המתיישבים היו סוציאליסטים, משכילים וחילונים, והמטרה מבחינתם לא היתה רק לעבור למקום חדש, אלא גם לבנות חברה חדשה. זה היה סוג של ניסוי חברתי".
וכיום "הניסוי" הזה לא ממש פופולרי בתרבות ובאקדמיה האיטלקית, ובאיטליה בכלל.
"זה נכון לצערי, האנטישמיות חוזרת ולכן אנחנו גאים בכך שעשינו את הסרט הזה. הוא מראה לקהל האירופי שהתרבות היהודית והישראלית היא הרבה מעבר לשאלות הפוליטיות. יש בה גם הרבה יופי ורצינו להראות אותו. אנשים באיטליה ובמדינות אחרות מדברים על ישראל כאילו היא מקשה אחת, וזה כמובן לא ככה. הרי גם באמריקה לא כולם תומכים בטראמפ. העבודה עם הצוות הישראלי איפשרה לנו להיווכח עד כמה רחבה קשת הדעות הפוליטיות בישראל. לחשוב שכל הישראלים תומכים בנתניהו זה כמו לחשוב שכל האיטלקים מאפיונרים. באיטליה יש מאה עולמות שונים בין הצפון לדרום וככה זה גם בישראל. ישראל תרמה הרבה לעולם, למה לשנוא אותה?
"לפעמים שוכחים אצלנו עד כמה התרבות שלנו מבוססת על יהדות. לא היתה נצרות בלי יהדות. מאיפה באו כל הרעיונות? לא מעוגיית מזל סינית, אלא מהתנ"ך, מפרויד, מקרל מרקס".
עד כמה החלפתם רעיונות עם מאיר שלו?
"ניסינו ליצור איתו קשר, אבל המשפחה שלו התחמקה קצת, ובדיעבד הבנו שהוא כבר היה מאוד חולה. זה מעציב אותי, כי מאוד רצינו שהוא יראה את הסרט, לשמחתי, המשפחה שלו צפתה בו ואהבה. הספקנו לדבר איתו רק פעם אחת. מאיר לא רק הרשה לי לשנות הרבה דברים, אלא אמר לי שיהיה הכרחי לחתוך בבשר החי. לא בגדנו במקור הספרותי לצורך הבגידה, אלא כי זה היה הכרחי - היה קשה מאוד לעבד את הספר כמו שהוא. חוץ מזה, אצל מאיר יש גישה פטאליסטית לגבי אנשים, וזה משהו שניקולטה ואני פשוט לא מתחברים אליו - אנחנו לא חושבים שהחיים בהכרח מובילים לטרגדיה".
"צילמנו יריות ברחובות. המשטרה לא היתה מרוצה"
קייזה התחיל לביים בתחילת שנות התשעים, ומאז כמה סרטים שלו התחרו בתחרות הרשמית בפסטיבל ונציה. בצעירותו, בשנות השמונים, עבד כעוזר של כמה במאים אמריקאים אגדיים - בין השאר של מייקל צ'ימינו ב"שנת הדרקון" ושל ג'ים ג'רמוש ב"נרדפי החוק".
"צ'ימינו היה איש פרוע. הוא החליט הכל ברגע האחרון וצילם סצינות של יריות ברחובות", הוא נזכר. "אנשי ההפקה לא היו מרוצים, וגם המשטרה לא. מג'רמוש למדתי עד כמה חשוב לעשות חזרות עם השחקנים לפני הצילומים עצמם. בזכותו אני יודע איך להגיע לסט רגוע, כשכולם יודעים מה הולך לקרות ומה צריך לעשות. זה מאפשר אלתורים, כי המסגרת כל כך טובה ובטוחה שיש בתוכה מקום לגמישות.
"בכל מקרה, היה נחמד לדבר. השאלות שלך היו שונות ממה ששואלים בדרך כלל".
מה שואלים?
"שאלות כמו איפה צילמנו את הסרט. האמת שהתשובה מעניינת - קשה כיום למצוא בישראל מקומות שנראים כפי שנראו בשנות השלושים. אם אתה מחפש נוף שנראה כמו יישוב ארץ-ישראלי באותה תקופה, קל יותר למצוא אותו בסיציליה, אז שם צילמנו".
נולדת וגדלת בטורינו. אתה אוהד יובנטוס?
"כן. אחד מרגעי השפל שלנו בשנים האחרונות היה ההפסד למכבי חיפה בליגת האלופות".